פסק דין

1. התובע סובל, לטענתו, מליקוי בברכיו, אשר לגישתו נובע מעבודתו משך שנים ארוכות כחשמלאי רכב.

פניית התובע לנתבע, להכיר בליקוי הנטען כנובע מהעבודה, בין כמחלת מקצוע ובין כמיקרוטראומה נדחתה, על בסיס הגישה לפיה אין כל קשר סיבתי בניהם.

מכאן התביעה שבפנינו.

2. לבית הדין הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, וכל שנטען בו היה כי במהלך עבודתו היומיומית נזקק לכריעה וכיפוף של הברכיים. זאת ותו לא.

גם בעדותו שבפנינו לא הורחב האומר אשר למתכונת עבודתו, ואף הסתבר שבמהלך חלק מתקופת עבודתו עבד במשרה חלקית.

3. בכל הנוגע להיווצרות פגיעה בברכיים בדרך של מיקרטראומה, נאמרו על ידי בית הדין הארצי, בין היתר, הדברים הבאים -

"על מנת שליקוי מסוים יוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה, על המבוטח להוכיח כי במהלך עבודתו היומיומית נגרמו לו אין ספור פגיעות זעירות, שכל אחת מהן גרמה לו נזק זעיר בלתי הדיר והנזקים הללו במצטבר זה על גבי זה גרמו לו לנזק שפגע בכושר עבודתו.

לאור האמור, כאשר מדובר במיקרוטראומה ברכית, על המבוטח להוכיח רצף של תנועות ברכיים חוזרות ונשנות, או חבלות בברכיים חוזרות ונשנות ללא הרף על פני ציר הזמן.