הנאשמת הגיש תשובה לתגובת המאשימה, ובה חזרה על עיקרי הבקשה, אך בצד זאת הוסיפה טענה חדשה, ולפיה קיימת עילה נוספת להורות על בטלות כתב האישום, שכן לא נגבתה גרסת הנאשמת קודם להגשת כתב האישום כנגדה.

דיון והכרעה

ניכר מתגובת המאשימה, כי קיימת בה אי הבנה חלקית של טענות הנאשמת, שכן הנאשמת איננה טוענת, כי תובע איננו מוסמך להורות על הגשת כתב אישום מקום בו מדובר בעבירה של ברירת קנס/משפט, אלא טענתה היא, כי מקום בו התובע מפעיל שיקול דעת שכזה, הרי שעליו להציג את נימוקיו להעדיף הגשת כתב אישום על-פני מסירת הודעת קנס או את מדיניות האכיפה של המאשימה בעניין זה.

טענת הנאשמת מקובלת עלי, אך לא המסקנה אותה היא מבקשת לגזור מטענתה.

סעיף 228 לחסד"פ קובע:

"קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף קטן (ב)."

באופן דומה נקבע סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 (להלן - "חוק העבירות המינהליות") כך:

"קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה."

בענייננו, העבירה בה מואשמת הנאשמת היא עבירה מינהלית, כהגדרתה בחוק העבירות המינהליות, שכן מדובר בעבירה שמקור הסמכות לה בפקודת העיריות. יתרה מכך, עיון ברשימת החוקים המנויים בתוספת הראשונה לחוק העבירות המנהליות מגלה, כי מנויים בה הן פקודת בריאות העם, 1940, והן חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, שהם דומים בתוכנם לחוק העזר בו עסקינן.

"דרך המלך" בעבירות של ברירת משפט, שחלקן הגדול שלא לומר כולן, הן עבירות מינהליות, היא רישום הודעת קנס למי שביצע לכאורה עבירה. יחד עם זאת, המחוקק הותיר בידי רשויות התביעה סמכות להורות על הגשת כתב אישום, מקום בו להשקפתן קיימות נסיבות המצדיקות זאת (או קיימים טעמים לכך).

בהתאם, מקום בו התביעה נוטלת לעצמה את הסמכות ומחליטה על הגשת כתב האישום, הרי שהנימוקים לכך צריך שיהיו גלויים לנאשם ולבית המשפט. שקיפות זו של המעשה המינהלי, גם אם לא היתה קבועה מפורשות בחוק, היא מתחייבת מכללי המשפט המינהלי, וזאת על מנת שניתן יהא לבחון את סבירות ההחלטה ואת השיוויוניות הגלומה בה (ראה בעניין זה בש"פ 7955/13 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הרשות השופטת ביום 10/4/2014)).

בענייננו, המאשימה לא הציגה את נימוקיה להגשת כתב האישום במקרה דנן, ואף לא קווים מנחים למדיניות האכיפה שלמ במקרים כגון דא, אך אין משמעות הדבר בטלות כתב האישום, לעת הזו.

בעניין דומה נפסק בע"פ (ת"א)70856/99 יצקן נ' מדינת ישראל (5/6/2000 פורסם באתר "נבו"), כך:

"האם הפגמים הנטענים על-פי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות מאיינים את ההחלטה להגיש כתב-אישום עד היותה בטלה מעיקרא, בבחינת void, וניתנת לתקיפה עקיפה בבית-משפט קמא?

נראה לי שהתשובה השלילית מתבקשת מאליה.

בבג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד (להלן - פרשת אפרתי [2]) נדונה, בין היתר, השאלה של מועד רישום הטעמים להגשתו של כתב-אישום (בעבירה שהיא גם עבירה מינהלית) ומשמעותו של האיחור ברישומם:

"אימתי שומה על תובע לרשום את טעמיו להגשתו של כתב אישום?

פשוטם של דברים הוא, שאותם טעמים יירשמו קודם הגשת כתב האישום, או בד בבד עם הגשתו לבית המשפט.

'תובע... סבור, שהנסיבות מצדיקות זאת [להגיש כתב-אישום - מ' ח'] מטעמים שיירשמו', ופשוטה של לשון הוא שהטעמים אמורים להירשם לא יאוחר ממועד הגשתו של כתב האישום... אין כל טעם שהמחוקק יורה על רישום טעמים לאחר הגשת כתב האישום, אך טעם רב יש ברישום אותם טעמים דווקא לפני הגשת כתב האישום לבית המשפט... ומה ההכרעה זמנה לפני הגשת כתב האישום, כך אף רישומם של הטעמים להכרעה... כל דברים אלה כולם מלמדים כי אותם טעמים להגשתו של כתב אישום יש לרושמם עובר להגשתו לבית המשפט, והרי רישום הטעמים הוא חלק בלתי נפרד מהגשת כתב האישום...".

ומה נפקותו של מחדל אי-רישום הטעמים במועד? בפרשה שנדונה שם, 'חטאה הפרקליטות למיצווה זו של המחוקק:... הנימוקים נרשמו רק... כשלושה חודשים לאחר הגשתו של כתב האישום ולא ידענו מה טעם כך נתאחרו לבוא' (שם); ואף-על-פי-כן, ולמרות הדברים החד-משמעיים שאמר בית-המשפט העליון בדבר מועד רישום הנימוקים, הוא לא קבע שכתב-האישום או ההחלטה להגישו בטלים מעיקרא (void) ואפילו לא מצא לנכון לבטלם, בהיותם ניתנים לביטול (voidable); זאת, 'כי העותר לא טען על כל אלה בבית משפט השלום, ודומה בעינינו כי החמיץ את השעה להעלות טענה של איחור ברישום. ולא אמרנו מה שאמרנו אלא לעתיד לבוא ולתיקון העולם'.

פשיטא - שאם היה סבור בית-המשפט שכתב-האישום הוא void, האיחור בהעלאת הטענה לא הייתה לו השפעה: voidהוא void. כתב-אישום הבטל מעיקרו כמוהו כאין, אינו הופך לתקף רק משום שהטענה נגדו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

ממילא, אם אין מדובר בבטלות מדעיקרא אין לבית-המשפט של הערכאה הדיונית סמכות, כפי שפירטנו בסעיף 7(ג) לעיל.

למעלה מן הצורך אדגיש שוב, שבית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, לא מצא לנכון לבטל את כתב-האישום במסגרת תקיפתו הישירה לפניו, אפילו לא משום היותו ניתן לביטול."

בהתאם, לא ניתן לומר כי כתב האישום שהוגש הוא בטל, ולכל היותר הוא יהא ניתן לביטול, אילו תצליח הנאשמת, לאחר קבלת נימוקי המאשימה, לבסס טענה, כי שיקול הדעת בהגשת כתב האישום הוא פגום מיסודו או שטבועה בו חוסר סבירות קיצונית.

בהתאם, המאשימה תמסור לנאשמת ולבית המשפט, בתוך 21 יום מהיום, את נימוקיה להגשת כתב האישום במקרה דנן, וככל שקיימים קווים מנחים למדיניות אכיפה בעבירות בהן הואשמה הנאשמת, הרי שגם הם ימסרו לנאשמת ולבית המשפט במסגרת המועד הנ"ל.

לאחר קבלת הנימוקים תהא רשאית הנאשמת, ככל שתהא לה תשתית ראייתית לכאורית לכך, לבקש ולטעון כי יש מקום להורות על בטלות כתב האישום מטעמים של אכיפה בררנית או מן הטעם שהמדיניות האכיפה פגומה עד כדי חוסר סבירות קיצונית. ויודגש, לא תתקבל טענה כללית ומעורפלת, כפי שהיא נטענה בבקשה, כי המאשימה נוקטת במדיניות של אכיפה בררנית, אלא על הנאשמת יהא להניח תשתית ראיית לכאורית לטענה זו.

אשר לטענה, כי היה מקום לגבות מן הנאשמת גירסה קודם להגשת כתב האישום, יש לומר כי דין הבקשה להידחות מן הטעם שהיא נטענה לראשונה בתשובת הנאשמת לתגובת המאשימה. יחד עם זאת, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לנאשמת תהא אפשרות לטעון בעניין זה במהלך ההליך, כי מדובר במחדל חקירתי שלו השלכות על בירור אשמתה של הנאשמת.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ו, 21 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.