החלטה

לפניי בקשה שהוכתרה כ"בקשה לבטול קנסות", ככזו עליה להדחות, משום שאין סעד זה בסמכותו של בית המשפט.

עיון בגוף הבקשה מגלה כי המבקשת קיבלה שני דוחות חניה, האחד בפברואר 2013 והשני בינואר 2014, בגין כל אחד מהם חוייבה בקנס בסך 100 ₪.

המבקשת איננה חולקת על חובתה לשלם את הקנסות, אלא שהיא מבקשת לשלם את הסכום המקורי בלבד, שעה שלסכומים אלה נוספו תוספות פיגורים והוצאות בגין פעולות גבייה שונות, עליהן היא חולקת.

פסקי הדין, תוצאת אי תשלום הקנסות במועדם, חלוטים זה מכבר.

גם לו התייחסתי לבקשה כאל בקשה לבטול פסקי הדין, ולמתן ארכה להגשת בקשה להשפט בגינם, היה עלי לדחותה.

ראשית, הבקשה איננה נתמכת בתצהיר, ומכאן שהיה עליה להדחות על הסף.

לגופו של עניין, הודעות הקנס בגין שני הדוחות נשלחו למבקשת, במסגרת המועדים הקצובים בחוק, באמצעות דואר רשום, אך הוחזרו לאחר שהמבקשת לא דרשה את דברי הדואר.

לאחר שפסקי הדין הפכו חלוטים, נשלחו למבקשת הודעות דרישה. גם הודעות אלה נשלחו בדואר רשום, ועפ"י רישומי דאר ישראל, נמסרו ליעדן, האחת ביום 12.4.14 והשנייה ביום 4.2.15.

יצויין כי פעולות הגבייה החלו בחודש ינואר 2015.

בנסיבות אלה, קמה חזקת המסירה ונשמט כל הסבר לשיהוי.