החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הבקשה ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, זאת על יסוד החומר המונח בפניי.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 42250209519, מיום 20.06.25, בגין עבירת נהיגה ברכב אשר יצאה לגביו הודעת איסור שימוש ונהיגה ללא ביטוח. דו''ח מסוג הזמנה לדין אשר נמסר למבקש במעמד ביצוע האכיפה ובו זימון לדיון ליום 15.10.25. על כן, גזר הדין ניתן במועד, בהעדר התייצבות המבקש. על המבקש נגזר עונש פסילת מינימום בן 3 חודשים, פסילה מותנית בת 1 חודש למשך 1 שנה וקנס כספי בסך 1,500 ₪.

המבקש טען כי לא התייצב לדיון כי סבר שעליו לקבל זימון לדיון מבית המשפט. יואר כי המבקש קיבל זימון לדיון במעמד ביצוע האכיפה ולעניין זה נקבע בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8).

באשר לטענת עיוות הדין, המבקש טען כי "לא נהג ברכב אשר לא בבעלותו". לעניין זה כבר נקבע כי לא כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין. (רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פסקה 5).

באשר לטענות המבקש, כי המדובר בליקויים טכניים, המדובר עתה בשלב דיוני של בקשה 'למשפט חוזר' ולא שלב של מו"מ בטרם פסק דין. כשלים כאלה ואחרים בראיות, שלא נתמכים בראיות של ממש אין בהם כדי ללמד על חשש לעיוות דין בשלב דיוני זה (המ''ש 7774-02-23 אסמאעיל נ' מדינת ישראל פסקה 18, (26.02.23)).