א. תביעת השבה שתוגש לאחר תשלומו של הסכום הנדרש. תביעה כזו תוגש לבית המשפט המוסמך בהתחשב בסכום התביעה.

ב. עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (כפי שנעשה במקרה דנא).

ג. תובענה לסעד הצהרתי בו יתבקש בית המשפט המוסמך, על פי סכומה של הדרישה, לקבוע כי אין תוקף לדרישת התשלום.

3. נראה לנו כי המסלול הנכון הינו המסלול השלישי. כל אחת מן האפשרויות האחרות מעוררת בעיות מכיוונים שונים, שאין מקום לפרט עתה (אם כי לעניין האפשרות הראשונה מובהר שקיימת היא תמיד, אלא שלשם מימושה החייב בתשלום צריך לפרוע תחילה את הסכום אותו הוא נדרש לשלם). דומה שמבחינת הדין הרצוי יש לחשוב על פתרון בדמות הקמה של ועדת ערר, שניתן יהיה לתקוף את פסקי הדין שלה לפני בית המשפט לענינים מינהליים על דרך ערעור. כמובן, שפתרון זה מצריך חקיקה.

4. העתירה נדחית, איפוא, שכן בפני העותרים מצוי סעד חלופי. זאת על דרך תביעה לסעד הצהרתי לפני בית המשפט המוסמך על פי סכום הדרישה שנשלחה. לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז בטבת התשע"ג (09.01.2013), בנוכחות באי כוח בעלי הדין.