החלטה

בהחלטתי מיום 8.12.13 קבעתי כי בהתאם לאמור בסעיף 8 לתגובת המשיבה מיום 1.8.13, אפשר כי אילו ימציא המבקש לידי המשיבה תמצית רישום ממרשם האוכלוסין של משרד הפנים על שמו, כי אז יאפשר הדבר בחינה עניינית של טענותיו בנוגע לאי קבלת דברי דואר, כנטען על ידו.

חרף האמור, לא הונחה בפניי כל אינדיקציה כי המשיב, באמצעות בא כוחו, פעל כאמור.

יתר על כן. ככל שניתן לחלץ תובנה מוגדרת מהבקשה שהגיש המבקש ביום 6.5.13, ניכר כי היא סבה אחר טענה להתיישנות העונש.

ואולם, הלכה היא מלפנינו כי בימ"ש לעניינים מקומיים נטול סמכות להידרש לטענות שעניינן התיישנות העונש, ובנסיבות אלה, היה על המבקש לבור לו את הטענות המכניסות אותו תחת כנפי טענת התיישנות העבירה לבדה.

בהקשר זה, ראה עפ"א (ת"א) 80254/07 אורליה נ' עיריית גבעתיים (פורסם במאגרים), שם נקבע:

"...בקשה לביטול העבירה וטענת התיישנות העבירה, יש לטעון בפני בית משפט לעניינים מקומיים. טענה להתיישנות העונש עניינה בהליכי גביה, כאשר העונש הוא קנס - יחולו לגביו הוראות פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה (סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכאן, הקנס הופך לחוב אזרחי. על כן, טענות באשר לגביית קנס זה - מקומן בהליך אותו יש להגיש בפני בית המשפט האזרחי".

די בכך כדי לדחות הבקשה, שכן, אף אילו כיוון המבקש לטענת התיישנות העבירה - ונוסח בקשתו אינו מורה כן - ברי כי אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לדלות טענתו המדויקת, אם זו לא פורטה במפורש, בפרט שעה שהוא מיוצג על ידי עורך דין.