1. בעקבות שביתת הנכים בשנת 2002, הוקמה ועדת ציבורית בראשות השופט (בדימ') אפרים לרון ז"ל (להלן: ועדת לרון), אשר בחנה - בין היתר - את סוגיית שילובם של אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה. בראשית מרץ 2005, הגישה ועדת לרון את מסקנותיה המפורטות, שאושרו על-ידי הממשלה. בהמשך לכך, הניחה הממשלה על שולחן הכנסת את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 101) (קידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה), התשס"ז-2007, שאושרה בקריאה שלישית ביום 21.7.2008. כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, תכליתו העיקרית של התיקון הייתה לשנות את המצב המשפטי ששרר עד אז, ולפיו תוספת של שקלים בודדים להכנסתם של אנשים עם מוגבלות אשר החלו לעבוד - הביאה לשלילת קצבת הביטוח הלאומי שלה הם זכאים. ההסדר הקודם יצר אפוא תמריץ שלילי בקרב ציבור הנכים לצאת לעבודה. בתיקון נקבע הסדר חדש שלפיו הגדלת הכנסה בקרב ציבור הנכים לא תשלול את זכאותם לקצבה באופן מיידי וגורף, אלא תפחית את גובה הקצבה בשיעור יחסי לגובה ההכנסה מעבודה. כך, שבכל מקרה, ההכנסה הכוללת מעבודה ומקצבה תהיה גבוהה יותר מההכנסה מקצבה בלבד. עוד נקבע במסגרת חוק לרון כי אנשים עם מוגבלות שהחלו לעבוד, ייהנו מ"רשת ביטחון" של שלוש שנים. במהלך תקופה זו, גם אם יאבד הנכה את עבודתו, הוא יהיה זכאי לקצבה ששולמה לו בטרם החל לעבוד (סעיף 209(ד) לחוק הביטוח הלאומי), ויישמרו לו כל ההטבות שהוא זכאי להן על-פי דין בשל נכותו (סעיף 220א לחוק הביטוח הלאומי). סעיף 15(ד) לתיקון קבע כי כל אדם בעל מוגבלות יוכל לבחור אם להיכלל במסגרת ההסדר החדש או להישאר במסגרת ההסדר הקודם.

2. העותרת - שאינה מיוצגת - זכאית לקצבת נכות מן הביטוח הלאומי. בתחילת שנת 2012, החלה העותרת לעבוד במקום עבודה חדש, ולטענתה - מנגנון הפחתת קצבת הנכות הקבוע בחוק הביטוח הלאומי פוגע ביכולתה לעבוד בהיקף משמעותי ולקיים את עצמה. לטענת העותרת, על אף כוונתו המוצהרת של "חוק לרון" להיטיב עם אוכלוסיית הנכים לעומת המצב הקודם, הוא עדיין פוגע בשיעורי הקצבה המשתלמים לנכה באופן שאינו מאפשר לנכה העובד "קיום אנושי מינימאלי בכבוד", ולכן יש לבטלו. לדבריה, ההפחתה בשיעורי הקצבה המשתלמת לנכה עקב יציאתו לעבודה, פוגעת בסיכוייו להשתלב בחברה כאחד האדם, ומקשה עליו לצאת ממעגל הנזקקות. עוד מלינה העותרת על כך שחוק ביטוח לאומי נוקט במונח "אי-כושר להשתכר" כאשר הוא מתייחס לנכות ולקצבה המשתלמת להם, וטוענת כי הגדרה זו אינה משקפת את התכלית הסוציאלית הראויה של הקצבה.

3. היועץ המשפטי לכנסת טוען כי דין העתירה להידחות, שכן העותרת לא ביססה את טענתה שלפיה חוק לרון פוגע בזכות חוקתית כלשהי. לשיטת היועץ המשפטי לכנסת, על-פי הנתונים המפורטים בעתירה, הכנסתה של העותרת מעבודה אמורה לעמוד על סך של כ-4,000 ש"ח לחודש, ולכן יופחת שיעור הגמלה החודשית המשתלמת לה מסכום של 2267 ש"ח לסכום של 1529 ש"ח. בנוסף, העותרת זכאית לסיוע ממשרד השיכון בסך של 760 ש"ח לחודש. כלומר, גם לאחר הפחתת שיעור הגמלה, תעמוד הכנסתה הכוללת של העותרת על שיעור של כ-6,300 ש"ח נטו לחודש. לדברי היועץ המשפטי לכנסת, קשה לטעון כי סכום זה הגבוה ב-50% משכר המינימום במשק, אינו מאפשר קיום מינימאלי בכבוד. עוד נטען כי חוק לרון הוא חוק מיטיב, המשפר את מצבם של אנשים בעלי מוגבלות אשר יוצאים לעבודה ומוביל לכך שהיציאה לעבודה תוביל בהכרח להגדלת הכנסתם אף מעבר לשיעור קצבתם המקורי. ביטולו של חוק לרון ירע אפוא את מצבה של אוכלוסיית בעלי המוגבלות בישראל. היועץ המשפטי לכנסת מוסיף כי גם טענותיה האחרות של העותרת, הנוגעות להגדרת קצבת הנכות כקצבה הנוגעת ל"אי-השתכרות", אינן מקימות עילה לביקורת חוקתית. המוסד לביטוח הלאומי טוען אף הוא כי דין העתירה להידחות, ועומד בהרחבה על הרקע לחקיקת חוק לרון ועל תכליתו הסוציאלית. בין היתר, מובהר כי חוק לרון נועד לתקן עיוותים ששררו במצב הקודם, ולהסיר חסמים שמנעו את שילובם של בעלי מוגבלויות בשוק העבודה.

4. העתירה שלפנינו מכוונת לביטולו של חוק מחמת פגיעה בזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד. בית משפט זה כבר פסק כי הזכות לכבוד המעוגנת בסעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משתרעת גם על הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ''ד נה(3) 360, 375 (2001); בג"ץ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ''ד נט(1) 729, 738 (2004); בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 34 לפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש וההפניות שם (לא פורסם, 28.2.2012) (להלן: עניין חסן). בעניין חסן קבע בית משפט זה בהרכב של שבעה שופטים כי הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 - הקובעת חזקה חלוטה המביאה לשלילת גמלת הבטחת הכנסה מאדם המחזיק או משתמש ברכב - פוגעת בזכות לקיום מינימאלי בכבוד פגיעה שאינה מידתית, והצהיר על בטלות הסעיף.

5. בשלב הראשון של מודל הביקורת החוקתית הנהוג בפסיקתנו, נבחנת קיומה של פגיעה בזכות חוקתית המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נטל השכנוע בשלב זה מוטל על הטוען לפגיעה בזכות חוקתית (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 428 (1995)). בענייננו, לא הניחה העותרת תשתית עובדתית מספיקה לטענתה הכללית שלפיה הוראות חוק לרון פוגעות בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד (ראו: בג"ץ 888/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 487-486 (2005), והשוו: בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 28 (22.3.2009)). אנו ערים לכך שהעותרת אינה מיוצגת, ולכך יש כמובן השלכה על יכולתה לבסס את טענותיה, אך אין די בטענות כלליות כאשר הסעד המבוקש בעתירה הוא הצהרה על בטלותו של חוק, על כל המשתמע מכך.

העתירה נדחית אפוא מחמת היעדר תשתית עובדתית לביסוס הנטען בה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏כ"ד בטבת התשע"ג (‏6.1.2013).