ו. תפקידה של המדינה הסתיים לאחר שהביעה את עמדתה לגבי העברת חומר הראיות.

5. הבקשה כללה הפנייה למספר אסמכתאות התומכות לדעת המבקש בעמדתו. הפנייה לאסמכתא נוספת נתקבלה בהודעה מיום 7.12.16.

6. לדעת ב"כ המבקש, הוכרה בפסיקת בתי המשפט האפשרות לקבל החלטות אופרטיביות על סמך הצגת ראיות במעמד צד אחד על ידי הנאשם. על כן, בבחינת קל וחומר, רשאי הנאשם לקבל לידיו ראיות במעמד צד אחד.

7. המדינה מתנגדת לבקשת הנאשם כי המסמכים יועברו לעיונו בלבד, וזאת ממספר נימוקים:

א. הבקשה הראשונית לא הוגשה במעמד צד אחד, הצדדים אף החליפו דברים בכתב ובעל פה בנוגע לבקשה ועל כן תמוה השינוי בעמדת הנאשם המבקש כעת, כי המסמכים יועברו לעיונו בלבד.

ב. עמדת הנאשם מנוגדת לדין, לפסיקה ולהיגיון שכן מרגע שהמסמכים הוגדרו "חומר חקירה" עליהם להימצא בראש ובראשונה בידי המדינה, כאשר לנאשם ולסנגורו זכות עיון במסמכים.

ג. האסמכתאות אליהן הפנה ב"כ הנאשם אינן רלוונטיות לענייננו והוצגו נימוקים מאבחנים.

8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וכן באסמכתאות אליהן הופניתי אני דוחה את בקשת הנאשם.

9. בס' 3 להחלטתי מיום 25.9.2016 קבעתי, כי בהתאם להלכה הנוהגת, נימוקי התביעה להעמדה לדין או לאי-העמדה לדין הם תרשומת פנימית, שאינה מהווה, ככלל, חומר חקירה ואין לנאשם זכות לעיין בהם. בהמשך קבעתי, כי המבקש רשאי להגיש, בתוך 30 יום, את עמדתו המשפטית והמנומקת, אם הוא סבור כי יש לסטות בעניינו מן ההלכה הנוהגת והוספתי כי אם לא תוגש בקשה מפורטת בחלוף המועד - תידחה הבקשה בפריט זה.

המבקש לא הגיש כל נימוק בעניין זה לפיכך, אין עומדת עוד בקשה בפניי בפריט זה.

10.בס' 4 להחלטתי מיום 25.9.2016 קבעתי, כי חומר החקירה בתיק הדו"ח מהווה חומר חקירה בתיק זה ויש לאפשר למבקש לעיין בו. משהוגדרו המסמכים על ידי כחומר חקירה אין להתיר עיון בהם על ידי צד אחד בלבד, אלא בכפוף לקיומה של תעודת חיסיון אשר הוצאה כדין.

11.בנוסף דומה, כי גם לשיטת הנאשם, דין הבקשה להידחות במקרה זה. במקרה הנדון, ובשונה מן האסמכתאות אליהן הפנה בבקשה, הנאשם לא הציג, אף לא ביקש להציג, טיעונים במעמד צד אחד אשר יבססו את טענתו, כי העברת המסמכים המבוקשים בצו שיפוטי לעיון שני הצדדים יפגעו "פגיעה קשה ולא הפיכה" בזכותו למשפט הוגן. ויודגש, עצם זכותו של הנאשם להציג טיעונים במעמד צד אחד, אף שהיא אפשרית מבחינה משפטית, איננה מובנת מאליה ועל הנאשם המבקש לעשות כן להציג נימוקים משכנעים התומכים בכך (השוו, למשל: בש"פ 4764/06 אופנר; בש"פ 3945/13 פלוני).

12.עצם הטענה, כי לנאשם זכות "להפתיע" את עדי התביעה במהלך משפט ההוכחות בחומר רלבנטי שעל קיומו לא היה ידוע להם אין די בה על מנת להצדיק סטייה חריגה מסדרי הדין.

13.כפי שכבר כתבתי בעבר אדגיש שוב גם במקרה זה את המובן מאליו: הנחת המוצא של בית המשפט בכל דיון המתקיים בפניו היא, כי באי כח הצדדים - תובעים וסניגורים כאחד - פועלים במסגרת תפקידם בהתאם להוראות הדין וכללי האתיקה. נובע מכך, כי בית המשפט ישקול להידרש לבקשה למנוע מנציג המאשימה, או מבא-כח של צד אחר להליך, חשיפה לחומר ראיות רלוונטי אם ישתכנע, כי אכן קיים חשש להתנהלות שלא כדין על ידי מי מבאי כח הצדדים בעקבות זאת, ובאופן שעלול לפגוע באופן קונקרטי בהגנת הנאשם.

14.בכל דיון המתקיים בפניו, הנחת המוצא של בית המשפט היא, שבא כח המאשימה לא רק רשאי אלא אף חייב במסגרת תפקידו לעיין בכל חומר חקירה רלוונטי הנוגע לאישום ולשקול עמדת המדינה ביחס אליו מוקדם ככל האפשר.

אם אפשר ויש באותם מסמכים - גם אם התקבלו באיחור - כדי להשפיע על עמדת המדינה ביחס לאישומים, מן הדין כי הדבר ייעשה מיד ולא בתום הליך ההוכחות עת יבחר הנאשם לעשות שימוש באותו גורם "הפתעה" במסגרת החקירה הנגדית.

אם יש ספק באשמת הנאשם שהמאשימה יכולה להיוודע לו כעת, אין כל סיבה אף אין כל היגיון להמתין עם חשיפתו לשלב מאוחר של ההליך.

15.אין ביסוד עמדתי תפיסה שנועדה להגביל את יכולתו של הנאשם לנהל הגנתו. נהפוך הוא: ביסוד עמדתי תפיסה תקיפה ונוקבת בדבר חובתה של המאשימה לבצע מלאכתה בצורה המעמיקה היסודית והמקצועית ביותר; לבחון עמדתה ביחס להליך שוב ושוב ולכל אורכו - שמא השתנו הנסיבות באופן המצדיק שינוי עמדתה; ולנהל הליך פלילי בבית המשפט רק מקום בו היא סבורה כי התשתית הראייתית והאינטרס הציבורי מצדיקים זאת.

תפיסה זו, היא המקדמת בצורה המיטבית את זכותו של הנאשם להליך הוגן והיא אשר תמנע ככל הניתן עינוי דין וניהול הליך פלילי שלא לצורך.

16.בהינתן נימוקיי שלעיל, ולאחר שקראתי בעיון את האסמכתאות אליהן הפנה ב"כ הנאשם, לא מצאתי כי יש בהן רלוונטיות לענייננו או כי הן אכן תומכות בנימוקי הבקשה בנסיבותיו של מקרה זה.

17.לסיום הערה בעניין המסגרת הדיונית בה אנו מצויים. לא אאריך בעניין, מאחר שגם המדינה בתגובתה לא התייחסה לעניין זה. אומר אך בקצרה, כי ככלל, מתן צו להמצאת מסמכים לפי סעיף 43 לפסד"פ לאחר הגשת כתב האישום הוא הליך חריג וככלל, בשלב הזה ההליך הדיוני המתאים הוא בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, המוגשת למותב העיקרי (השוו: בש"פ 9305/98 בי"ס אל מאמוניה לבנות; בש"פ 8252/13 שיינר; ע"פ 502/15 פלוני). החלטתי מיום 2.11.16 ניתנה כפי שניתנה ממחספר נימוקים המבוססים על עיקרון היעילות:

א. נוכח המועד הרחוק בו היה קבוע הדיון בתיק לדיון מקדמי, מקום בו הבקשה הוגשה מבעוד מועד.

ב. על מנת לאפשר לנאשם להכין הגנתו כיאות בנסיבות בהן מצאתי כי ברור, על פני הדברים, שדין בקשתו להתקבל בהיות המסמכים המבוקשים "חומר חקירה".

ג. משהוגשה הבקשה לכתחילה ולחלופין גם כבקשה לפי סעיף 108.

ד. בהיעדר התייחסות של המדינה לנושא זה.

18.סוף דבר, אני מורה לעיריית אשקלון להמציא לבית המשפט, בתוך 7 ימים מיום ההמצאה את המסמכים נשוא תיק זה. עם קבלת המסמכים תינתן הודעה לצדדים אשר יהיו רשאים לקבל העתק מהם במזכירות בית המשפט.

19.המדינה תמציא החלטה זו במסירה אישית לעיריית אשקלון בתוך 5 ימים ותגיש לתיק בית המשפט אסמכתא בדבר ההמצאה.

20.המזכירות תוודא המצאת ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ז, 16 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.