2. כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין וגניבה. בנוסף - למבקש 1 - עבירות של החזקת סכין שלא כדין, איומים ותקיפת סתם. בתמצית נטען, כי בתאריך 26.06.2013, בלילה, הגיע המבקש 1 סמוך לביתו של המתלונן, שאל אותו מדוע הוא עוקב אחר אחותו ואיים עליו. המבקש 1 נטל אבן גדולה ואיים להשליכה על המתלונן אם לא ייכנס לתוך הבניין ואז סטר על פניו. המתלונן טלפן למשטרה שהגיעה למקום והטריד את המבקש 1 והמתלונן. כשבועיים לאחר מכן, בחצות הלילה של 07.07.2013, המתינו המבקשים למתלונן סמוך לביתו, כאשר ביד המבקש 1 סכין, אשר הניף אותה לעבר המתלונן, אולם זה הסית את ידו של המבקש וכתוצאה מכך נחתך בידו. המבקש 2 אחז באבן, הכה בה בכתפו של המתלונן ומעוצמת המכה נשברה האבן. המתלונן הרים שבר של האבן הנ"ל, התקרב לעבר המבקשים, הם התרחקו ממנו, אולם נעמדו ליד בית סמוך ובהמשך שבו והתקרבו אל המתלונן, כאשר המבקש 1 מכה מכה חזקה בראשו באמצעות האבן שהחזיק בידו וכתוצאה מכך נפל המתלונן ארצה. המתלונן ניסה לטלפן למשטרה בטלפון הנייד שלו, ובתגובה המבקש 1 המשיך להכותו בראשו באבן, המתלונן שמט הטלפון מידו, המבקש 1 נטל ממנו הטלפון הנייד ונמלט מהמקום ביחד עם המבקש 2.

3. בתאריך 17.07.2013, נקבע דבר קיומן של ראיות לכאורה, שהתבסס בעיקר על הודעת המתלונן, הודאת המבקש 1, כי תקף את המתלונן ואף נטל את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן לאחר התקיפה. לדברי המבקש 1, המתלונן אחז באבן ולאחר מכן תקף אותו. המבקש 2 הכחיש תחילה, כי נכח באירוע, ולאחר מכן אישר, כי נכח במקום. לדבריו, לא הכה את המתלונן, וכי המתלונן הוא שאיים על המבקש 1 באמצעות אבן.

4. מעיון בפרוטוקול נשוא ישיבת המענה שהתקיימה בתאריך 16.01.2014, עולה למעשה, כי המבקשים טוענים להגנה עצמית.

5. המשיבה מנגד עותרת לדחות את הבקשה הואיל ולשיטתה מדובר בהכרעת דין שניתנה במסגרת משפט שהתנהל כנגד המתלונן - כנאשם. נטען, כי פעמים רבות ביהמ"ש מחליט להעדיף גרסה על פני גרסה אחרת. לענייננו, נטען, כי המעשה בו הורשע המתלונן עניינו מעשה מגונה משנת 1998, בעוד המעשה נשוא כתב האישום העומד לחובת המבקשים, הינו בעבירת אלימות. מה גם, המבקשים טוענים להגנה עצמית, כך שאין רלוונטיות להכרעת הדין נשוא הרשעת המתלונן מלפני 15 שנה. עוד נטען, כי בנוסף לעדות המתלונן, קיימות תעודות רפואיות התומכות בגרסת המתלונן בדבר החבלות והשברים כתוצאה מהתקיפה, בעוד למבקשים אין ולו סימני חבלות על גופם.

אשר לרשימת התיקים הסגורים - נטען, כי אין רלוונטיות בעוצמה גבוהה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה להגנת המבקשים. עוד עמדה באת-כוח המשיבה על זכות הפרטיות של הקורבנות.

6. עיינתי בפסה"ד- ע"פ 070370/05, מחוזי ת"א נשוא הכרעת הדין בת"פ 3497/99, ביהמ"ש רחובות, ועולה, כי הדיון בערעור התמקד בשאלה המשפטית- האם בימ"ש קמא היה רשאי להיזקק לאמרות שנגבו בידי חוקרי הילדים, ולעדויות חוקרי הילדים בביהמ"ש, למרות שהקטינים העידו בפניו אישית, היות וכבר הגיעו לגיל 14, במועד ההליך בפני בימ"ש?

7. בענייננו, אין מחלוקת, כי בידי ההגנה פסה"ד במסגרת הערעור שהגיש המתלונן דכאן כנגד הרשעתו בביהמ"ש השלום בגין מעשה מגונה בפומבי. עוד אין מחלוקת, כי מפסה"ד עולה, כי בימ"ש השלום העדיף את גרסת הקטינים על פני גרסת הנאשם (המתלונן דכאן), כך שעתירת המבקשים לקבל גם את הכרעת הדין של בימ"ש השלום, כדי לעמוד על הניתוח המשפטי שהוביל את בימ"ש השלום לקבוע ממצאים בנוגע למידת האמון בגרסתו, לשיטתי במקרה הספציפי שבפנינו, איננה בעלת משמעות של ממש, וביתר שאת בהינתן קו ההגנה של המבקשים - דהיינו, הם טוענים להגנה עצמית (ראה לעניין זה את מבחן הרלוונטיות שנקבע בבש"פ 3099/08 דוד אברהמי נ' מדינת ישראל).

באשר לתיקים הסגורים - כידוע המטרה שחפצה ההגנה לעשות כאן בחומר המבוקש, היא לערער את אמינותו של המתלונן. שאלת אמינותו של המתלונן הינה שאלה רלוונטית כשלעצמה, וחומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד מרכזי, עשוי להיות חלק מחומר החקירה, אולם לא תמיד כך. ככל שהחומר המבוקש מרוחק מן העניין המתברר בפני בית המשפט, כך קטנה הרלבנטיות שלו, לעיתים עד כדי הוצאתו ממסגרת המושג "חומר חקירה". ככל שהחומר המבוקש מתרחק מנגיעה ישירה לאישום הנדון, כך הופכת היותו "חומר חקירה" למובהק פחות (ראה בש"פ אברהמי נ' מדינת ישראל 3099/08).

עוד בפסיקה נקבע כי, ככל שהזיקה בין החומר הנדון, לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רחוקה יותר, והזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם קטנה יותר, כך גובר המשקל הניתן לשיקולים אחרים, כגון : הפגיעה שעלולה להיגרם לעדים, והן לקורבנות, ולצדדים שלישים. באיזון זה, זכותו של הנאשם למשפט הוגן אמורה להכריע באיזון חזיתי מול השיקולים הנוגדים, אולם כאשר האפשרות של הפגיעה לזכותו רחוקה - כך גובר משקלם של השיקולים הנגדיים (ראה בש"פ 3642/04).

על רקע המבחנים דלעיל, ולאחר שהקשבתי לטיעוני המבקשים ועיינתי במרשם, לא מצאתי כי, המבקשים הניחו יסוד של ממש לבקשתם, כי החומר ישפיע על בירור האישום נגדם. גם מאותם טעמים, שעמדו בדחיית בקשתם לקבלת הכרעת הדין - נשוא ת"פ 3497/99.

המזכירות תשלח עותק מההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.