החלטה

לפני בקשת המבקשת, כי אתיר לה להישפט בגין דו"ח שנרשם לה על עבירת חנייה שביצעה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת, כי הדו"ח הודבק לשמשת רכבה של המבקשת, וכי עוד בטרם חלפה שנה במיום ביצוע העבירה לכאורה, נשלח פעם נוספת הדו"ח לכתובתה הרשומה של המבקשת.

עוד צויין, כי המבקשת הגישה בקשה לביטול הדו"ח שממנה ניתן ללמוד כי עיקר טענות המבקשת היא בגין תוספות הפיגורים שנצברו לחובתה. נטען בעניין זה, כי ההחלטה בעניין בקשה זו ניתנה ביום 29.1.2018 ואילו הבקשה להישפט הוגשה ביום 6.3.2018, לאחר שחלפו 30 יום מיום תגובת המשיבה לבקשת המבקשת, ועל כן על-פי הוראת סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אין מקום להתיר את הבקשה.

המבקשת הגיבה לתגובה זו, ובתגובה זו אין כל נימוק ביחס לאישום לגופו, אלא רק ביחס לתוספות הפיגורים שנצברו לחובתה.

לאחר עיון בתגובת המשיבה יש לומר, כי לא צורף אישור מסירה בגין דבר הדואר שנשלח למבקשת ובו הדו"ח שנרשם. עוד יש לומר, כי גם לא צורף אישור מסירה בגין דבר הדואר ובו החלטת המשיבה בעניין הבקשה לביטול הדו"ח. לכן לכאורה, ולו מחמת הספק, הבקשה שהגישה המבקשת להישפט ביום 6.3.2018, הוגשה במועד.

מן האמור עולה, כי יש מקום להתיר למבקשת להישפט בגין הדו"ח, אלא שעולה מתגובת המבקשת כי היא מודה בביצוע העבירה, אך מבקשת הפחתת תוספות הפיגורים.