9. בחוות דעת מיום 30/11/11 קבע המומחה כי חלקה של השפעת העבודה על מחלת הסינוסיטיס הינו לפחות 20%.

לטענת התובע, לנוכח קביעה זו, יש להכיר בקשר סיבתי בין עבודת התובע ומחלת הסינוסיטיס.

10. לטענת הנתבע, מומחה מטעמו חולק על מומחה בית הדין וסבור, כי השפעת העבודה היא זניחה ומזערית, וכן, כי מומחה בית הדין אינו מומחה א.א.ג. ואינו מומחה למחלת הסינוסיטיס ועל כן, אין לקבל את חוות דעת המומחה בעניין זה.

הנתבע טוען, כי היה מקום למינוי מומחה א.א.ג. אולם מכיון שבקשה בעניין זה נדחתה( ר' החלטה מיום 7/1/13 ), מבוקש לדחות את התביעה בעניין הסינוסיטיס.

11. לעניין הבקשה למינוי מומחה א.א.ג., הרי שזו נדחתה ביום 7/1/13 לנוכח מועד העלאת הטענה לאחר שהצדדים הסכימו למנות מומחה ריאות, הסכימו במסגרת הליך הערעור בבית הדין הארצי להפניית שאלות בנושא הסינוסיטיס לד"ר ורסנו ולאחר מכן אף ביקש הנתבע שאלות הבהרה נוספות בעניין זה, ללא העלאת הסתייגות ממומחיות המומחה.

אין לנו אלא לחזור על נימוקי ההחלטה המהווים חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

12. באשר לטענה כי מומחה מטעם הנתבע חולק על ד"ר ורסנו, הרי שאין בנימוק זה כדי לשלול את חוות דעת המומחה מטעם בית הדין ולהעדיף על פניה את זו של רופא הנתבע.

13. לנוכח האמור, מקבלים אנו את חוות דעת המומחה גם בנוגע לקשר הסיבתי שבין מחלת הסינוסיטיס ממנה סובל התובע, ותנאי עבודתו.

מחלת הסינוסיטיס תוכר אף היא כפגיעה בעבודה, כאשר שיעור הנכות הנובע מן העבודה, להבדיל מגורמי חשיפה אחרים, ייקבע ע"י הועדה הרפואית.

13. בנסיבות העניין, לנוכח הימשכות ההליכים בתיק זה הנובעים בחלקם הגדול מהתנהלות התובע, איננו מוצאים לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ג, (20 ינואר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.