בא כוח העותר חוזר ומדגיש את המסוכנות הנשקפת למרשו בהיותו מבוקש על ידי הרשות, בין היתר, כחשוד בבגידה. לתמיכה בטענותיו הוא מתאר את הפגיעה שנפגע ילדו של העותר מבקבוק תבערה ומתאר את החשש שמרשו מצוי בו.

בתגובתה האחרונה של המשיבה נטען כי על אף החלטת ועדת המאויימים מיום 17.1.12 על הפסקת מתן היתרי שהייה, הרי שלאור טענותיו החדשות של עותר ועד לבדיקתן על ידי הוועדה, הונפקו לו ולמשפחתו היתרים זמניים לשהייה בישראל. בדיקה מחודשת של טענותיו ובדיקת כלל החומר הביאה את ועדת המאוימים למסקנה כי לא נשקפת לו סכנה בשטחי הרשות. המשיבים מדגישים את העובדה שהעותר נכנס לשטח הרשות פעמים רבות, לרבות לאחר האירוע שבו נפצע בנו, מה שמשמיט את הטיעון בדבר חשש שלו ו/או סכנה הנשקפת לו מהימצאות שם. עוד צוין כי ממשטרת ישראל נמסר כי בעניינו של העותר קיים מידע רב על עבירות ברכב וקיימות אינדיקציות עדכניות לכך שהעותר נכנס לתחומי הרשות גם לשם ביצוע עבירות פליליות.

שמענו בהרחבה את טיעוני הצדדים ועיינו בהסכמת בא כוח העותר בחומר החסוי ולא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיבים, המתבססת על החלטת הוועדה מיום 30.12.12 ועל אינדיקציות ברורות שהוא שב וחוזר לאזור, להן מצאנו תימוכין בחומר החסוי שהיה בפנינו.

משכך העתירה נדחית.

משפג תוקפם של היתרי השהייה שניתנו לעותר, עליו לעזוב את ישראל עם משפחתו לאלתר.

ניתן היום, ‏ו' בשבט התשע"ג (‏17.1.2013).