4. לאחר כשעה, הגיעו המבקש ונאשמים 1 ו-3 לכפר מגוריהם של הנאשמים בנגב. עד לשלב זה, התלווה המתלונן אל הנאשמים מרצונו, מתוך הבנה שמדובר ברצון של הנאשם 1 לשוחח איתו, אולם מאותו שלב הוחזק המתלונן בניגוד לרצונו תוך הפעלת כוח ואיומים על ידי הנאשמים. הנאשם 1 ציווה על המתלונן למסור לו את מכשירי הפלאפון שברשותו והטיח בו שלא ייצא מהכפר עד שיחזיר לו את סכום החוב. המתלונן מסר לנאשם 1 את מכשירי הפלאפון. בנוסף איים נאשם 1 על המתלונן, בנוכחות המבקש ונאשם 3, כי אם יזוז, "יפרק אותו", שכן ברשותו נשק. בהמשך עצר הרכב בשולי הדרך והנאשם 1 כיסה את ראשו של המתלונן במעיל, כדי שלא יוכל לראות. לאחר מכן, הודיע למתלונן בנוכחות המבקש ונאשם 3 שעליו לשלם לו 15,000 ₪, סכום הגבוה ב-12,000 ₪ מסכום החוב המקורי. בתום נסיעה ברחבי הכפר, הגיעו המבקש ונאשמים 1 ו-3 והמתלונן לבית לא מאוכלס. הנאשם 1 הוציא את המתלונן מהרכב בניגוד לרצונו, תוך שהוא אוחז בידו, והורה לו להיכנס לבית.

5. משנכנסו המבקש, נאשמים 1 ו-3 והמתלונן לבית, השיב נאשם 1 למתלונן את אחד ממכשירי הפלאפון והורה לו ליצור קשר עם האנשים הקרובים אליו, לצורך גיוס כסף כדי לפרוע את החוב החדש. המתלונן אכן עשה כדבריו והתקשר מספר פעמים והתחנן לקרוביו שיגייסו עבורו את הכסף. באחת מהשיחות, נטל הנאשם 1, בנוכחות המבקש והנאשם 3, את הטלפון מידי המתלונן והודיע לקרוביו, כי עליהם לגייס סכום של 15,000 ₪ עד הבוקר, ולא, לא יזכו לראותו בחיים. בשל החשש לחיי המתלונן, הודיעו הקרובים, כי הם עמלים על גיוס הכסף והציעו לנאשם 1 להעביר לחזקתו רכב בשווי של 12,800 ₪, אך הנאשם 1 סרב לקבלו ועמד על קבלת מלוא סכום החוב החדש.

6. במהלך שהות המתלונן בבית, הוא ישב על הרצפה כשהנאשם 1 יושב בסמוך אליו עם אקדח דרוך. אקדח נוסף היה מונח על הרצפה, בסמוך למקום מושבם של המבקש ונאשם 3, והמבקש והנאשם 3 אף אחזו סכינים בידיהם. במועד מסוים, במהלך שעות הלילה, עזב הנאשם 3 את הבית. במהלך הלילה ולאחר עזיבת נאשם 3, החלו המבקש ונאשם 1 לשוחח על ניידת משטרה שהגיעה לכפר בשל חששם מהניידת הורה אחד מהם למתלונן לצאת מהבית ולהמתין באוהל סמוך. מספר רגעים אחר כך, הגיע נאשם 1 עם רכב טויוטה בצבע כחול והורה למתלונן לעלות לרכב. המתלונן נכנס למושב האחורי והתיישב בסמוך למבקש, אשר אחז בסכין, בעוד נאשם 1 נוהג בטויוטה הכחולה. הנאשם 1 החל לנסוע לעבר שטח הררי בלתי מיושב בדרום הארץ, תוך שהוא מורה למתלונן להמשיך ולנהל שיחות עם הקרובים אליו, על מנת לגייס כסף לשחרורו.

7. במהלך אותה נסיעה, יצר הנאשם 1 קשר עם נאשם 4 וביקשו להגיע לירושלים לצורך קבלת הכסף ומסר לו כי יקבל 500 ₪ עבור שליחות זו. בהמשך, יצר המתלונן קשר עם אחיו א.ס, העביר לו את פרטיו של נאשם 4 וביקש ממנו לקבוע מקום מפגש לצורך העברת הכסף לנאשם 4. לאחר מספר שיחות, קבעו הנאשם 4 וא.ס. להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים, תוך שנאשם 4 מודיע לא.ס. כי אם הוא לא יגיע למקום המפגש, הרי שהמתלונן יהיה בבעיה. בשעה 15:00 לערך, משלא הגיע א.ס. לפגישה, התקשר המתלונן לא.ס. הנאשם 1 חטף את מכשיר הטלפון מידו ואיים על א.ס, שאם עד השעה 15:15 לא יודיע לו נאשם 4 שקיבל את הכסף, הרי ש"העניין גמור"

8. בסמוך לשעה 15:30, על מנת להגביר את הלחץ על המתלונן, דרך הנאשם 1 את נשקו לעברו של המתלונן. מספר רגעים אחר כך, הגיע א.ס. ברכבו לבניין שער העיר בכניסה לירושלים, אסף את הנאשם 4 ברכבו וביקש ממנו להודיע לנאשם 1 על פגישתם. נאשם 4 ביקש מא.ס שיסיע אותו לביתו בראשון לציון. במהלך הנסיעה העביר א.ס את הכסף לנאשם 4 והביע את החשש לשלום אחיו, לנוכח העובדה שנחטף על ידי נאשם 1. בנוסף, במהלך הנסיעה הביע הנאשם 4 בפני א.ס. חשש לפיו ישנם האזנות בתיק בו הועבר הכסף לידיו, וציין בפניו שכדאי לו שלא יזכור את הדברים ששמע וראה.

9. כשעה לאחר שהודיע נאשם 4 לנאשם 1 שקיבל את הכסף, שיחררו המבקש והנאשם 1 את המתלונן בצד הדרך, בסמוך לצומת פלוגות. בטרם הוריד הנאשם 1 את המתלונן איים עליו, בנוכחות המבקש, לבל יספר על האירוע לאיש ולא ישרוף את משפחתו.

10. על יסוד העובדות האמורות, מואשם המבקש, ביחד עם הנאשמים 1 ו-3, בעבירה של חטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק); בעבירה של סחיטה בכוח, עבירה לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק ובעבירה של החזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק.

11. ב"כ המבקש, עו"ד לאה צמל, טענה כי בתיק היה מידע לפיו הקורבן בתיק הוא המתלונן, הינו סוחר בסמים ויש לו קשר לבדואים בנגב. בנוסף, קיים לדבריה מידע שסוחר נוסף בסמים, יחד עם המתלונן הוא א.ס. לדבריה נמסרה להגנה פרפראזה של אותם דברים המצויים תחת חיסיון. עוד לדבריה, ההגנה אינה מעוניינת לקבל את זהותם של השוטרים או של האמצעים באמצעותם בוצעו האזנות. לדבריה, למבקש מיוחסת בכתב האישום נוכחות יחד עם בן דודו, נאשם 1, שהוא הנאשם העיקרי בכתב האישום. לדבריה, גרסת המבקש הינה שהוא "מכחיש את הכל", אלא אם תוכח נוכחותו במקום. לטענתה, חשוב להגנה לדעת אם קיימת הקלטה של שיחת טלפון שיש בה כדי לחזק את דבריה והקושרת את המבקש לאירוע. בנוסף טענה, כי האירוע בבית הנטוש בכפר, הוא האירוע הראשון בו מיוחס למבקש מעשה אקטיבי של החזקת סכין ואיום באמצעות סכינים. ההגנה מבקשת לברר אם קיים בחומר החסוי חומר העשוי לסייע להגנה בעניין זה.

12. בדיון שהתקיים ביום 12.6.14, במעמד צד אחד, הוצג לבית המשפט החומר החסוי הכלול בתעודת החיסיון, וכן הסברים מפי נציג המשטרה מר נפתלי קצ'קא. בעקבות אותו דיון, הוריתי על קבלת מספר הבהרות לגבי החומר שהוצג לי. ב"כ המאשימה ביקש לקיים דיון נוסף באותו עניין שנערך ביום 25.6.14 במעמד ב"כ המאשימה בלבד. בדיון זה נמסרו תשובות להבהרות שביקש בית המשפט, וכן חומרים נוספים מתוך חומר החקירה הגלוי. הפרוטוקולים של אותם דיונים נחתמו במעטפות שהועברו לכספת בית המשפט.

דיון והכרעה

13. על פי הפסיקה שפרשה את סעיף 45 לפקודת הראיות, על בית המשפט לבחון, בשלב הראשון, האם החומר החסוי נכלל בגדר החומרים שהוגדרו כחסויים על פי תעודת החיסיון. בשלב השני, עליו לבחון את משקלן של הראיות החסויות ומידת חשיבותן לעותר. ככל שקיימת ראיה שהיא חיונית להגנתו של העותר, יש להורות על חשיפתה. לגבי ראיות אחרות, שאינן בהכרח חיוניות, יש לערוך לגביהן איזון בין מידת התועלת הצפויה לנאשם מחשיפתה של הראיה, לבין הפגיעה באינטרס הציבורי העלולה להיגרם כתוצאה מחשיפתה (ראו: בש"א 2459/10 עזבון המנוחה פטמה אחמד ווהבה ואח' נ' משרד הבטחון - החלטה מיום 1.9.10).

14. ההכרעה בשאלה אם ראייה היא ראייה חיונית להגנת הנאשם, איננה הכרעה תיאורטית. כנפסק בב"ש 838/84 לבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 738, ההכרעה היא תכליתית וצמודה לעובדותיו של המקרה הנדון, כאשר בית המשפט בוחן את מסכת הראיות הקיימת, את מיקומה של הראייה החסויה במסכת זו. לשם כך, עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת שבין שניהם. כאמור, גם במצבים שבהם בית המשפט מתרשם כי הראייה שבמחלוקת אמנם איננה חיונית להגנה, אולם יש בה משום פוטנציאל לסייע להגנה, על בית המשפט לבדוק את חשיבותה היחסית של הראייה להגנה. בעניין זה נקבע, כי ייתכנו מצבים שונים: לעיתים הפגיעה באינטרס הציבורי היא חריפה, ולעומת זאת, הראייה היא חיונית להגנת הנאשם, ולעיתים, הפגיעה היא חריפה, אך מבחינת הנאשם הראייה היא שולית. לעיתים אחרות, הפגיעה היא קלה ואילו מבחינת הנאשם הראייה היא חיונית או שולית. לפיכך, על בית המשפט לשקול במאזני האינטרסים המתנגשים את משקלה היחסי של הראייה בהגנתה הנאשם, ולתת לה את מעמדה הראוי. משנקבע אותו משקל, יש להשוותו למשקל הפגיעה הצפויה לאינטרס הציבורי כתוצאה מן החשיפה ולבדוק את המאזן בין השתיים. בהקשר זה נקבע, כי ראייה שיש בה כדי לעורר ספק באשמת הנאשם, אפילו בעקיפין על ידי כרסום משקל ראיות התביעה - היא חיונית להגנתו (ראו: בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 770).

15. מן הכלל אל הפרט: ראשית, התרשמותי הברורה הינה, כי החומרים שהוצגו לעיוני, ואשר כלולים בתעודת החיסיון, הם כולם בגדר חומרים שהחיסיון שהוטל במסגרת התעודה בחתימת השר לביטחון פנים, חל עליהם. שנית, בחנתי את טענות ההגנה בהתייחס לחלקים במסכת העובדתית המיוחסים למבקש ובהתייחס לעמדה שהציגה ההגנה לגבי אותם חלקים. לאחר בדיקת אותם חומרי חקירה, נחה דעתי כי בכל הנוגע לחומרים חסויים שעשויה להיות להם זיקה ורלבנטיות לטענות ההגנה, קיימים בחומר החקירה הגלוי חומרים מקבילים המשקפים באופן מלא את תוכנם של אותם חומרים רלוונטיים. לפיכך, הגנתו של המבקש לא תיפגע עקב אי גילוי אותם חומרים, זאת שעה שגילוי החומר הגולמי עלולה לפגוע באינטרס הציבורי וביכולתה של המשטרה לנהל חקירות יעילות תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ואחרים ובשיטות פעולה חקירתיות העומדים לרשותה ואשר חשיפתם עלולה להזיק באופן ממשי ליכולות אלה.

16. מעבר לכך, מצויים בחומר החסוי גם נתונים וחומרים שאין להם כל רלוונטיות ותועלת להגנה, גם על פי המבחנים המרחיבים והליברליים ביותר, באשר לא מצויה בהם ראיה שיש בה כדי לעורר ספק באשמת המבקש, אפילו בעקיפין, על ידי כרסום במשקל ראיות התביעה.

17. לאור האמור, העתירה לגילוי ראיה נדחית.

18. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

19. הפרוטוקולים של הדיונים החסויים יישמרו בכספת בית המשפט עד לסיום ההליכים בתיק העיקרי.

ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ד, 07 יולי 2014, בהעדר הצדדים.