המבקש טען כי לא זומן לדיון ומשכך לא היה מקום לשפוט אותו בהעדר, עוד תהה המבקש כיצד בית המשפט שפט אותו בהעדרו מקום שאישור המסירה חזר בציון "מען בלתי מספיק". אציין כי לא נהיר לי על מה הסתמך ב"כ המבקש בטענותיו שכן בפרוטוקול הדיון צוין מפורשות כי בתיק בית המשפט קיימת הוכחת זימון ממנה עלה כי ההזמנה לדיון ביום 16.12.2025 נמסרה לידי המבקש ואישור המסירה חזר בציון "לידי הנמען הרשום"; בנסיבות, אין מקום לקבל את טענות המבקש בדבר אי זימונו לדיון.

אוסיף ואומר כי הטענה בדבר אי קבלת זימון לדיון הינה טענה שזורה, ואף שזורה מדי, בפי נאשמים אשר לא טרחו להתייצב לדיונים בעניינם ונשפטו בהעדרם. טענה זו נשמעת חדשות לבקרים באולמות בתי המשפט ועל מנת לקבלה יש לבסס אותה כדבעי; טענת אי קבלת זימון אשר נטענת כלאחר יד, אין בה כדי להועיל לאומרה; בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022) שם נקבע לפיהם:

"אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

לאור האמור, לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון.

2. האם נוצר עיוות דין בשל שפיטת המבקש בהעדרו?

המבקש טען כי אחר נהג ברכב במועד ביצוע העבירה ואף צירף תצהיר מטעם הגב' יאסין נרג'ס יחד עם זאת לא נהיר לי כיצד המבקש והמצהירה זכרו כי ביום 8.6.2023 שעה 23:37, המצהירה הייתה זו אשר נהגה ברכב; אציין כי נקבע לא אחת בפסיקה כי במקרים בהם צורף תצהיר מטעם אדם אחר, הדבר לא היווה עילה לקבלת הבקשה להארכת המועד להישפט., ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט דאוד בעפ"ת 66594-03-24 דילן נ' מדינת ישראל, שם נקבע כך:

"באשר לטענה של עיוות דין, אני תמים דעים עם בית-משפט קמא כי טענה שנהג אחר נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, וגם כאשר טענה זו מגובה בתצהיר שבו הנהג האחר מודה בביצוע העבירה, לא הצדיקה על-פי הפסיקה הארכת מועד להישפט, ראו לעניין זה גם בפסק דין רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת-ישראל, וכן פסק דין סאלם".

(ההדגשה אינה במקור, ג.נ.-ע.)

כן ראה רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (28.11.2013), שם נקבע כי טענת נאשם כי אדם אחר נהג ברכב אין בה כדי לבסס עיוות דין.

בטרם אחתום את החלטתי אדגיש כי גזר הדין היה ראוי ומאוזן; אמנם הוטלה על המבקש, בין היתר, פסילה בת חודש אולם המבקש נהג במהירות של 107 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת הינה 70 קמ"ש ולא יכול להיות ספק בדבר הסכנה היתירה הטמונה בהתנהגות זו של המבקש, במיוחד להולכי רגל.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, א' שבט תשפ"ו, 19 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.