הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 8.1 והמאשימה התנגדה לבקשה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

הנאשם טוען כי לא קיבל את הזימון לדיון והעלה טענה כי "קיים טעות ברישום מס' הרחוב, כאשר מס' הרחוב אינו נכון ומדוייק".

ראשית, המדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, אש הנאשם אינו מסבירה, אינו נוקב בכתובת המדויקת ואינו מראה היכן נפלה הטעות.

שנית, בכתובת נרשם במפורש מס' ת"ד, הנאשם לא העלה טענה כי הרישום אינו נכון, כך שגם אם נפל שיבוש במס' הרחוב, אין הדבר מצביע על פגם במסירה.

מעבר לכך, אישור המסירה חתום לכאורה בידי הנאשם. הנאשם לא התייחס כלל לחתימה זו, והיא זהה לחתימה על ההודעה על פסק הדין, אשר נשלחה לאותה כתובת עצמה, ואת דבר קבלת הודעה זו לא הכחיש הנאשם.

הנאשם מוסיף ומעלה טענה כנגד העבירה, אף גם טענה זו היא כללית, וכוללת טענות "מן היקב והגורן" כנגד היעדר תמרורים, היעדר תעודת כיול למכשיר וכיו"ב, וזאת בלי ביסוס של ממש.

כבר פסק בית המשפט העליון כי "טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין" (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם) והוסיף באותו מקום כי "גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין".

משמצאתי כי הנאשם זומן כדין לבית המשפט ולא הראה חשש ממשי לעיוות דין, החלטתי לדחות את בקשתו.

ככל שעוכב ביצוע פסק הדין, הרי עיכוב הביצוע מבוטל. אם הפקיד הנאשם כספים לצורך העיכוב, יש להשיבם לידיו כפוף לכל מניעה חוקית.

הנאשם ידאג להסדרת הקנס מול מרכז הגבייה.

ניתנה היום, י"ח שבט תשפ"ה, 16 פברואר 2025.