החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 10156659103, מיום 22.03.2021, בגין עבירת נהיגה על שול.

מתגובת המשיבה עולה כי המבקש הגיש בקשתו להישפט ביום 08.05.21 באמצעות ב''כ הקודמת.

על כן, זימון לדיון ליום 04.07.22 נשלח אל כתובתה וחזר בציון "לא נדרש".

לפיכך התקיימה מסירה כדין וגזר הדין ניתן במועד ובהעדר התייצבות הנאשם.

על הנאשם הושת קנס מקור בסך 750 ש''ח.

באשר לעיוות הדין, נקבע כי לא כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין. (רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פסקה 5).

באשר לטענת הכשלים בדו''ח, המדובר עתה בשלב דיוני של בקשה 'למשפט חוזר' ולא שלב של מו"מ בטרם פסק דין. כשלים כאלה ואחרים בראיות, שלא נתמכים בראיות של ממש אין בהם כדי ללמד על חשש לעיוות דין בשלב דיוני זה (המ''ש 7774-02-23 אסמאעיל נ' מדינת ישראל פסקה 18, (26.02.23)).

לא הונחה בפניי תשתית המצדיקה אי התייצבות לדין. חובה על הנאשם לעקוב אחר הליכי המשפט וודאי אלו אותם יזם מטעמו.