יתרה מכך, נפסק, כי שכחה, טעות או בלבול בכל הנוגע למועד הדיון אליו הוזמן נאשם, ואי רישום ביומן או טענה בדבר טעות ברישום מועד הדיון ביומן, אין בהם כשלעצמם משום סיבה מוצדקת לאי התייצבות (ראו רע"פ 8862/21 יוסף מסארוה נ' מדינת ישראל (נבו 29.12.2021); רע"פ 1446/14 אסדי ריאד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.03.2014); רע"פ 1644/12 זיאד מחאגנה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.03.2012); עפ"ת (מחוזי חיפה) 23318-02-25 אבו מוך נ' מדינת ישראל, 2.3.2025); עפ"ת (מחוזי חיפה) 26770-11-23 ג'ומעה נ' מדינת ישראל, 27.2.24 פסקה 14; עפ"ת (מחוזי חי') 18315-01-23 מוחמד אגבאריה נ' מדינת ישראל (נבו 29.03.2023) פסקה 12); ואין בטענה כי נפלה טעות במשרדו של עורך דינו של המבקש כדי להצדיק דרך כלל את ביטול פסק הדין (רע"פ 3490/09 אברהם גל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.05.2009); עפ"ת (מחוזי חיפה) 10343-08-23 סואעד נ' מדינת ישראל, 11.1.24).

וגם אם המחדל של אי ההופעה נעוץ בסנגור, הרי אין בכך כדי להצדיק באופן אוטומטי ביטול פסק הדין, ויש לראות את מחדל הסנגור כמחדלו של הנאשם עצמו, אשר אף הוא לא התייצב לדיון (ע"פ 5377/03 וג'די ג'מאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.06.2003)).

משאלו פני הדברים, לא הוכח כי היתה הצדקה להיעדרו של המבקש מן הדיון שהתקיים בהיעדרו.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו. ככלל, על מנת לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם משום חשש לעיוות דין, על הנאשם להצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להוביל לשינוי תוצאות פסק הדין (ראו: רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם, (‏25.3.2018); רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל, (6.9.2017); רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015)). בנסיבות שלפניי, הנאשם לא מעלה טענות הגנה ואינו מעלה טענה הכופרת בתשתית העובדתית של כתב האישום ולא מצביע על כל פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.

גם העונש שהושת על המבקש - 3 חודשי פסילה בפועל וענישה נלווית, הוא עונש המינימום הסטטוטורי שנקבע לעבירה שבה הורשע המבקש, וממילא אין מדובר בסטייה כלשהי מרמת הענישה המקובלת בעבירה.

הטענה כי בשל ההרשעה יאלץ הנאשם לעבור מבחני נהיגה מחדש, אינה רלבנטית לשאלת עיוות הדין מהטעמים שפורטו, מה גם שנהג חדש שלא מכבר קיבל רישיון, ונוהג כך ברכב, חייב להבין שלהתנהגותו המסוכנת עלולות להיות השלכות על רשיונו. (וראו עפ"ת (מחוזי חיפה) 42317-04-24 זובידאת נ' מדינת ישראל, 9.5.24). וראו גם עפ"ת (מחוזי חיפה) 30737-08-25 אבו רימה נ' מדינת ישראל, 5.10.25: שם נדחתה טענת המערער, אשר הודה בביצוע העבירה של נהיגה ללא מלווה, וביקש להסתפק בעונש פסילה של 89 ימים כדי להימנע מסנקציה שתביא לצורך לחדש את הרישיון ולעבור מבחן עיוני ומעשי מחדש. נקבע, כי: "גם מצד העונש לא ראיתי כל חשש לעיוות דין. המערער הורשע בעבירה לפי סעיף עבירה לפי סעיף 12א1(ד) לפקודת התעבורה. לפי הוראות הפקודה, עונש המינימום הקבוע בחוק לעובר עבירה זו, לא יפחת משלושה חודשים (ראו סעיף 38 לפקודה + פריט 1א לתוספת הראשונה לפקודה). מדובר בנהג חדש שרק קיבל רישיון והמחוקק ציווה עליו להיות מלווה בנהיגה כדי לפקח עליו, ולצמצם את הסיכון אשר יכול לנבוע מחוסר ניסיון שלו על הכביש. המערער היפר חובה זו, המחוקק קבע עונש מזערי להפרת חוק זו, כעמדה המבטאת את החומרה הרבה שראה בכך המחוקק נוכח הפגיעה בערכים המוגנים החוסים בה, בראשם הגנה על יתר משתמשי הדרך. מכאן שאין בהטלת עונש המינימום כדי להוות עיוות דין."

המבקש קיבל את יומו בבית המשפט והוא לא ניצל אותו מטעמים התלויים בו.

לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

עיכוב הביצוע שניתן מבוטל בזאת.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשפ"ו, 07 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.