1

 

 

 

 

לפניי בקשת המבקשת-הנאשמת לקבלת נתונים לגבי החלטות המשיבה להעמיד (או לא להעמיד) לדין חשודים בתיקי חקירה אחרים בעבירה מושא כתב האישום שהוגש נגדה, לשם ביסוס טענה של אכיפה בררנית.

 

הבקשה, כתב האישום וטענות הצדדים

 

1. במסגרת הבקשה, עותרת המבקשת כי המשיבה תמציא לה את רשימת תיקי החקירה המשטרתיים שנפתחו בגין עבירת ידיעות כוזבות לפי סע' 243 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין) בשלוש השנים האחרונות, וכן תפרט בכמה מתוכם הוגשו כתבי אישום, באילו מקרים הוחלט לא להגיש כתבי האישום, ומה מבחין בין מקרים אלו למקרה שבפנינו שבו כן הוחלט להגיש כתב האישום. בדיון שהתקיים בפניי מיקדה הסנגורית את בקשתה והבהירה כי כוונתה לקבלת מידע לגבי תיקים בעלי נסיבות דומות קרי, כאשר מדובר במתלוננת שמסרה ידיעות כוזבות בגין עבירת אלימות בתוך משפחה או עבירות מין כלפיה.

 

2

2. נציב את הבקשה בהקשרה: נגד המבקשת הוגש כתב אישום שייחס לה עבירה של מסירת ידיעות כוזבות לפי סע' 243 סיפא לחוק העונשין.

סע' 243 לחוק העונשין קובע כי: "המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע - מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו".

 

בכתב האישום נטען כי ביום 16.9.2011 מסרה המבקשת הודעה כוזבת במשטרת חיפה, לפיה אחד, ויטלי, כלא אותה בדירה משך שלושה ימים שבמהלכם אנס אותה עשר פעמים עד אשר ביום 16.9.2011, כאשר ויטלי ישן, היא לקחה את המפתחות מכיסו וברחה מהמקום. עוד נטען כי בגין דברי הכזב של המתלוננת, היה נתון ויטלי במעצר מיום 16.9.2011 ועד ליום 18.9.2011.

 

3. המבקשת מבהירה בבקשתה כי בכוונתה להעלות טענה של אכיפה בררנית לפיה, בנסיבות דומות אין המדינה נוהגת להעמיד לדין בגין עבירה זו. המבקשת משתיתה את בקשתה על סע' 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ). בבקשתה פירטה הסנגורית את הכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לבחינת בקשה לקבלת חומר חקירה על פי סע' 74 לחסד"פ, וטענה כי יש לבחון אם החומר המבוקש הוא "חומר חקירה" אם לא לאור מידת הרלוונטיות שלו לאישום, הימצאות החומר בידי התביעה, השימוש המיועד של החומר על ידי ההגנה וזכויות צדדים שלישיים שעלולות להיפגע.

 

3

4. קיימתי דיון במעמד ב"כ הצדדים. בפתח הדיון הגישה ב"כ המשיבה תגובה בכתב וכן הוסיפה טענות בעל-פה. המשיבה סבורה כי החומר המבוקש על ידי הסנגורית אינו חומר חקירה במובן סע' 74 לחסד"פ, וכי סעיף זה אינו האכסניה המתאימה לדיון בבקשה, שנועדה לקבלת מידע בעניינם של חשודים בתיקים אחרים, שאינו קשור לעניינה של המבקשת. נטען עוד, כי סע' 74 אינו מיועד לעריכת "מסע דיג" אחר נתונים שיכולים אולי לבסס טענה מקדמית, והחומר המבוקש אינו נופל לגדר חומרים שנקבע בפסיקה כי יש לראותם כחומרי חקירה. המשיבה טוענת כי חלק מהחומרים המבוקשים מהווים תרשומת פנימית שאינם חומרי חקירה בתיקים בהם נערכו, ולא ייתכן כי בתיק הנוכחי יוגדרו "חומר חקירה". כן נטען כי יש בחשיפת החומרים כדי לפגוע בפרטיותם של צדדים שלישיים. עוד טענה המשיבה כי הקביעה כי החומרים המבוקשים הנם חומר חקירה, מטילה נטל כבד ובלתי מוצדק על התביעה ועל האינטרס הציבורי ותישא עמה השלכות רוחב משמעותיות, בין היתר, ריבוי הליכי הביניים בתיקים פליליים. המשיבה טוענת כי כבר עתה מוצפות רשויות התביעה ובתי המשפט בבקשות דומות, אף לגבי עבירות רבות שהן בליבת הדין הפלילי והיא מביאה לראיה מספר הליכים המתנהלים בבית המשפט. המשיבה מביעה חשש כי הפניות לקבל החלטות של הרשות תנוצלנה לצורך פעולות נוספות כגון; משא ומתן להסדר טיעון, טיעונים לעונש וכו'.

 

המשיבה, בהיותה רשות מנהלית, מבקשת לזקוף לימינה את חזקת תקינות פעולותיה של הרשות המנהלית, וללמוד מכך כי אין כל סיבה להניח מראש שכתב האישום הוגש משיקולים זרים או בשל אכיפה בררנית; וכן מבקשת להזכיר כי פסיקת בתי המשפט נוטה למעט בהתערבות בהחלטות התביעה להעמיד לדין. המבקשת טוענת עוד כי כדי שבית המשפט ייעתר לטענה של הגנה מן הצדק, על הטוען לשכנע כי אלה פני הדברים, באמצעות תשתית ראייתית מבוססת היטב, אמנם לשם קבלת מידע ומסמכים די בתשתית ראשונית של ראיות, אך אם לא הונחה תשתית ראשונית (המספיקה לקבלת המסמכים) עומדת למשיבה החזקה כי מעשיה תקינים ואין כל טעם להיזקק לטענה המהותית כלל. חיובה למסור מידע בדבר נתוני העמדה לדין כל אימת שעולה טענה של אכיפה בררנית, ממשיכה המשיבה וטוענת, משמעו, הלכה למעשה, העברת הנטל להוכיח את קיום ההגנה על התביעה. מכאן, מבקשת המשיבה לקבוע כלל שלדידה מבוסס על ההלכה הפסוקה לפיו, כל עוד לא הציגה המבקשת תשתית ראייתית ראשונית שיש בה לערער את החזקה, לא קמה לה זכות לקבל מידע ביחס לתיקים אחרים. המשיבה טוענת כי המשיבה לא עמדה בנטל הראשוני הנדרש ולא הציגה ראשית ראיה לכך שהעמדתה לדין מקורה באפליה פסולה או בשרירות לב.

 

המשיבה טוענת כי מחיפוש במאגר מידע משפטי ניתן למצוא גזרי דין רבים שניתנו בעבירה זהה, ואף בנסיבות קלות יותר, הגם שאין המדובר בעבירה נפוצה מאד. תוצאות החיפוש הוצגו בפניי.

 

4

לבסוף, טוענת המשיבה כי למבקשת פתוחה הדרך לפנות בבקשה לפי סע' 108 לחסד"פ, בכפוף להוכחת הרלוונטיות, שיכול ותועלה לאחר שתונח תשתית ראייתית מתאימה במהלך בירור המשפט, כן הוזכר ההליך האפשרי לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע).

 

5. הסנגורית השיבה לטענות ב"כ המשיבה והדגישה את המבחן הרחב שנקבע בפסיקה לבחינה מהו חומר חקירה. אשר להכבדה שנטען כי יכולה להיגרם לרשויות התביעה, ציינה ב"כ המאשימה כי לעמדתה אין להביא שיקול זה במניין כלל וכלל, עת שמנגד ניצבת זכותו החשובה של הנאשם להליך הוגן. כן ציינה ב"כ המבקשת כי אין לראות בחזקת התקינות של פעולות הרשות המנהלית כחזות הכל. ב"כ המבקשת רואה קושי בכך כי מצד אחד טוענת המשיבה כי על הטוען טענה של אכיפה בררנית להניח תשתית ראייתית ומצד שני, בגישתה, מבקשת לחסום את דרכו של הטוען, להשיג מידע כדי להניח תשתית לטענתו האפשרית. ב"כ המבקשת, שמייצגת את הנאשמת מטעם הסנגוריה הציבורית, טענה כי משנת 1999 ואילך, הסניגוריה הציבורית במחוז חיפה טיפלה בשני תיקים בלבד בעבירות דומות, וכי בחיפוש שגם היא ערכה במאגרים המשפטיים מצאה מקרה אחד בלבד שזהה בנסיבותיו למקרה שבפנינו. מכך, ביקשה הסנגורית ללמוד כי הגשת כתב אישום בעבירה זו הנו מקרה נדיר, וככזה, מצדיק קבלת המידע המבוקש על ידה.

 

6. אעיר כי הצדדים הסכימו כי אדון בבקשה הגם שאני דן בתיק העיקרי, כל אחד מטעמיו. משלא הייתה עילה שלא אדון בבקשה, ולנוכח המסלול שסברתי כי במסגרתו יש לקיים את הדיון - כפי שיובהר בהמשך, לא ראיתי מניעה לדון בבקשה.

 

דיון

 

5

7. הדיון בבקשה מעורר מספר סוגיות נכבדות של ניהול ההליך הפלילי. לאחרונה התייחס בית המשפט העליון לסוגיות אלה, בבש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' ליאל שיינר ([פורסם בנבו], 23.1.2014), להלן: עניין שיינר; ועע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל -המשרד לביטחון פנים ([פורסם בנבו], 20.11.2013), להלן: עניין ג'ולאני. בעניין שיינר דן כב' השופט עמית בבקשה לקבלת חומר חקירה ועמד בין היתר, על ההלכות הקושרות בשאלת סיווגו של חומר חקירה וכן בשאלת היחס בין מסלול קבלת מסמכים ונתונים לפי סע' 74 לבין המסלול הקבוע בסע' 108 לחסד"פ. בפרשת ג'ולאני, דנה כב' השופטת ד' ברק-ארז בערעור על פסק דין שניתן בעתירה שהוגשה לפי חוק חופש המידע על ידי נאשם שנגדו הוגש כתב אישום בעבירה של החזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א לחוק העונשין, שטען כי הגשת כתב האישום נגדו מקורה באכיפה בררנית. בפסק הדין נדונו בין היתר סוגיות משיקות בין חוק חופש המידע לבין ההליך הפלילי. בהקשר זה ראוי גם להזכיר פסק דין נוסף שניתן בעע"מ 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אליצור סגל ([פורסם בנבו], 19.6.2011), להלן: עניין סגל. בעניין סגל נדון ערעור על פסק דין שניתן בעתירה שהוגשה לפי חוק חופש המידע בה עתר נאשם לקבלת נתוני העמדה לדין לגבי עבירה של העלבת עובד ציבור, לשם ביסוס טענתו כי הגשת האישום נגועה באפליה ונובעת משיקולים זרים.

 

א. כללי - הטענה של אכיפה בררנית

 

8. הקרקע עליה רוצה המבקשת להצמיח את בקשתה, טענה של אכיפה בררנית. טענה זו נכנסת לגדרה של הטענה הכללית יותר של הגנה מן הצדק (ראו: ע"פ 8551/11 סלכג'י נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], (12.8.12). המבקשת טוענת כי הגשת כתב האישום נגדה מפלה אותה לעומת חשודים אחרים בעבירות דומות שנגדם לא הוגש כתב אישום. במהות הטענה אפליה באכיפה. ברי כי על מנת לקבוע אם בהפליה פסולה עסקינן או באבחנה מותרת המדובר, יש לבחון את "קבוצת השוויון" שעמה נמנה מי שמעלה את הטענה, כלומר, ביחס למי צריך להשוות את עניינו. ראו דברי כב' השופט י'זמיר בפסק דינו המנחה בג"ץ 3729/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות פ"ד נא (4), 259 (1997). בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ [פורסם בנבו, 10.9.2013), ציין כב' השופט פוגלמן, בפסקה 23 לחוות דעתו:

 

6

"אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים - כאשר מדובר במקרים דומים - היא אכיפה בררנית (selective enforcement). אכיפה בררנית יכולה לקבל ביטוי באחד משני מופעים: הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום. [...]. כך או כך, המשותף לשני פניה של הטענה הוא כי סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם"

 

9. ברי כי הבקשה שלפנינו מכוונת לסוג הטענות כי הוחלט להעמיד את המבקשת לדין בעוד שבפרשות אחרות נמנעו הרשויות לעשות כן, ובכך נתמקד. בקשת המבקשת מכוונת להשגת נתונים לגבי אותה קבוצת שוויון; כלומר אותם אנשים אשר נחשדו בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות בשלוש השנים האחרונות. גם הגדרתה של קבוצת השוויון הוא מעשה שאינו פשוט כלל ולעתים הוא נגזר וניזון מסוג הטענה המועלית. הסנגורית סבורה כי המאפיין העיקרי של "קבוצת הבדיקה" הוא חשודים בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות בעקבות תלונה על עבירות מין או עבירות של אלימות בתוך המשפחה. מהטיעון ניתן ללמוד על מאפיין נוסף: חשודות בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, להבדל מחשודים.

 

10. חשוב להדגיש כי פסיקת בית המשפט העליון הכירה באפשרות לבסס טענה לפגיעה בשוויון, כשאין ביסוד הפגיעה שיקול זר, הפליה מכוונת וזדונית או חוסר תום לב מצד הרשות. ראו: עניין פולדי; ע"פ 70095/08 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' אור, [פורסם בנבו] פסקה 12 (7.9.2009)). לפי גישה זו יש לבחון את הטענה במבחני התוצאה, מבלי להידרש לסיבות שהביאו לגרימתה של התוצאה המפלה. השוו בעניין זה גם את ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (להלן: פרשת בורוביץ) והמבחן שנקבע לטענה של הגנה מן הצדק לעומת הכלל שנקבע בע"א 2910/94 ארנסט נגד יפת, פ"ד נ' (2) 22. מכאן כי אין לקבל ולו במשתמע את טענת המשיבה לפיה קבלת הבקשה יש בה כדי לצאת מתוך הנחה כי המשיבה פעלה מתוך זדון או כוונה להפלות.

 

11. במקרה שלפנינה, טענת המבקשת כי הוחלט להעמידה לדין בעוד שבמקרים אחרים לא הוגש כתב אישום נגד חשודים/חשודות שהגישו תלונות כוזבות לפיהן בוצעו בהם עבירות מין או אלימות בתוך המשפחה. כדי שתוכיח את הטענה, ככל שהיא נכונה, על המבקשת מוטל הנטל, להצביע על אותם המקרים הדומים לעניינה בהם לא הוגש כתב אישום. כדי שהמבקשת תוכל להצביע על מקרים דומים, צריך שיהיה בידיה מידע, ומידע זה אינו ברשות המבקשת, אלא מצוי בידי הרשות החוקרת והרשות המעמידה לדין. עניין לנו אפוא, בשאלה מתי, באילו מקרים ובאילו תנאים ייחשף מידע זה?

7

 

12. אך בטרם נשיב על שאלות אלה, מן הראוי לעמוד על הדרכים הדיוניות העומדות לרשות הנאשם ולקבוע מה הדרך הראויה שיש לנקוט

 

 

 

ב. הדרך הדיונית הראויה: חוק חופש המידע או חסד"פ?

 

13. ניתן להצביע על שלוש דרכים העומדות לרשות ההגנה להשיג מסמכים וראיות שישמשו אותה בניהול הגנת הנאשם ככלל: שימוש בסע' 74 לחסד"פ, שימוש בסע' 108 לחסד"פ, וקבלת מידע על פי הדרך הקבועה בחוק חופש המידע. שתי הדרכים המצויות בחסד"פ נוגעות במישרין לניהול ההליך הפלילי, ואילו הכלים המצויים בחוק חופש המידע, הם כלים לבר ההליך הפלילי, אשר לעתים נעשה בהם שימוש לשם השגת מידע לצורך ניהול ההליך הפלילי, כפי שנעשה בפרשת סיגל ובפרשת ג'ולאני. לדוגמאות לשימוש נוסף בחוק חופש המידע לקבלת נתונים לצורך ניהול הליך פלילי ראו: עת"מ (ירושלים) 1495-09 ויסולי נ' עו"ד מיכל טנא ואח' ([פורסם בנבו], 14.11.2012); עת"מ (ירושלים) אופקים א.ג.. ואח' נ' הממונה על חוק חופש המידע, משרד התמ"ת ([פורסם בנבו], 5.3.2013);

 

14. דרך זו של פניה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע הנה כאמור, דרך לבר ההליך הפלילי, וחסרונה הבולט הוא בסרבול שיכול להיגרם. כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס תיאר את ריבוי ההליכים שיכול להיגרם כתוצאה מפניה לדרך הקבועה בחוק חופש המידע והעדפתה על פני הכלים המצויים בחסד"פ. כך צוינו הדברים בפסקה 3 בפסק הדין בעניין סגל:

 

8

"אם נבחן את המקרה הקונקרטי נגלה כי כתב האישום הוגש בשנת 2006. ההליך לפי החוק נפתח בשנת 2007. משהגישה המדינה את הערעור דנא לבית משפט זה היא עתרה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. המדינה התחייבה כי ההליך הפלילי לא יימשך כל עוד הערעור דנא תלוי בבית משפט זה. משמע, הליך פלילי שהחל בשנת 2006 טרם הגיע לסיומו בשנת 2011 מאחר שבבתי המשפט תלוי הליך לפי החוק, אשר הכרעה בו נדרשת לצורך המשך ניהולו של ההליך הפלילי. אכן, אין להניח שכל מקרה דומה יתנהל בשני בתי המשפט במקביל שנים כה רבות, שהרי המקרה הנוכחי הוא בעל אופי עקרוני. אולם, האם יעלה על הדעת שגם במקרה שיגרתי יהא צורך לעכב את ההליך הפלילי עד להכרעה בהליך המקביל שיתנהל לפי החוק? ומה לגבי מקרה בו הנאשם נעצר עד תום ההליכים ופתח בהליך לפי החוק? האם ישוחרר הוא מן המעצר בשל התנהלותו של ההליך לפי החוק או שנאמר לו כי יישאר במעצר וכי עליו לשלם את "מחיר" ניהולו של הליך לפי החוק? "

 

באותה פרשה התייחסה כב' השופטת (כתוארה אז) נאור, וציינה, בפסקה 53, כי לסוגיה "פנים לכאן ולכאן: מחד, לא מן הנמנע כי האיזון במסלול זכות העיון הפרטית - מחוץ לגדרי חוק חופש המידע - יהיה רחב יותר, שכן במקום בו מדובר בזכות העיון הפרטית "גורלו של מבקש המידע המסוים מונח על הכף [...]. מאידך, יש לקחת בחשבון כי במסלול הפלילי הגילוי עשוי להיות - ביחס לסוג מסוים של החלטות - צר יותר, בין היתר, בפרשנות חוק סדר הדין הפלילי ובהתחשב בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 [...] אין לקבוע מסמרות בדבר, התלוי בין היתר גם בטיבו ומהותו של החומר המבוקש [...] על נושא זה להתברר בערכאות הדיוניות במסלול הפלילי".

9

בפרשת ג'ולאני שב בית המשפט העליון והתייחס לסוגיה. בפסקה 43 לחוות דעתה של כב' השופטת ברק-ארז עולה נטיה להעדיף את המסלולים הקבועים בחסד"פ ולהותיר את המסלול על פי חוק חופש המידע למקרים חריגים. כב' השופט הנדל עמד בחוות דעתו על הקשיים בקביעת מסלול-החסד"פ כמסלול בלעדי, בין היתר; ציין את המטרה המצומצמת לשמה נועד סע' 74 לחסד"פ; הפנה ללשון סע' 74 לפיו יש להתיר לנאשם לעיין בחומר חקירה הנוגע לאישום שבידי התובע, קרי חומר חקירה משטרתי ביחס לנאשם אשר הוביל להחלטה להגיש כתב אישום נגדו - וספק אם הדבר חל על מידע המצוי בתיקים אחרים; ועמד על תחולת הזכות רק לאחר הגשת כתב האישום. יוער לגבי הקושי של קבלת המידע לפני הגשת כתב האישום, כי ניתן אולי לעשות שימוש בסע' 43 לפקודת סדר הדין הפלילי(מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, (ראו לענייו סע' זה: עניין אלמאמוניה; רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1) 748, 767 (2003)). לגבי הקושי הנעוץ בלשון סע' 74 ומטרתו, ניתן להפנות לאמור בסע' 108 ולתחולתה הרחבה יותר כפי שיפורט בהמשך.

 

15. נראה כי לא יושג כל יתרון ממשי בהעדפת המסלול על פי חוק חופש המידע מקום שניתן לעשות שימוש בדרכים הקבועות בחסד"פ, ויש להעדיף את דרך-החסד"פ. על היתרון הדיוני דומה כי אין להרחיב. מבחינה מהותית, דיון בבקשה לקבלת מידע בגדרו של ההליך הפלילי יהיה בו מתן מענה אמיתי לצורך שלשמו מתבקש המידע - ניהול ההגנה בהליך הפלילי, מכאן שהמידע שיוחלט על קבלתו יהיה תפור למידותיה של טענת ההגנה, ובכך ייחסך דיון בזכות ציבורית שהבסיס הרעיוני העומד מאחוריה אחר, ומטרותיה רחבות יותר מניהול ההליך הפלילי.

 

16. נראה גם כי השימוש בכלים שמעמידה החסד"פ תחת האכסניה של ההליך הפלילי, מתיישב היטב עם המגמה שקנתה לה שביתה בפסיקת בית המשפט העליון, לכנס לתוך ההליך הפלילי גם טענות בעלות אופי מנהלי הקשורות בשלבים השונים של הליך החקירה וההעמדה לדין. ראו: בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתעסוקה, [פורסם בנבו] (9.2.2006), פסקה 5. אחד הטעמים לגישה שהובעה בפסק הדין הנ"ל, מניעת פיצול ההתדיינות בין ערכאות שונות וקיומן תחת קורת גג אחת, הגיון זה תקף גם לענייננו. ראו עוד: עניין ג'ולאני, סע' 39 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז; רענ ג די "בית המשפט הפלילי בשבתו כבג"ץ - הלכת ניר עם כהן ודוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים - חלק א" הסניגור 190, 6-5 (2013); י' נקדימון, הגנה מן הצדק, 424, 2003 (להלן: נקדימון).

 

ג. היבט דיוני נוסף: סע' 74 או סע' 108 לחסד"פ?

 

17. בתוך החסד"פ, מה הדרך שראוי לנקוט במקרה של הבקשה שלפנינו; האם הדרך הקבועה בסע' 74 לחסד"פ או בסע' 108.

 

10

18. ההתדיינות לגבי סעיף 74 לחסד"פ ויישומו הנה רחבת היקף בפסיקת בית המשפט העליון. סעיף 74 לחסד"פ מסדיר את זכותו של הנאשם לעיון בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת. סעיף 74(א) לחסד"פ קובע כי: "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו". סעיף קטן (ב) מסדיר את הדרך העומדת בפני הנאשם לעיון בחומר חקירה שלא הועמד לרשותו ואשר לטענתו מהווה חומר חקירה. במקרה של מחלוקת בין ההגנה לבין התביעה בשאלה מהו חומר חקירה קובע הסעיף כי: "נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו".

 

19. על התכלית העומדת בבסיס זכותו של נאשם לקבל כל חומר חקירה הנוגע לענייננו דובר רבות. המוקד מצוי בזכותו של הנאשם להליך הוגן, על ידי מתן הזדמנות מלאה ומיטבית להכין את הגנתו מפני האישומים המיוחסים לו, דבר אשר יש בו כדי להדגיש את תכליתו של ההליך המשפטי שנועד לחשיפת האמת. ראו: בש"פ 4109/13, 4138/13 מדינת ישראל נ' פביאן דה פאס (פורסם בנבו], (7.7.2013)); בש"פ 2837/13 אוחיון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], (2.5.2013)); בש"פ 6717/12 מדינת ישראל נ' אהרון [פורסם בנבו] (18.12.2012) (להלן: עניין אהרון); בש"פ 8406/12 אלמוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], (3.12.2012)); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360 (2005) (להלן: עניין בית משפט השלום); בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 630 (2003) (להלן: עניין התובע הצבאי הראשי)); בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו [פורסם בנבו] (13.8.2009) (להלן: עניין ברקו); בש"פ 10787/06 שחאדה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], (17.1.2007)); דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, ([פורסם בנבו], (9.1.2012));בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (1999), להלן: עניין מסארווה; בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו] (23.2.2009)). עוד ובמסגרת התכלית ניתנה הצדקה הנובעת מן הצורך לאזן, במידה מסוימת, את פער הכוחות הקיים בין המדינה בתפקידה כמאשימה לבין הנאשם העומד לדין פלילי. על התכליות השונות עמד בית המשפט העליון בציינו דברים אלה:

 

11

"זכות העיון של נאשם בחומר חקירה נגזרת מזכותו להליך פלילי הוגן [...] הזכות לעיין בחומר החקירה מעניקה לנאשם הזדמנות ראויה להתמודד עם האישומים המיוחסים לו, שכן ללא עיון בחומר לא יוכל נאשם לדעת מהן הראיות עליהן מבוסס כתב האישום ומהי התמונה העובדתית שמתעתדת התביעה להציג בפני בית המשפט. זכות העיון נועדה לאפשר לנאשם למצוא בחומר החקירה ראיות לחפותו וכן לאפשר לו להיערך כראוי למשפט ולא להיות מופתע מן הראיות המפלילות שנאספו נגדו כשאלה תוצגנה במהלך המשפט [...] תכלית נוספת וחשובה  שביסוד זכות העיון היא החתירה להגיע לחקר האמת ולהוציאה לאור בהליך הפלילי [...] כמו כן הובעה העמדה לפיה זכות העיון נועדה לאזן במידה מסוימת את פער הכוחות הקיים בין המדינה בתפקידה כמאשימה לבין הנאשם העומד לדין פלילי...". עניין ברקו, סע' 21 לפסק הדין.

 

המבחן אשר נקבע בפסיקת בית המשפט לבחינת השאלה אם בחומר חקירה עסקינן, הנו מבחן "הרלוונטיות" קרי אם החומר המבוקש הנו רלוונטי ליריעת המחלוקת אשר נפרסת לרבות על ידי הטענות המועלות בכתב האישום. נזכיר כי הכלל הוא ש"אין לפרש את המונח חומר חקירה פירוש דייקני ומצומצם, המוגבל לחומר הראיות הנובע אך ורק במישרין לעבירה המיוחסת לנאשם. הנטייה היא למתן פירוש מרחיב. די גם בנגיעה עקיפה", בש"פ 10283/09 אליק לדר נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 19.1.2010).

 

20. אף כי בית המשפט העליון עמד בפסיקותיו על התכלית שבבסיס ההליך הננקט לפי סעיף 74 לחסד"פ בעיקר, נראה כי התכליות קיימות, בשינויים המחויבים, גם ביחס לשימוש הנאשם בסעיף 108 לחסד"פ. אמנם השימוש בסעיף 108 אינו נחלתה של ההגנה בלבד, הוא מקנה את אפשרות השימוש בו "לכל צד"; התביעה וההגנה במשמע, (וגם בית המשפט מיוזמתו), אולם נראה כי לנוכח הסמכויות המוקנות לרשות החוקרת המעבירה את תוצרי חקירתה לרשות התובעת, אין צורך ממשי לתביעה בסעיף זה וחשיבותו נועדה לשימוש ההגנה בלבד.

 

12

[במאמר מוסגר יצוין כי שימוש כזה על ידי התביעה בשלב שלאחר הגשת כתב האישום אינו נקי מספקות משום העובדה כי יכול ויהיה בדבר משום ביצוע פעולת חקירה וכזו אמנם אפשרית אך מוגבלת ודורשת אישור פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות. ראו לעניין זה: סעיף 61 לחסד"פ והנחיית פרקליט המדינה מספר 6.11 - השלמת חקירה לאחר הגשת כתב אישום]

 

21. לא רק שהתכליות שעומדות בבסיס זכות העיון הקבועה בסעיף 74 יפות גם לגדרי השימוש בסעיף 108, אלא שנראה גם שהשיקולים הרלוונטיים לדיון בשאלת העיון - להבדיל מהשאלה המקדמית באיזה דרך לנקוט - תקפים גם לשימוש בסמכות הקבועה בסעיף 108 (ככל שהסמכות מונעת על ידי ההגנה). עמד על כך בית המשפט העליון, בעניין בית משפט השלום, בעמ' 377, שם צוינו דברים אלו:

 

"קיומם של הליכים אפשריים נוספים הפתוחים בפני הסנגור, כגון ההליך לפי סעיף 108 לחסד"פ, כמו גם העובדה שהחומר אינו מצוי בידי התביעה, אינם יורדים לשורש סמכותו של בית המשפט, אלא נוגעים לאופן הפעלת שיקול דעתו. במסגרת שיקול דעת זה על בית המשפט לשקול אילו מהסמכויות שבידיו מתאימות יותר לבחינת בקשת הסנגור להמצאת החומר המבוקש. דומה כי עיקר ההבחנה בין הסמכויות השונות להורות על המצאת החומר המבוקש נעוצה בשאלה אם יש בסיס להטיל את החובה להמציא את החומר לעיונו של בית המשפט על התביעה. במסגרת סעיף 74 הנ"ל התביעה היא שחייבת להמציא את החומר, וזאת כאשר מדובר על פני הדברים ב"חומר חקירה" שלנאשם קיימת זכות לכאורית לעיין בו אף אם לא יבקש להגישו כראיה במשפט. לעומת זאת מסירת החומר על פי צו לפי סעיף 108 לחסד"פ היא עניין שבשיקול דעת שמפעיל בית המשפט בשלב הבאת הראיות בכל הנוגע לאופן ניהול המשפט והרלוונטיות של הראיות אשר הצדדים מבקשים להגיש".

 

13

ובהמשך נאמר עוד:

 

"אכן, קיימים הבדלים מסוימים בין שני ההליכים. כך למשל בניגוד לסעיף 108 לחסד"פ, ההליך לפי סעיף 74 לחסד"פ אינו מתנהל בפני השופט שדן באישום, ובניגוד לסעיף 108 לחסד"פ, קיימת במסגרת סעיף 74 לחסד"פ זכות לערור על ההחלטה [...] אולם איננו סבורים כי יש בהבדלים שבין ההליכים הללו כדי להכריע בשאלת האיזון הראוי בין זכות העד לפרטיות לבין זכות הנאשם למשפט הוגן. הן במסגרת ההליך לפי סעיף 108 לחסד"פ והן במסגרת ההליך לפי סעיף 74 לחסד"פ, על בית המשפט לאזן כראוי בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכות העד לפרטיות, ונראה כי השיקולים להכרעה בעניין זה יהיו דומים במסגרת שני ההליכים, אף כי לא בהכרח זהים"

 

22. לאחרונה, בפרשת שיינר עמד בית המשפט העליון בהרחבה על ההבדלים והנפקויות בין המסלול הקבוע בסע' 74 לחסד"פ לבין זה הקבוע בסע' 108 לחסד"פ. ראו גם לשוני בין שני המסלולים, בעניין אלמאמוניה.

 

בעניין שיינר צוין כי נקודת המוצא בבחירת המסלול הראוי היא טכנית: "אם החומר נמצא בידי התביעה יחול סעיף 74 לחסד"פ, ואם החומר אינו בידי התביעה יש להעדיף את סעיף 108 לחסד"פ. עם זאת, אין מדובר בכלל בלתי עביר, ותיתכן גם בדיקה מהותית של החומר המבוקש במסגרת דיון לפי סעיף 74 לחסד"פ, על מנת לבחון אם מדובר בחומר שנמצא בליבת המחלוקת ואם החומר צריך היה להיות בשליטתה של התביעה. אך גם כאן אציע נקודת מוצא טכנית: ככל שהחומר המבוקש נהנה מחסיון (סטטוטורי או פסיקתי) יש להעדיף את המסלול של סעיף 108 לחסד"פ, ולו על מנת לאפשר זכות טיעון לצד שעלול להיפגע מחשיפת החומר".

 

14

23. אני סבור כי ככלל הדיון בבקשה דוגמת הבקשה בה עסקינן צריך להיות בגדרי סע' 108 ולא סע' 74 לחסד"פ. הסנגורית טוענת כי הנתונים מצויים בידי התביעה, מה שתומך בכך שהמדובר בחומר חקירה לפי סע' 74. אין כך הדבר. ראשית, המבחן היכן מצוי החומר, אם בשליטת התביעה אם לאו, הוא מבחן אחד מני רבים להגדרתו של חומר חקירה, שנית, החומר המבוקש כאן, אינו חומר הנוגע לתיק החקירה הכולל את הראיות נגד הנאשמת. הבקשה נוגעת לתפקידה של התביעה כמופקדת על מדיניות ההעמדה לדין ככלל ולא בתיק הספציפי (ראו הערותיו של כב' השופט הנדל בפרשת ג'ולאני שהובאו לעיל).

 

24. אך חשוב מכך, מידע מהסוג המבוקש בבקשה דנן - נתונים לגבי העמדה לדין בעבירות דומות - אינו מצוי בליבתו של העניין, אינו בבחינת הגרעין הקשה של חומר החקירה, ואינו נוגע לראיות שנאספו נגד הנאשם הספציפי במקרה הספציפי. בפרשת אלמאמוניה, בפסקה 12, נאמר כי "נראה כי סעיף 74 לחסד"פ יחול, בהתאם להלכת בג"ץ 9264/04 על חומר שנוגע לליבת העניין הנידון באישום. חומר שכזה אמור להימצא בידי התביעה, ולפיכך אף אם הוא לא נמצא תוגש הבקשה לעיון בחומר בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ. מנגד, בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ תוגש בנוגע לחומר שאינו ליבו של העניין ולא מצוי בידי התביעה, אם כי בהחלט יכול להיות שמדובר בחומר אשר יכול להועיל לאחד מן הצדדים בהליך, בדרך-כלל להגנה אשר מנסה לבקש לעיין בו הגם שאינו מצוי בחומר החקירה".

 

המידע המבוקש כאן, לפי מהותו, נוגע לנושאים כללים ולראיה רחבה המבקשת למקם את הפרשה הספציפית בתוך מכלול תיקי החקירה בעלי הנתונים הדומים, ולבחון אותה על רקע מדיניות התביעה להעמיד לדין חשודים בעבירות דומות. אין זה מידע שבא לסיוע בהוכחת חפותו של הנאשם הספציפי במישור השאלה המצויה בלב ההליך הפלילי, קרי קיום ראיות לביצוע המעשה, אלא שהמדובר במידע שנדרש כדי לבסס תקיפת עצם ההחלטה להעמיד את הנאשם לדין. תוצאת קבלת טענה של אכיפה בררנית אינה כי הנאשם לא ביצע את העבירה, אלא כי לא היה מוצדק להגיש כתב אישום נגדו בשל הפלייתו מאחרים. השוו: רע"פ 1201/12 יוסף קטיעי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.1.2014), פסקה 8 לפסק הדין; נקדימון, עמ' 431.

 

15

25. אופיו של המידע ואפיונו, קשור בשיקול מעשי. כידוע, ככלל, דיון בבקשה לפי סע' 108 מתקיים בפני המותב שדן בתיק העיקרי ואילו דיון בבקשה פי סע' 74, נערך, בדרך כלל, בפני מותב אחר. ההיגיון שניתן לדלות מהפרדה זו: הצורך למנוע חשיפת השופט שדן בתיק העיקרי לראיות שעדיף לא להיחשף אליהן. אולם, ככל שעסקינן במידע שאינו קשור לראיות גופן, אין כל מניעה כי המותב שדן בתיק העיקרי יידרש לבקשה. אמנם זוהי תוצאה פרוצדורלית של מהות המותב שידון בבקשה, אך יש בה ללמד, לא מעט, על המסלול הראוי לדיון.

 

26. ודוק: הצדדים יצאו מתוך הנחה כי השימוש בסע' 108 לחסד"פ צריך להיעשות במהלך בירור ההליך ושמיעת הראיות. איני סבור כי הדבר בהכרח כך, ואין לשלול אפשרות לפיה ייעשה שימוש בסע' 108 בשלב מקדמי בטרם יוחל בבירור העובדתי. בעניין שיינר צוין כי לרוב, נעשה שימוש בסע' 108 במהלך הבירור העובדתי, לעומת סע' 74 שנעשה בו שימוש בשלב המקדמי, אולם הודגש כי "הבחנה זו אינה 'חותכת', באשר ניתן להגיש בקשות לפי סעיף 74 לחסד"פ גם בשלב ההוכחות, כפי שניתן להגיש בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ עוד טרם ההוכחות". בחיי היום-יום של ניהול ההליך המשפטי, בקשות רבות מוגשות טרם תחילת ההליך המשפטי (שלרוב מוכתרות כבקשה לפי סע' 74 למרות שתוכנן מעיד כי הן שייכות למסלול השני). איני סבור כי יש מניעה לדון בבקשות אלה לפני תחילת שמיעת ראיות. אמת, בחלק מהבקשות לא ניתן לדון מאחר ובירורן מוקדם מדי וכרוך בשמיעת הראיות, אולם אין כל קושי בכך, מאחר ובית המשפט יכול להורות מכח הסמכות הנתונה לו כי דיון בבקשה יתקיים במהלך בירור המשפט, לאחר שמיעת עד פלוני או הבאת ראיה. באחת ההחלטות שניתנו על ידי בבקשה שהוכתרה כבקשה לפי סע' 74, נתבקש תיקה של מתלוננת בעבירת אלימות במשפחה ממחלקת הרווחה, באותה החלטה קבעתי כי יש לראות בבקשה כבקשה לפי סע' 108, וקבעתי כי יש לדון בה לאחר שמיעת המתלוננת (בין היתר כדי לברר אם קיימים חומרים כלל). ראו: ע"ח (קריות) 665-06-13 פלוני נ' מדינת ישראל שלוחת תביעות זבולון (10.6.2013)

 

16

27. לסיכום, ניתן לומר כי בבקשות דוגמת הבקשה כאן, ובדרך כלל - בקשות לקבלת מידע לשם ביסוס טענה של הגנה מן הצדק, יש להגיש בהתאם לסע' 108 לחסד"פ ולא לפי סע' 74 . כאן המקום לציין כי הדרך המוצעת אף מתיישבת עם חזקת תקינות פעולותיה של הרשות המנהלית. בעוד שלשימוש בסע' 74 לחסד"פ יש משמעות לפיה חומר החקירה שהועבר אינו כולל מרכיבים רלוונטיים שנוגעים לליבת האישום, הרי השימוש בסע' 108 לחסד"פ נטול משמעות זו. בכך יש גם תשובה לטענת המשיבה לפיה סיווג המידע כחומר חקירה מצריך, להלכה, קביעה כי בכל תיק חקירה צריך להיות מונח מידע סטטיסטי לגבי ההעמדה לדין בעבירה הרלוונטית.

 

ד. קבלת נתוני העמדה לדין - מתי?

 

28. האם כל אימת שמועלית טענה של אכיפה בררנית ייעתר בית המשפט לבקשה לקבלת נתונים לגבי העמדה לדין באותה עבירה? ברי כי התשובה לכך בשלילה. באילו מקרים אפוא, יש להיעתר לבקשה המועלית על ידי הנאשם לקבלת נתוני העמדה לדין, ומה התשתית שעל הנאשם להניח כדי שבקשתו תתקבל.

 

29. נקודת המוצא לבחינת בקשה לקבלת מידע בהקשר בו אנו עוסקים, צריכה להישען על ההנחה כי המידע הבלעדי לגבי מדיניות ההעמדה לדין ונתונים הקשורים בכך מצויים בידי התביעה ואין מקור אמין אחר להשגתם; זאת בשילוב הכלל כי הביקורת השיפוטית על ההחלטה להעמיד לדין מצומצמת. בפרשת סגל ציין כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בפסקה 2, דברים אלה:

 

"מדובר בטענה בדבר אכיפה בררנית, הבאה תחת המטריה של הגנה מן הצדק. כידוע, הביקורת השיפוטית על החלטות של התביעה הכללית בעניין העמדה לדין, ובמיוחד אי העמדה לדין, מצומצמת ביותר [...]. משהיקף הביקורת מצומצם הוא, קיים צידוק להפעיל מנגנוני בקרה אחרים לגבי החלטות בדבר העמדה לדין, וביתר שאת באשר לאי העמדה לדין. הדבר נדרש לא רק על מנת לקיים את דרישת השקיפות, אלא בעיקר כדי לתמרץ את רשויות התביעה לקבל החלטות מושכלות, שוויוניות ונטולות משוא פנים. מנקודת מבט זו בהחלט ראוי לאפשר לנאשם לעיין בהחלטות רלוונטיות של התביעה הכללית. כמו כן, אם לא תינתן לנאשם גישה להחלטות, ספק אם יוכל הוא לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית".

 

17

30. מכאן שנקודת המוצא צריכה להיות גילוי המידע כל אימת שיש בו כדי לתרום להגנת הנאשם. השאלה בהקשר זה היא האם יש במידע, גם אם הוא תואם את הערכות הנאשם, כדי לבסס עילה של אכיפה בררנית. שיקולים אלה נוגעים למעשה, לזיקתו של המידע לטענת האכיפה הבררנית. חוק חופש המידע קובע בסע' 1 כי "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה". קשה להלום מצב בו נתונה לכל אזרח הזכות לקבל מידע, כל מידע, מרשות ציבורית מתוקף הזכות הציבורית, גם כשאינו מצביע על אינטרס ממשי (ראו הדיון בזכות הציבורית על פי חוק חופש המידע, בפסקה 16, בפסק הדין בעניין סיגל), ותימנע זכות זו מאותו אזרח שעומד לדין ועתה קיים לו אינטרס אישי, ממשי, מוחשי וישיר; ניהול הגנתו בהליך הפלילי. אמנם, הפעלת זכות העיון הציבורית נעשית באמצעות פניה לפי חוק חופש המידע, ואילו במקרה של נאשם נעשית בגדרי ההליך הפלילי, אולם אין הדבר יוצר שוני מהותי, בסופו של דבר אותה הרשות היא שאמורה לקיים את הזכות, בין אם דרך הזכות הציבורית ובין על ידי מימוש הזכות בהליך הפלילי. מכאן, שלדעתי, אין להידרש למבחן שהוצע על ידי המשיבה בתגובתה, קרי כי על מבקש המידע להציג תשתית ראייתית ראשונית שיש בה כדי לערער על חזקת תקינות פעולת הרשות המנהלית. המבחן שהוצע על ידי המשיבה המסתמך על פסק הדין של בית המשפט העליון בארה"ב ((United States v. Armstrong, 517 U.S. 456 (1996)), לא התקבל בפסיקת בית המשפט העליון, וגם עליו נמתחה ביקורת בארה"ב. ראו בעניין ג'ולאני פסקה 30 לפסקה דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז.

 

31. ברי כי אין להידרש למידע לגבי העמדה לדין בעבירות נפוצות הנדונות במסות מדי יום ביומו בבתי המשפט, יחד עם זאת אין לשלול על הסף קבלת מידע גם לגבי עבירות אלה, כאשר למשל עולה חשד לאכיפה בררנית כי עבירה, הגם שהיא נפוצה, נאכפת באופן סלקטיבי, במקום מסוים, לגבי אנשים מסוימים, ללא הצדקה וללא מדיניות ברורה. מקרים נוספים בהם מתעורר הצורך בקבלת המידע הם בעבירות חדשות שטרם נבחן יישומן, בעבירות שלא נאכפות או בעבירות בעלות מאפיינים נדירים ובלתי שגרתיים שהמקרים שביסודם אינם רבים. כב' השופטת ד' ברק-ארז ציינה בפרשת ג'ולאני בפסקה 30 דברים אלה:

 

18

"מקום בו הטעם לקבלת מידע מתיקי חקירה הוא הרצון להוכיח אכיפה בררנית, הרי שמשקלו של האינטרס הלגיטימי יגבר ככל שהמבקש יוכל להצביע על בסיס ראשוני לקיומו של חשד בדבר סלקטיביות באכיפה. ויודגש: הנחת חשד ראשוני מסוג זה יכולה להיעשות במגוון דרכים. היא אינה מחייבת להצביע על השוואה לקבוצת ביקורת קונקרטית או על כוונה להפלות (וזאת בשונה מגישתו של בית המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין Armstrong [...]. כך למשל, החשד לכך יכול להתעורר בשל מאפיינים הקשורים בעבירה עצמה (כדוגמת עבירה הכרוכה באופן אינהרנטי בפגיעה בחופש הביטוי) או באכיפתה המעטה (ראו: עניין סגל, בפסקה 36)"

 

מדברים אלה עולה כי די בבסיס ראשוני לחשד לקיומה של תוצאה מפלה, ואין צורך בתשתית ראייתית כטענת המשיבה לשם קבלת המידע המבוקש. אשוב ואזכיר, כי על פי חוק חופש המידע, הפעלת הזכות לקבלת מידע אינה מחייבת הוכחת אינטרס אישי או ביסוס חשד לפגיעה באינטרס כלשהו.

 

אומר מיד, הואיל וכל שנדרש להשגת נתונים הוא בסיס ראשוני לחשד לקיומה של תוצאה מפלה, הרי המשיבה יכולה להפריך חשד זה על נקלה, ככל שהחשד אינו מבוסס, לדוגמה: על ידי הבאת מקרים בעלי נתונים זהים בהם כן נאכפה העבירה. במקרה שלפנינו לא כך נהגה המשיבה, וכל שעשתה, להפנות למאגר מידע משפטי חיצוני (נבו), שגם הנתונים שם אינם תומכים בטענותיה.

 

32. נתון חשוב שיש לשקול בכל הקשור לביסוס הזכות לקבלת מידע במקרה זה הוא, אם הוצגה מדיניות על ידי התביעה בעניין העמדה לדין בעבירה הספציפית, כגון הנחיות פרקליט המדינה או היועמ"ש. קיומה של מדיניות יכול להוות אינדיקציה ובסיס לבחינת ההחלטה להעמיד לדין את הנאשם שמקרהו נדון גם מבלי להיזקק להשוואת מקרים נוספים, ובמקרה הזה הנטל יוטל על הנאשם להביא נתונים מבוססים כי התביעה סטתה מההנחיות ומהמדיניות בשל טעם לא מוצדק. השוו: רע"פ 6800/13 אסף קסטיאל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], ‏26.11.2013); רע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 7.3.13).

 

19

33. לאחר ביסוס הרלוונטיות של המידע למקרה הספציפי על פי המבחן המתאים, מוקד הדיון צריך להיות אפוא, בשיקולים המגבילים זכות העיון. המגבלות הקבועות בחוק חופש המידע יכולות לשמש מקור מתאים לענייננו, כאשר קיומו של עניין אישי-מוחשי למבקש המידע, מחייב כי יינתן משקל נמוך יותר לחריגים (ראו עניין ג'ולאני, פסקה 29 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז). במלים אחרות, מקבילית הכוחות פועלת כך, מקום שבהליך הפלילי נדרש לבסס את הצורך בנתונים, תהיה נטיה להגמיש את הסייגים. מקבילית הכוחות פועלת גם במקרה הספציפי: ככל שקיים בסיס ראשוני לחשד כבד יותר לאכיפה בררנית תהיה הנטייה להיעתר לבקשה.

 

34. חוק חופש המידע מונה ארבע קבוצות של שיקולים שיש בהן להגביל את הזכות לקבלת מידע. קבוצה אחת של שיקולים נוגעת לגוף אצלו מצוי המידע (סע' 14 לחוק, בהקשר שבפנינו הסייג הרלוונטי הוא זה שבסע' 14(9) שלפיו הוראות חוק חופש המידע לא יחולו על מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל, ובעניין זה ראו חוות דעתה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בעניין ג'ולאני, פסקה 26 ואילך). שלוש קבוצות נוספות נוגעות לאופי ומהות המידע עצמו.

 

20

סע' 9(א) לחוק חופש המידע כולל רשימה של מידע שחל איסור על מסירתו, הכולל: מידע שיש בגילויו חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם; מידע ששר הביטחון קבע; מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא אם הגילוי מותר על פי דין; ומידע שאין לגלותו על פי כל דין. סע' 9(ב) לחוק קובע רשימה של מידע שהרשות אינה חייבת למסור וכולל; מידע שגילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; מידע על מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב; מידע על פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות; מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה לצורך קבלת החלטה למעט התייעצות הקבוע בדין; מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור; מידע שהוא סוד מסחרי, סוד מקצועי או בעל ערך כלכלי בכפוף לתנאים; מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי גילויו היה תנאי למסירתו או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע; מידע על שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות אם הגילוי עלול לגרום לפגיעה בפעולות האכיפה, הביקורת או בירור התלונות או לפגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן או שגילויו עלול לחשוף מקור מידע חסוי; מידע הנוגע לענייני משמעת של עובד רשות ציבורית לרבות מידע בדבר הליכים שעל פי החוק הם פומביים; מידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר.

 

בנוסף לכללים הנ"ל קובע סע' 8 לחוק חופש המידע כי הרשות רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע מהטעמים הבאים: הטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה; המידע נוצר או נתקבל בידי הרשות למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי ממשי; המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו; המידע נוצר בידי רשות ציבורית אחרת ואין בהפנייתו לרשות אחרת כדי ליצור הכבדה בלתי סבירה.

 

21

35. הגבלות רבות המנויות בסעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע, תואמות היטב את השיקולים הנשקלים לעניין קבלת חומר חקירה בהליך הפלילי. האיסורים למסירת מידע לפי סע' 9(א) לחוק חופפים במידה רבה את החסיונות הקבועים בפקודת הראיות שנשקלים לגבי מידע שמבוקש בהליך הפלילי (וראו גם סע' 74(ו) לחסד"פ). המגבלות והשיקולים הקבועים בסע' 9(ב) לחוק תואמים שיקולים רבים שנשקלו בפסיקת בית המשפט העליון בדיון בשאלת העברת חומרי חקירה. כך לדוגמא, ומבלי למצות, לעניין דיונים ותרשומות פנימיות, נשקלו שיקולים אלה כמגבילים את הזכות לקבלת מסמכים בהליך הפליל בעניין - ראו בג"ץ 1885-91 אלי צוברי נגד פרקליטות מחוז תל אביב ואח', פ"ד מה(3), 631 (1991), שם נתבקשו מסמכים המוגשים על ידי טוען המעצרים לשופט המעצרים והבקשה נדחתה; בעניין בש"פ 687/96 יורם גיל נגד מדינת ישראל, פ,ד נג(3) 804 (1999) נדחתה בקשה לקבלת חילופי מכתבים בן רשויות התביעה השונות (במקרה זה התביעה בישראל עם התביעה בשוויץ), בבש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 625 (2000) נדונה זכותו של הנאשם לקבל תרשומת פנימית, וראו גם עניין לדר. פסיקת בתי המשפט העליון דנה רבות בפגיעה בפרטיות כשיקול להגבלת עיון במסמכים, ראו בין היתר: עניין בש"פ 9081/12 פלוני נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 6.1.2013), עניין בית משפט השלום; בש"פ 2632/00 פלוני נגד מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.6.2000); בג"ץ 366/12 התובעת הצבאית הראשית נ' בית הדין הצבאי לערעורים ([פורסם בנבו], 28.1.2013); עניין מסארוה.לעניין מידע שאין לגלותו על פי דין (דוגמת סע' 9(א)(4) לחוק חופש המידע), ראו בש"פ 4747/11 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 26.10.2011) - שם דחה בית המשפט בקשה לקבלת חומרים מתיקו של קטין המתנהל בבית המשפט; בש"פ 2481/96 רבינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 489 (1996), שבו נדחתה בקשה לקבלת חומרים מתיקים של נישומים שחל עליהם כלל סודיות בהתאם לפקודת מס הכנסה.

 

36. במצב דברים זה, אין טעם מהותי להבחין בין השיקולים הנשקלים בשני המקרים ואין כל מניעה לאמץ את הכללים הקבועים בחוק חופש המידע לעניינו, תוך ההתאמות הנדרשות שיתנו ביטול לאופי הזכות הפרטית, והגבלת המידע לשימוש בהליך הפלילי. הדבר יביא ליצירת חפיפה מבחינת השיקולים, בין ההליך הננקט לפי חוק חופש המידע לבין ההליך הננקט בהליך הפלילי. חפיפה כזו, יש בה כדי למנוע תמריץ להגשת בקשה לפי חוק חופש המידע, כשניתן לעשות כן בגדרי ההליך הפלילי - כשבמקרה זה הצורך האמיתי הוא קבלת המידע כדי להתגונן מפני ההליך הפלילי ולא מימוש זכות העיון הציבורית (כשמה כן היא, למימושה לא נדרשת הוכחת קשר המידע המבוקש לבין אינטרס ישיר). בעניין סגל, פסקה 4 לחוות דעתו של כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס, הובעה הדעה כי: "התשובה צריכה להימצא, לטעמי, בקביעה של כללים דומים לעניין היקף הגילוי בין אם מדובר בהליך הפלילי ובין אם מדובר בהליך לפי החוק"

 

37. המשיבה מעלה חשש מכך שהפניות לקבלת החלטות של הרשות תעשנה לצורך השגת יתרון טקטי כגון שיפור עמדות במשא ומתן להסדר טיעון, טיעונים לעונש ועוד. אין אני שותף לחשש זה, ומכל מקום אין הוא צריך להטות את הכף. אוסיף, כי איני רואה מניעה כי במקרים המתאימים, יהיה ניתן לקבל נתונים כדי לבסס טענה במישור העונש במיוחד לשם הוכחת נסיבות לקביעת מתחם העונש ההולם.

 

22

38. אחת הטענות המרכזיות שמעלה המשיבה היא ההכבדה על המשיבה במידה והבקשה תתקבל. שיקול זה אינו זר לשיקולים שיש לשקול במסגרת מימוש זכות העיון הציבורית לפי חוק חופש המידע. לפי סע' 8(1) לחוק "רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה: הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה". שיקול זה נשקל גם במסגרת הדיונים הנערכים בהליך הפלילי, ראו: על ח' זנדברג, זכות העיון בחומר חקירה: בש"פ 8294/03 מקסימוב נ' מ"י, המשפט י', תשס"ה, 335. אמנם, שלא כמו בבחינת שיקול זה בזכות העיון הציבורית, יש להתייחס לשיקול זה - כשעסקינן בזכויותיו של הנאשם - באופן זהיר. ניתן לומר כי קיים מתאם ישיר בין מידת התועלת שתצמח מהמידע שיתקבל לבין המשאבים שניתן לדרוש כי יוקצו לשם השגת המידע, כאשר יש לזכור כי מה שעומד על הפרק אינה שאלת חפותו של הנאשם, אלא הפלייתו לעומת אחרים.

 

39. בעניין סגל, פסקה 21, התייחס בית המשפט לשיקול זה, ביחס לחוק חופש המידע וציין דברים אלה:

 

"הערכת הקצאת המשאבים היא מלאכה הנתונה לרשות, שיש בידיה את התמונה המלאה של המקורות והשימושים והיא הקובעת את סדרי עדיפויות ארגון המידע לצורך מילוי תקין של תפקידיה. שימוש בטעם בדבר הקצאת משאבים בלתי סבירה כעילה לדחיית בקשה למידע מחייב את הרשות להעריך, במישור העובדתי, מהי הקצאת המשאבים הדרושה. במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטתה, על הרשות להציג בפני בית המשפט נתונים מפורטים תוך הערכה של היקף הקצאת המשאבים הדרושה לגילוי המידע".

 

40. בפרשת ג'ולאני הכיר בית המשפט בשיקול האמור כשיקול שיש בו כדי להגביל את זכות העיון, אולם צוין כי אין להפריז בחשיבות השיקול (פסקה 32). ועוד נאמר, בפסקה 33, כי:

 

23

"במבט הצופה פני עתיד, ניתן להוסיף, כי ככל שמערכות המחשוב של המשטרה והפרקליטות תשתכללנה וירבה בהן השימוש, כן תקטן, בהדרגה, ההכבדה הכרוכה בהפקת מידע מן המערכת. מבחינה זו, לא לעד תוכלנה הרשויות להישמע בטענה כי המידע שברשותן אינו ממוחשב, ומטעם זה, קשה להפיקו ולהציגו בפני מי שנדרשים לו. יצוין בהקשר זה כי טענת המשיבים לפיה היענות לבקשת המערערים יוצרת הכבדה משמעותית עקב כך שלא ניתן "לשלוף" מידע על כתבי אישום שעניינם עבירה קונקרטית ממאגריהם, מעוררת אי-נחת. זאת, שכן כבר בעניין סגל (שם, בפסקה 42), שניתן לפני למעלה משנתיים, ציין בית משפט זה כי יש להניח שאף המשיבים ייתרמו ממערכת מחשוב שתאפשר חיפוש מידע המתייחס לעבירות ספציפיות, ומכל מקום, עליהם לחתור לקידום חופש המידע באמצעות שימוש במערכות מחשוב מתאימות"

 

ה. מן הכלל אל הפרט

 

41. במקרה שלפנינו, יוחסה למבקשת עבירה של מסירת ידיעה כוזבת בכך שהגישה תלונה נגד אדם וגרמה למעצרו, לאחר שטענה כלפיו טענות קשות, כי ביצע בה מעשי אינוס רבים לאחר שכלאה בדירה. החשיבות של העמדה לדין בעבירה זו על תוצאותיה החמורות ככלל ובמקרה זו בפרט, בו בעקבות תלונת המבקשת נעצר לכאורה אדם ונשללה חירותו - ברורה. עבירה זו יש בה לפגוע בסדר הציבורי, לבזבז את משאבי המדינה ולהפנות את מאמצי האכיפה לטיפול בחשדות בדויים במקום לטפל בתלונות אמת, שלא לדבר על הפגיעה בכבודם וחירותם של אחרים - הנילונים בתלונות השווא.

 

מנגד, ניתן לשער מניין עולה טענת המבקשת לאכיפה בררנית, לאמור; המדינה - כך לפי ההשערה, ואין בדבר כדי לקבוע ממצא כלשהו כמובן - אינה ממהרת להעמיד לדין מתלוננות בעבירות אלה, כדי לא להרתיע קורבנות עבירות מין ועבירות אלימות במשפחה להתלונן על עבירות שבוצעו כלפיהן.

 

24

42. ב"כ המשיבה טענה כי לא הוצגה ראשית ראיה המבססת טענה אפשרית לאכיפה בררנית, וגם אין המדובר בעבירה נדירה, או שנדונה בדלתיים סגורות ויש קושי להציג מידע שנגיש לכל (כגון מאגרים משפטיים וכו'). ב"כ המשיבה הציגה תוצאות חיפוש מהמאגר המשפטי "נבו" המלמד לטענה על אכיפה רחבה בעבירה הספציפית. ב"כ המבקשת ציינה כי החיפוש שהוצג נוגע למסירת ידיעות כוזבות שאינן נוגעות לעבירות אלימות בתוך המשפחה או עבירות מין. עיון במסמך שהוצג על ידי ב"כ המשיבה מלמד כי פסקי הדין המוצגים שם, עד כמה שניתן ללמוד, לא דנים בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות בגין אלימות במשפחה או עבירות מין (למעט מקרה אחד), אלא בעבירות מרמה בתאונות דרכים, עבירות מס, עבירות שוד ועבירת רצח. בהקשר זה אין בידי לקבל את טיעון המשיבה כי העבירה נאכפת אף בנסיבות קלות יותר, קרי כאשר מוגשת תלונה על נושא פחות חמור מאונס כגון הונאה בתאונת דרכים. טיעון זה מתעלם מהשיקולים המיוחדים העומדים בבסיס ההעמדה לדין במקרים של תלונות כזב בגין העבירות אליהן הפנתה ב"כ המבקשת, ומכאן שהטיעון מתעלם מהקבוצה שלגביה נטען כי יש לשייך אליה את המקרה של המבקשת.

 

ב"כ המבקשת ציינה עוד כי בבדיקה שנערכה על ידי במשרדי הסניגוריה הציבורית במחוז חיפה (המבקשת מיוצגת על ידי סניגורית מטעם הסניגוריה הציבורית) עולה כי משנת 1999 ועד היום, טיפלה הסניגוריה בשני תיקים בעבירות דומות.

 

המסקנה העולה היא, כי לכאורה המקרים בהם הוגשו אישומים בגין העבירה הרלוונטית בנסיבות דומות, מועטים מאוד, וזאת אף מנתונים שנדלו משנים רבות.

 

[במאמר מוסגר יצוין כי בשנת 2011 פורסמה הצעת חוק פרטית לתיקון סע' 243 לחוק העונשין (הצעת חוק העונשין (תיקון - ידיעות כוזבות), התשע"א-2011),בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "במדינת ישראל אין הרתעה מספקת נגד מי שבמצח נחושה מוסר דברי שקר בפני רשויות האכיפה על אדם אחר. הדבר יוצר מצב בו רשויות האכיפה מתמודדות עם הררי תלונות, כאשר קודם לבירור המקרה עליהן להתמודד עם השאלה האם מדובר בתלונת אמת או שמא בתלונה כוזבת". אדגיש כי לא הובאו מקורות לנתונים שצוינו שם ובפרט לאמירה כי המדובר בהררי תלונות, כך שאין לקבוע ממצאים על פי הדברים].

 

43. ברי כי לא ניתן לדעת בשלב זה, אם מיעוט המקרים שפורסמו במאגרים המשפטיים מהווה אינדיקציה לכמות המקרים, והאם הדבר משקף מדיניות של העדר אכיפה במקרים דומים או שהדבר נובע מנדירות המקרים. נתון זה בידיעתה המלאה של המשיבה ולא הובאו על ידה נתונים המבהירים את התמונה בהקשר זה.

 

25

44. בנוסף, לא נטען כי קיימות הנחיות לגבי העמדת חשודים לדין בגין עבירות של מסירת ידיעות כוזבות, כאשר הן נעברות על רק טענות לביצוע עבירות מין או אלימות במשפחה. העדר הנחיות אינו מאפשר השוואת מקרהה של המבקשת ביחס למדיניות קיימת. גם זה נימוק נוסף המצדיק קבלת הבקשה.

 

45. אשר להיקף התקופה המבוקשת על ידי המבקשת (3 שנים) אני סבור כי המדובר בתקופה מידתית וסבירה, שניתן להניח כי המידע שהצטבר בה מלמד על תמונת האכיפה בנסיבות דומות ביחס למכלול התיקים. מכל מקום, לא נטען על ידי המשיבה כי יש להגביל את התקופה לתקופה קצרה יותר.

 

46. בין יתר עתירותיה, טוענת המבקשת כי זכותה לקבל פירוט מה מבחין את המקרים בהם לא הוגשו כתבי האישום לעומת המקרה הנוכחי. יש לדחות בקשה זו. רכיב זה דרוש מידה רבה של עיבוד המידע על ידי המשיבה והקצאת משאבים רבים לשם כך, כשכלל לא ברורה נחיצות המידע המעובד, כאשר היקף התיקים ופילוחם - טרם הוברר.

 

47. החומרים שבכוונתי להורות על העברתם הנם רשימה של תיקים ללא פרטי זיהוי כלשהם. משזו התוצאה, אין לקבל את טענות המשיבה כי החומרים המבוקשים מהווים תרשומת פנימית שאינם חומרי חקירה בתיקים בהם נערכו, וכי בחשיפת החומרים פגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים.

 

48. הערה לפני סיום: החלטתי זו נוגעת לקבלת מידע ונתונים. אין צורך לומר כי אין ללמוד ממנה דבר על התוצאה הסופית שתהיה ככל שהמבקשת תעמוד על טענתה לאכיפה בררנית. ברי כי השיקולים הנוגעים להעמדה לדין הם שיקולים מורכבים, וייתכן ויהיה בסיס אחד או יותר להבחנה מותרת בין מקרה אחד לשני, בין מקרהה של המבקשת לבין מקרים אחרים. בל נשכח כי מעשיה המבקשת ותוצאתם חמורים.

 

49. לאור האמור לעיל, אני מורה לב"כ המשיבה להעביר לב"כ המבקשת תוך 30 ימים מהיום רשימה (ללא פרטים מזהים) של כל תיקי החקירה שנפתחו בשלוש השנים האחרונות בגין עבירה של מסירת ידיעות כוזבות לפי סע' 243 לחוק העונשין, כאשר ביסוד תיק החקירה עמדה תלונה כוזבת בגין עבירת מין או עבירת אלימות בתוך המשפחה, תוך מתן הפירוט הבא: כמה תיקים מכלל התיקים נסגרו ומה הייתה עילת סגירתם, וכמה כתבי אישום הוגשו.

 

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

 

ניתנה היום, א' אדר ב תשע"ד, 03 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.