החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

המדובר בדו''ח מספר 10125240183, בגין עבירת שימוש בטלפון נייד מיום 15.02.24.

הנאשם זומן לדיון ליום 17.03.25. בקשה לדחית מועד הדיון ביום אחד נעתרה, הדיון נדחה ליום 18.03.25 וגזר הדין ניתן במועד הנדחה בהיעדר.

עתה ב''כ המבקש טענה כי לא התייצבה לדיון בשל תקלה ביומנה וכי הוגשה בקשה לא נכונה בתיק זה. לעניין זה נקבע אך לאחרונה בעפ''ת (חי') 23318-02-25 (כבוד השופט אריאלי) כי אין בטענת בלבול או שכחה כדי לבסס חשש לעיוות דין וכן אף לא טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו (ראו רע''פ 9142/01 סוראיה נ' מדינת ישראל, 02.10.2003, פסקה 8).

באשר לטענות המבקש, המדובר עתה בשלב דיוני של בקשה 'למשפט חוזר' ולא שלב של מו"מ בטרם פסק דין. כשלים כאלה ואחרים בראיות, שלא נתמכים בראיות של ממש אין בהם כדי ללמד על חשש לעיוות דין בשלב דיוני זה (המ''ש אסמאעיל נ' מדינת ישראל (26.02.23)).

נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007). בקשה זו נעדרת שיקולים כאמור וכמו כן הושת קנס המקור הקבוע לצד העבירה.