1.         ביום 26.2.23 דחיתי בקשתו של המבקש לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבותו בדיון ביום 14.2.23.

2.         המבקש הגיש בקשה נוספת שאף היא לא נתמכה בתצהיר ועל כן דינה להידחות על הסף.

3.         למעלה מן הצורך בחנתי את טענות המבקש בבקשתו הנוספת ולא מצאתי לשנות החלטתי מיום 26.2.23.

4.         המבקש טען לחפותו. אין די בעצם כפירה בביצוע העבירה כדי להקים טענה של עיוות דין. טענה מעין זו, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (ראו : עפ"ת(מחוזי חי') 8141-07-15 בן ישי נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 18.10.15); עפ"ת(מחוזי ים) 8206-06-18 ברהום נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 15.10.18); עפ"ת (חיפה) 20841-09-20 גאווי נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 23.09.20)).

5.         יתרה מכך, גם אם היה המבקש מעלה טענות של ממש להגנתו מוטלת על בית המשפט חובה לבחון אותן בזהירות של ממש. המבקש לא הרים את הנטל הדרוש להוכיח כי קיים פוטנציאל כל שהוא לשינוי תוצאת ההליך.

6. בנסיבות אלה, אני סבורה כי לא ייגרם למבקש עיוות דין המצדיק קבלת הבקשה.

הבקשה נידחית.

ניתנה היום, י"ד אדר תשפ"ג, 07 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.