5. בית המשפט העליון, בבש"פ 5881/06 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל (07.02.07) (להלן: "עניין בניזרי"), אימץ חמישה קריטריונים לבחינת מידת הרלוונטיות של הרשעות קודמות לבירור מהימנותו של עד, וזאת תוך קביעה כי פסיקתו מצומצמת לתיקים שהסתיימו בהרשעות ולא בתיקים סגורים או תיקי מב"ד.

במקרה דנן יש להדגיש כבר עתה, כי בשונה מעניין בניזרי, הדיון כאן יעסוק בשאלת התרת העיון ברשימת התיקים הסגורים בלבד, שכן בכל האמור להרשעות קודמות גיליונו של אחד המתלוננים "נקי" וגיליונו של השני כולל הרשעה בעבירה שאינה רלוונטית לאישומים כאן; ובאשר לתיקי מב"ד, התיק היחיד הנו תיק החקירה הנוגע לאישומים כאן, ולגביו אין חולק כי מדובר ב"חומר חקירה".

6. באשר לתיקי חקירה סגורים, בתי המשפט פסקו בעבר כי אין מקום להתיר את העיון בהם, משום שהם אינם מכילים ממצאים פוזיטיביים ומשום שהפוטנציאל הראייתי הגלום בהם הוא אפסי, כשמנגד, הפגיעה בפרטיות העד היא רבה (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (1985); בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (2000)). העיון בתיקים סגורים אינו מגלם רק פגיעה בפרטיות שיש בה לחבל בסיכויי שיקומו של אדם, כפי שנאמר לגבי העיון ברישום הפלילי, אלא כולל מידה לא מבוטלת של פגיעה בשמו הטוב של אדם, שהיא חמורה שבעתיים כאשר מדובר בתלונות בלבד אשר הליך בירורן לא הניב כתב-אישום. זאת להבדיל ממצבים בהם הפגיעה בפרטיות או בשם הטוב מקורה במעשיו של העד, לגביהם קיימת קביעה שיפוטית חלוטה ולפיה הוא אכן ביצע את המעשים.

7. כפי שאמרתי במקום אחר, בכל הקשור לשאלת היחס בין קיומם של תיקים סגורים למידת המהימנות של עד זה או אחר, יש לתהות מה טעם יש באבחנה בין מורשע לבין חף מפשע אם נאשר את הקביעה ולפיה תיק סגור הוא רלוונטי לשאלת מהימנותו של אדם כעד. קביעה שכזו מעוררת לטעמי בעיות מורכבות, יוצרת פגיעה לא מידתית בזכותו של אדם לפרטיות ולשם טוב, ובמידה רבה פוגעת באבחנות עליהן בנויה שיטתנו המשפטית, ועל כן אין לטעמי לאשרה ככלל גורף.

יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי ייתכנו מצבים בהם יישומו של מבחן הרלוונטיות יוביל למסקנה כי יש לאשר את העיון בתיקי חקירה סגורים, ובלבד שמדובר ב"צרכי ההגנה הלגיטימיים" ולא במסע דיג ספקולטיבי (בש"פ 5766/10 אמיר נפע נ' מדינת ישראל (02.09.10)).

8. במקרה דנן, במסגרת קו ההגנה בו נוקטים המבקשים הם מתארים את המתלוננים כאנשים אלימים, וככל הנראה מבקשים לחזק רושם זה באמצעות הפניה לאירועי אלימות קודמים שנחקרו על-ידי המשטרה. דעתי היא כי מדובר ביריעה רחבה למדי אשר אינה נוגעת באופן ישיר לאירוע המתואר בכתב האישום, ושהפוטנציאל "ההגנתי" שלה הוא ערטילאי בלבד. בעניין זה נאמר בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625:

"בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום, אין בית המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואל לו לתת ידו ל'מסע דיג' שאין רואים את תכליתו המעשית."

9. עוד יש לציין, כי צודקת המשיבה בטענתה לפיה חל על סוגיות אלה הכלל בדבר סופיות תשובות העד ב"נושאים צדדיים", ושעל-פיו תשובות המתלוננים בשאלות שתכליתן לערער את מהימנותם כעדים, וכאשר הן מתייחסות לאירועים שאינם נוגעים במישרין להליך הנדון, יתקבלו כ"סופיות" ולא יתיר בית המשפט הבאת ראיות להזמתן (ראה בעניין זה: ע"פ 556/74 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 387, 392 (1975)). מכאן, שלא יצמח להגנה יתרון רב מחשיפת תיקי החקירה הסגורים.

10. לסיכום, נראה לי כי באיזון שבין זכותם של המתלוננים לפרטיות ולשם טוב לבין זכותם של הנאשמים להכין הגנתם כראוי, גוברת במקרה דנן זכותם של המתלוננים, וזאת בהינתן כי מידת הרלוונטיות של החומר לאישומים היא קלושה וערטילאית ומכיוון שהפוטנציאל ההגנתי אינו רב.

11. לפיכך, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ג, 27 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.