במועד משלוח הדוחות אל המבקש בדואר רשום לא הוקם עדיין דואר ישראל, ולפיכך לא מצוין על גבי אישור המשלוח מספר הדואר הרשום, שכן, כאמור, דואר ישראל עוד לא הוקם.

בתגובת המשיבה שצורפה כנספח א', ניתן לראות בתדפיס בסדר רץ את מספרי הדוחות, שם החייבים, כתובתם וחותמת רשות הדואר המאשרת את הקבלה למשלוח.

כפי שניתן להיווכח, על אישור משלוח המקים את חזקת המסירה מוטבעת חותמת הדואר, המוכיחה כי דבר הדואר התקבל בפועל למשלוח.

המבקש לא עמד בנטל לסתירת "חזקת המסירה". ההלכה הפסוקה היא שטענה סתמית של המבקש, אשר אינה נתמכת בתצהיר המפרט פירוט מינימלי אודות הדוחות, כאילו "לא קיבל" את הדוחות, אינה יכולה להרים את נטל השכנוע המוטל עליו ואין בה כדי לסתור את "חזקת המסירה".

על כן, יש לראות את המבקש כמי שהומצאו לו הודעות הקנסות כדין.

על פי סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי, לאחר שנשלחו אל המבקש הודעות הקנסות, יכול היה להגיש בקשה לביטול הקנסות בתוך 30 ימים, או להגיש בקשה להישפט בתוך 90 ימים, אולם מועדים אלו חלפו זה מכבר.

משלא פעל המבקש באחת מהדרכים הקבועות בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, הפכו הודעות תשלום הקנסות לגזרי דין חלוטים בהתאם להוראות סעיף 229(ח2) לחוק, והחלו להינקט בגינן הליכי גביה על פי פקודת המיסים גבייה.

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי ייגרם למבקש כל עיוות דין, שכן טענת הגנתו היחידה אשר לא נתמכה בתצהיר מספק ו/או בבדל אסמכתא, היא כי "לא ראיתי שום סימן שמונע את החניה ואוסר אותה במקום". טענה זו אינה מהווה טענת הגנה. נוסף על כך, המבקש בתצהירו מתייחס לדוח שנרשם בתאריך 27.9.99, בעוד שהקנסות אשר נמצאים באכיפה כנגדו על פי תגובת ב"כ המשיבה הינם מתאריכים ינואר ופברואר שנת 1999.

לאור המפורט לעיל, אין למבקש כל טענת הגנה כנגד ההרשעה, כך שלא מצאתי כי ייגרם עיוות דין, באם לא יוארך המועד, ואף מטעם זה אין להאריך המועד להישפט, שכן לא הראה המבקש סיכויי הגנה כנגד ההרשעה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, כ' אב תש"פ, 10 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.