בפני

כבוד השופט גיל אדלמן

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

ימין ביטון

הנאשם

הכרעת דין

בפתח הדברים, וכמצוות המחוקק, אני מורה על זיכויו של הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

המסגרת העובדתית

1.      נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פגיעה בשמורת טבע בניגוד לסעיף 30(ד') בשילוב 57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח -1998 (להלן: החוק) בניגוד לתקנה 9 לתקנות גנים לאומיים ושמורות טבע (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים וההגנה עליהם) תשכ"ח - 1968 (להלן: התקנות); איסור פגיעה בדגים בניגוד לתקנה 4(א) לתקנות בשילוב סעיף 57(ב) לחוק; איסור הכנסת חומר זר בניגוד לתקנה 10 לתקנות בשילוב סעיף 57(ב) לחוק.

2.      על פי עובדות כתב האישום, בזמן הרלוונטי לאירוע המתואר בו, היה הנאשם בעליה ומפעילה של יאכטת תיירים בשם "שונית", שעסקה בשייט תיירים, ועל סיפונה נצפה ציוד דיג רב (להלן: היאכטה, או הספינה).

כתב האישום מציין כי בתאריך 8.10.2017, משעה מסוימת ועד לשעה 13:30 לערך, בתחום שמורת הטבע בים הדרומי באילת, עסק קטין (להלן: הקטין), שהיה באחריותו ופיקוחו של הנאשם - וסייע לו בפעילות היאכטה, בדייג באמצעות חוט דייג ופיתיון עוף, אותם השליך לים.

כתב האישום מוסיף ומציין כי הנאשם לא הדריך את הקטין טרם ההפלגה להימנע מביצוע דייג, וכשל מפיקוח עליו במהלך ההפלגה המתוארת לעיל.

על פי כתב האישום, במעשיו אפשר הנאשם דיג בשמורה, פגיעה בה, והכנסת חומר זר לתוכה.

3.      תיק זה הועבר אלי במסגרת השינוי הארגוני בבית המשפט, לאחר שהתקיימו בו מספר דיונים בפני מותב אחר, ואף נמסרה כפירה מצידו של הנאשם. בתשובתו לכתב האישום טען הנאשם כי מדובר בעבירה שלא הוא עצמו ביצע. לדברי הנאשם, הקטין הוא שביצע את העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, והוא אף נדון על כך בבית המשפט לנוער. הנאשם טען שלא היה מודע למעשיו של הקטין, שהועסק על ידו, ולפיכך איננו נושא באחריות בגינם.

4.      בדיון שהתקיים בפניי במועד 27.2.2022, לאור המחלוקת המצומצמת בין הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה חומר הראיות יוגש במלואו לבית המשפט במסגרת פרשת התביעה, והנאשם יעיד במסגרת פרשת ההגנה. לאחר מכן הצדדים יסכמו.

5.      ביום 28.4.22 התקיימו ההוכחות בתיק; התביעה הגישה מוצגים מוסכמים אשר סומנו ת/1 עד ת/14. מטעם ההגנה העיד הנאשם.

6.      בהמשך, ולבקשתם, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

סיכומי הצדדים

7.      המאשימה בסיכומיה עתרה להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. המאשימה ציינה כי מרבית העובדות המנויות בכתב האישום אינן שנויות במחלוקת, וטענתו היחידה של הנאשם היא כי הוא איננו נושא באחריות הפלילית למעשיו של הקטין.

המאשימה הפנתה בעניין זה לחקירתו של הנאשם - ת/3, במסגרתה "הודה", בתשובה לשאלת החוקר, כי הוא האחראי על כך שהקטין התנהג כפי שהתנהג, באירוע המתואר בכתב האישום.

המאשימה טענה כי אין המדובר בקטין שהיה נוסע אקראי בספינה, אלא מי שהיה נתון תחת אחריותו של הנאשם, אשר העסיקו במשך מספר שנים בספינה. עוד ציינה המאשימה, כי על הספינה היה ציוד דייג רב, ולא פעם עסק הנאשם בדיג מספינתו. לשיטת המאשימה, לא הקפיד הנאשם להבהיר לקטין "מה מותר ומה אסור במסגרת זאת של דיג" והוא לא טרח, במועד הרלוונטי לכתב האישום,לתדרך את הקטין טרם היציאה לים. המאשימה הטעימה כי הנאשם פנה לקטין בעניין זה, רק לאחר שכבר בוצעו העבירות.

המאשימה הדגישה כי "לא אחת הורשעו בעבר נאשמים בשל פעולות שביצעו אחרים, וזאת מכח תפקידם או מעורבותם בביצוע המעשים". כחיזוק לטענה זו הפנתה המאשימה לפסק דין שניתן בעניין ת"פ (אי') 13283-03-15 מדינת ישראל נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ ואח' (30.1.2020), ופסק הדין בערעור שחזר ואישר את קביעותיו של בית משפט השלום - ע"פ (ב"ש) 59386-08-20 חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (12.1.2021) (להלן: פרשת קצא"א).

לסיכום דבריה טענה המאשימה: "דין הנאשם בתיק זה- שהספינה היא ספינה שלו, והפוגע הוא קטין שבאחריותו המלאה (קטין הנוהג ללכת עמו לדוג, זה המשחרר חכות מהסיפון) והוא אשר כשל במתן הדרכה מתאימה ופיקוח על הפוגע - כדין חברת קצא"א שכשלה השמורה על ערכי הטבע בשטח שבאחריותה, גם אם הפוגע הוא גורם אחר עמו התקשרה חוזית".

8.      ההגנה מצידה, חזרה בסיכומיה על טיעוניה לפיהם אין מחלוקת על מעשיו של הקטין, כמתואר בכתב האישום, וכן הסכימה שהם מגלמים עבירה על החוק והתקנות. עם זאת, לשיטת ההגנה, לא קיים ביסוס משפטי המאפשר להרשיע את הנאשם בגין אותם מעשים.

ההגנה הפנתה להוראות החוק תוך הדגשה כי לא צויינה בהם חובה הקיימת לנאשם זה, או למצער עבירה של אי הדרכה להימנע מביצוע העבירות שביצע הקטין בספינה. באין הוראה מפורשת וברורה בדין, כך נטען על ידי ההגנה, אין להטיל על הנאשם אחריות פלילית בגין מעשיו של האחר.

ההגנה הוסיפה וטענה, כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה ככל שהדבר נוגע ל"פגיעה" המצוינת בסעיף 30(ד) לחוק - בוודאי כשהמאשימה מייחסת לנאשם אחריות בשל מחדל.

ההגנה ביקשה לאבחן את הפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה מהמקרה שלפנינו; לטענתה, בפסיקה שהוגשה דובר בכתב אישום שהוגש נגד בעלי תפקידים שייזמו את ההתקשרות עם הגורמים אשר ביצעו את הפגיעה בשמורת הטבע, ואין הדבר דומה כלל לנסיבותיו של התיק דנא.

לשיטת ההגנה, יש להחיל על מקרה זה טענת הגנה מן הצדק, לאור העובדה כי הפקחים פעלו ארוכות על מנת לתעד את העבירות שבוצעו, תחת מילוי חובתם למנוע את הפגיעה עצמה.

כן נטענו טענות לנקיטת יחס מפלה לרעה כנגד הנאשם, המואשם באחריות למעשיו של הקטין, תוך התעלמות מאחריותה של אמו של הקטין , אשר ביקשה כי יעבוד על היאכטה והביאה אותו לשם כך.

דיון והכרעה

9.      במחלוקת שבפנינו אין חולק כי הקטין, אשר הועסק על ידי הנאשם ביאכטה, אכן ביצע את המעשים המהווים עבירות, אותן מייחסת המאשימה לנאשם בכתב האישום. המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר באשר לשאלת אחריותו של הנאשם בגין מעשיו האסורים של הקטין.

10.  המאשימה סבורה, כאמור, כי נוכח מעמדו של הנאשם, כמי שהעסיק את הקטין ביאכטה, והיה אחראי על הנעשה בה, הרי שהוא נושא באחריות למעשיו של האחרון. עוד מייחסת המאשימה אחריות לנאשם בשל כך שלא הדריך את הקטין עובר להפלגה להימנע מביצוע דייג במהלכה.

11.  סעיף 1 לחוק העונשין תשל"ז -1977 קובע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם נקבעו בחוק או על פיו".

12.  עיון בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, והתקנות שהותקנו לפיו, העלה כי אין כל הוראה הקובעת אחריותו של מעביד, או בעל ספינה, לעבירות המבוצעות על ידי עובדו. כך, גם אין הוראת חוק המחייבת הדרכתם של העובדים בדבר איסור הדייג לפני הפלגה.

13.  יודגש, כי במקרים בהם ביקש המחוקק להטיל אחריות שילוחית מכח מעמד מיוחד של נאשם כלפי אחר (הכפוף לו, למשל), צויין הדבר במפורש בחוק. כך לדוגמא, סעיף 4(ג) לחוק שמירת הנקיון תשמ"ד - 1984(להלן: חוק שמירת הניקיון) קובע :

"הוכח כי פסולת הושלכה מכלי שיט, רואים לענין סעיף 2 את בעל כלי השיט, קברניטו, מפעילו או האחראי לו, כאילו הוא השליך את הפסולת, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן וכי המעשה נעשה שלא בידיעתו והוא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את ההשלכה ולגלות את זהותו של משליך הפסולת".

14.  במסגרת ע"פ (ת"א) 70104/99 שלמה עזרה נ' מדינת ישראל (12.10.1999), נדרש בית המשפט המחוזי לסוגיה דומה בה הורשע בבית משפט השלום מעביד - מנהל ומפעיל עסק של איסוף והובלת פסולת - בשל מעשיו של עובדו, נהג משאית. במקרה שם, נהג עבד במשאית עמוסה בגזם, ללא כיסוי, וכתוצאה מכך התעופף גזם מן המשאית, בניגוד לחוק שמירת הנקיון. בית משפט השלום הרשיע את הנאשם (המערער) גם בגין מעשיו של עובדו, לפי חוק שמירת הניקיון.

15.  בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המערער, קבע כי יש לבטל את הרשעתו בעבירה לפי חוק שמירת הניקיון, ובין היתר קבע, ביחס לאחריותו של המערער כמעסיק, את הדברים הבאים:

"... הכלל הוא שאין אחריות שילוחית בפלילים וכל אדם נושא באחריות פלילית בשל התנהגותו שלו, 'אלא אם כן מצויה בעניין זה הוראה מפורשת בחוק, או קביעה מפורשת[1] - על דרך פרשנותה של עבירה מסוימת - בהלכה הפסוקה' (ההדגשה במקור - ז' ה' ) (קדמי, שם, עמ' 177).

...

מעבר לכך, לא הצדדים, ולצערי, גם בית משפט קמא - לא נתנו דעתם להוראת סעיף 1 לחוק העונשין (לאחר תיקון 39), לפיה 'אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו'.

ספק בעיני איפוא, אם אפילו הגדרתה של העבירה נושא הדיון על ידינו כעבירה על אחריות קפידה (או "מוחלטת") היתה מאפשרת קביעה, כי גם המעביד אחראי מכח אחריות שילוחית.

קביעתו של בית משפט קמא, ' כי לבעל עסק... יש אחריות למעשי אי שמירת נקיון שעבר עובדו עפ"י חוק לשמירת הנקיון, בלי שאחריות כזו נקבעה בחוק, אינה מתיישבת איפוא, עם רצון המחוקק...".

16.  המאשימה ביקשה, כאמור, לקבוע את אחריותו של הנאשם על מעשיו של הקטין כמעסיקו, בטענה כי "לא אחת הורשעו בעבר נאשמים בשל פעולות שביצעו אחרים, וזאת מכח תפקידם או מעורבותם בביצוע המעשים". כתמיכה לטיעוניה הפנתה המאשימה לפסיקת בית המשפט במסגרת פרשת קצא"א במסגרתה הורשע מנהל מכלול מקומי של קצא"א בעבירות של פגיעה בערכי טבע מוגנים, נוכח פעולות של חברה אחרת, שביצעה עבודות ימיות במקום.

17.  לא מצאתי מקום להשוואה בין פרשת קצא"א לאירועים במקרה דנא. בפרשת קצא"א דובר עלאחריות של קצא"א בעצם יצירת התקשרות הסכמית לביצוע העבודות, אשר לגביה קבע בית המשפט כי היא לימדה על תכנית משותפת שעלולה היתה להביא לפגיעה בערכי טבע ללא היתר. בפרשת קצא"א אף נקבעה אחריותה של קצא"א בין השאר מכח הוראות חיקוק שכן קובעות את אחריותו הפלילית של תאגיד.

בית המשפט המחוזי, אשר נדרש לעניין זה בפרשת קצא"א, קבע:

"למעשה קצאא היא המבצעת של העבודות באמצעות מרינה, קצאא היא המחזיקה במקום, היא זו שביקשה ממרינה לבצע את העבודות, והיא זו שהעבודות בוצעו עבורה".

לעומת זאת, ולהבדיל מפרשת קצא"א, במקרה דנן, לא נטען כי הקטין ביצע את הדיג "עבור" הנאשם, לאחר סיכום עימו, כתכנית "משותפת" או חלילה ביוזמתו של הנאשם. המאשימה סברה שהנאשם כשל בכך שלא הדריך מראש את הקטין לבל יבצע פעילות של דיג, ואין לגזור מכך כל מסקנה לגבי אחריותו של הנאשם לפעולותיו היזומות של הקטין.

18.  אכן, נקבע בעבר בפסיקה כי מעביד עלול להיות אחראי כמסייע לביצוע עבירות מצד עובדו, וזאת רק אם ידע כי העובד עובר את אותן עבירות במסגרת תפקידו, ולא מנע זאת - ראה לעניין זה ע"פ 115/77 לב נ' מדינת ישראל, (19.6.1978) (להלן: עניין לב); שם היה מדובר על מנהלי חברה שהיו מודעים לעבירות רבות שבוצעו בשיטתיות על ידי עובדי החברה, במהלך ביצוע עבודתם עבור החברה ותחת שליטתה, ובית המשפט העליון החליט להרשיעם בסיוע לעבירה. כך קבע בית המשפט העליון: "משהוכח שהמנהלים ידעו על זיוף תעודות-שקילה וצירופן לחומר השוטף ולא נקטו אצבע למנוע זאת, חרף חובתם וסמכותם לעשות כן, יש לראותם כאחראים על דרך הסיוע. בשתיקתם עודדו את מעשי הזיוף ואיפשרו את הכנסתם למשרד 'רמדו' כחלק בלתי-נפרד מהתעודות התקינות. לכן, יש לדעתי להרשיע את המנהלים ואת 'רמדו' בזיוף 31 תעודות-שקילה ובהפצתן של תעודות אלה ביודעין הן מזוייפות".

19.  במקרה כאן, מעבר לכך שהתביעה כלל לא ביקשה לראות בנאשם כמסייע לקטין, ולא ביקשה להסתמך על פסק הדין בעניין לב, הראיות שהוגשו מטעמה הוכיחו שקיים לכל הפחות ספק בדבר ידיעתו של הנאשם, בזמן אמת, כי הקטין ביצע פעולות של דיג בשמורה, במהלך ההפלגה המתוארת בכתב האישום.

במסמך ת/2, עדות הפקח אורי שקד, הוא כתב כי "בני (ימין) (הנאשם - ג.א.) החל לדבר במקום החשוד, וטען שהוא קטין שנמצא באחריותו בהפלגה ושהוא לא היה מודע לנושא הדייג בשמורה על ידי החשוד."

בעדותו של הנאשם באזהרה, מסמך ת/3, הוא העיד: "... רק שהגענו לעגינה בנסיכה שראיתי אותם נותנים אוכל אז ביקשתי להפסיק ואמרתי להם שאסור להאכיל את הדגים" ובהמשך נשאל: "אולי תוכל להסביר לי מדוע אורי (הקטין - ג.א.) ביצע את מה שביצע בדופן המזרחית של הספינה שפחות נראית לעין הציבור המתבונן מהחוץ?"

על כך השיב הנאשם: " אני לא שמתי לב ששמתי לב צעקתי עליהם היה מאוחר מידי".

ומעבר לכך, וכאן העיקר, בחקירתו של הקטין באזהרה ת/4, - אשר הוגשה בהסכמה, כאמור , הוא נשאל: " האם בני מסכים לך להאכיל דגים?

ת: הוא צעק עלי שהאכלתי את הדגים".

ש: מה הוא אמר?

ת: אמר לי אסור לזרוק אוכל למים."

ובהמשך,

"ש: מדוע לדעתך אמר לך בני לקפל (את החוט ששימש לדיג - ג.א.)?

ת: כי אסור לדוג שם".

20.  מן הראיות שהוגשו מטעם המאשימה עולה מסקנה חד משמעית והיא כי הנאשם לא היה מודע לפעילותו של הקטין בזמן אמת, ולכל הפחות קיים ספק ביחס לעובדה זו; כן הוכח שכאשר הבחין הנאשם בקטין כשהוא משליך אוכל לדגים, הוא נזף בו, ודרש ממנו להפסיק את מעשיו.

21.  למעלה מן הצורך אעיר כי עיון בעדותו של הנאשם, שנגבתה תחת אזהרה, מעלה כי הנאשם "נטל אחריות" על מעשיו של הקטין בזמן אמת. הנאשם נשאל "האם אתה המבוגר האחראי על אורי בהפלגה?, והשיב:

"כן אני אחראי ואני אחראי על זה שהוא התנהג איך שהוא התנהג". בעדותו בבית המשפט ניכר היה כי הנאשם מצמצם אחריותו.

ב"כ המאשימה "נאחז" באמירתו של הנאשם ככזו אשר מלמדת כי יש להרשיעו בגין מעשיו של הקטין.

22.  אינני מקבל טענה זו. הנאשם, בעת שנחקר במשטרה, ראה עצמו כמי שאחראי על הקטין ומעשיו, אולם מובן מאליו שאין כל קשר בין אמירתו זו של הנאשם (אשר יש בה פאן מוסרי ערכי), לבין הרשעתו של הנאשם בעבירה אשר אין לייחס לו ממילא.

23.  משמצאתי כי יש מקום לזכות את הנאשם בהעדר אחריות פלילית, לא מצאתי להידרש לטענות הנוספות שעלו מצד ההגנה, שחלקן, על פניהן, אינן רלוונטיות כלל.

24.  סוף דבר, אני מורה על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.