החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להישפט, בקשה להישפט ובקשה לביטול דו"חות חניה, בגין דו"חות חניה שניתנו למבקש בתחום שיפוטה של המשיבה (להלן: "הדו"חות").

המבקש טוען כי מעולם לא קיבל הדו"חות ואך ביום 3.9.13 נודע לו לראשונה אודותיהם, עת הגיעו לביתו מעקלים. באותן נסיבות שילם המבקש למעקלים את סכום החוב בסך של 4,263 ₪ "תחת מחאה" ועתה מבקש הוא להשיב הסכום לידיו בשל התיישנות העבירה, שכן הדו"חות לא הובאו לידיעתו במועד הקבוע בחוק.

לאחר שעיינתי בבקשה סבורה אני כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה, ואנמק.

סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] קובע כי במידה ולא הוגשה בקשה להישפט במועדים הקצובים בחוק יראו את הנאשם כי שהורש בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

סעיף 229(ה) מאפשר לתובע לדון בבקשה לביטול קנס שהוגשה באיחור מקום שהמבקש הוכיח כי הבקשה לא הוגשה במועד " בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", כלשון הסעיף.

כי כך, משנתפס המבקש כמי שהורשע ונגזר דינו, יש להתייחס לבקשה לביטול דו"ח כאל בקשה לביטול פסק דין, אשר מטילה על המבקש חובת פירוט.

לעניין זה ראו ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (ניתן ביום 6.1.09) שם שב בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(6) 793 בציינו: