נוכח האמור בתסקיר קורבן העבירה, אני אוסר על פרסום שמו או כל פרט מזהה של המתלונן, ב.ש (ע"ת 18).

 

העובדות

1.  הנאשמים אושרי אבשלומוב (להלן: נאשם 1, או אבשלומוב), דניאל גבאי (להלן: נאשם 2, או גבאי), ואסף בר (להלן: נאשם 3, או בר) הורשעו על פי הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירות אלימות. כל הנאשמים הורשעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות על ידי שניים או יותר, לפי סעיף 382 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ונאשם 3 הורשע בנוסף בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות בנשק קר.

 

2.  על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בחלק הכללי, ביום 6.1.2023 השתכן בר במלון בתל אביב יחד עם חבריו, אבשלומוב וגבאי.

 

כתב האישום מספר כי בתאריך 7.1.2023 התעורר חשד שלפיו הנאשמים השליכו חפצים מחדרם שבקומה השמינית במלון (להלן: החדר). נוכח האמור, הגיעו אל החדר ב.ש, שהיה אחראי ביטחון בבית המלון (להלן: המתלונן), ועובד נוסף, איתי פלדמן (להלן: פלדמן), ודפקו על דלת הכניסה לחדר.

 

הנאשמים התעלמו ולא פתחו את הדלת, ועל כן נכנסו המתלונן ופלדמן אל החדר באמצעות כרטיס מקודד, ואז הורו לשלושה לעזוב; פלדמן הוסיף כי הזמין משטרה למקום, והשניים סבו על עקביהם ושבו לעמדת הקבלה בלובי בית המלון.

 

הנאשמים הגיעו ללובי, ביצעו הליך רישום של סיום שהייתם במלון (צ'ק-אאוט), ועזבו. כאן יכולה היתה הפרשה להסתיים בשלום.

 

ברם, חלפו רק דקות אחדות והנאשמים שבו אל בית המלון, ניגשו אל דלפק הקבלה, שם החלו להתעמת עם פלדמן ודרשו לדעת מדוע הוזמנה ניידת משטרה ומדוע נכנסו פלדמן והמתלונן אל החדר. פלדמן לא השיב לנאשמים ורק מסר להם כי "המשטרה בדרך". בשלב זה, אנה רובינו, שעבדה אז בבית המלון לצד פלדמן והמתלונן, החלה לצלם את המתרחש בטלפון הנייד שלה.

 

בתגובה הפיל בר כלי ובו עטים שהונח על הדלפק לעברה של רובינו; גבאי התקרב אל המתלונן ואחז בכתפו, והאחרון הדפו ממנו, בדחיפה.

 

כתב האישום מספר כי אבשלומוב ובר התקרבו במהירות אל המתלונן, והכו אותו; בר הכה בו מכת אגרוף, והשניים האחרים המשיכו להפליא מכות במתלונן תוך שזה מנסה להתגונן באמצעות מכות אגרוף בחזרה.      

עוד השלושה תוקפים את המתלונן, כך כתב האישום, הוציא בר מכיס מכנסיו שרשרת חוליות העשויה ברזל והטיחה - פעמיים - בפניו של המתלונן, כאשר במקביל הנאשמים האחרים, גיבורי גזר דין זה, ממשיכים לתוקפו, כאשר גבאי נתלה על גופו, עד שהמתלונן התמוטט ונפל ארצה.

 

תוצאת התקיפה מתוארת בכתב האישום: למתלונן נגרמה המטומה בעין ימין, וכתוצאה מתקיפת בר נגרם לו חתך בצורת חצי עיגול במצח שהצריך תפירה והדבקה, וכן חתכים נוספים באזור הפנים.

 

המתלונן פונה באמצעות צוות של מגן דוד אדום אל המרכז הרפואי על שם סוראסקי בתל אביב.

 

3.  בתחילה, כפרו הנאשמים באשמתם, אולם עוד טרם החל משפטם נרקם הסדר טיעון: הנאשמים הודו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן והורשעו בעבירות כמפורט לעיל; לא היתה הסכמה עונשית בין הצדדים למעט רכיב תשלום הפיצוי למתלונן: נאשם 1 ישלם לו 3000 ₪, נאשם 2 - 5,000 ₪, ונאשם 3 - 13,000 ₪. עוד הוסכם, כי הנאשמים יופנו לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר לעונש, ומנגד תגיש התביעה תסקיר קורבן עבירה.

 

4.  לקראת ישיבת יום 8.5.2024 הוגשו תסקירי שירות המבחן ביחס לשלושת הנאשמים.      

שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית ביחס לאבשלומוב וגבאי. אשר לבר, ניתנה המלצה לאפשר לו להשתלב בהליך שיקומי- טיפולי, ולדחות את הדיון בעניינו במספר חודשים.

 

5.  ההגנה ביקשה לאפשר לאבשלומוב וגבאי לשוב אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר נוסף בעניינם; סניגורו של בר ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולדחות את הדיון בעניינו במספר חודשים.

 

6.  דחיתי את בקשת הנאשמים 1 ו-2 לקבלת תסקיר נוסף בעניינם, וקבעתי, בין היתר, כך:

 

"מאכזב מאוד להיפגש עם שלושה נאשמים צעירים שבעת הכרעת הדין בחודש ספטמבר 23' נזרקה לכיוונם כפפה טיפולית, שיש לה ראש נוסף, מעבר לטיפולי, והוא ראש המחזיק את המפתח להמשך חייהם, ואולי גם לבית הסוהר.

 

כתב האישום המתוקן לפיו הודו הנאשמים הוא כתב אישום שיש בו איום פוטנציאלי ממשי לשולחם אל מאחורי הסורגים.

 

ניתנה לשלושה הזדמנות ללכת ולהקסים, לא פחות מכך, את קציני המבחן המצוינים, אשר לאור שיתוף פעולה וטיפול יוצא דופן שהיה מצופה מעם השלושה - היו סומכים ידם על מסלול עונשי על דרך השיקום והטיפול, על כל המשתמע מכך.

 

הנאשמים 1 ו2 בעטו בדלי, בעיטת וולה, כזו שאין צורך להרהר בכלל אם לשלוח אותם שוב אל חיק שירות המבחן, העמוס כל כך, על סף קריסה ממש, על מנת להשחית עוד את זמנו בעניין שני אלה; לא ארחיב כאן ביחס לתסקיר השלילי שהונח על שולחני בנושא השניים, זאת אעשה במסגרת גזר הדין".

 

למען שלמות התמונה אספר, כי ביחס לבר קבעתי שרק נוכח העובדה שפנה לטיפול פרטי ופרטני מיוזמתו, ונדמה כי הוא משתדל (בוודאי שבהשוואה לשני חבריו, אשר ניערו חוצנם מאחריות או מידו המושטת של שירות המבחן), ושירות המבחן התרשם מנכונות ראשונית לטיפול מצדו, יש לקבל את בקשת ההגנה, כמעט לפנים משורת הדין, ולהפנותו לקבלת תסקיר נוסף מאת שירות המבחן.

 

7.  הנאשמים 1-2 הופנו אל הממונה על עבודות השירות על מנת שתיבחן כשירותם הרפואית לבצע עונש מאסר בעבודות שירות.

ואולם, באותה נשימה בה שלחתי את אבשלומוב וגבאי לבחון את כשירותם, הטעמתי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כך:         

"אני יוצא מגדרי כדי להדגיש באזניהם, שמדובר בקבלת חוות דעת רפואית בלבד, על מנת להניח תמונה שלמה בפני בית המשפט בעת שיגזור את דינם בדיון הבא, אז יישמעו הטיעונים לעונש, ותנאי הוא לשליחתם שמה, שלא יפתחו כל ציפיה או יטענו כל טענה בדבר עצם שליחתם אל הממונה, כאילו הדבר נטע ולו אבק של ציפייה בליבם".      

אף נרשמה, באותיות קידוש לבנה, הצהרת הסנגורים:

 

"ב"כ הנאשמים: הסברנו היטב לנאשמים 1 ו-2 את הדבר והם מסכימים כי לא יטענו ששליחתם אל הממונה מהווה הבטחה כלשהי, זולת רצונו של ביהמ"ש לדעת מה מצבם הרפואי ותו לא".

 

8.  לקראת ישיבת יום 13.11.2024 לא הוכנה חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות ביחס לאבשלומוב משום שהלה לא התייצב לשני זימונים שונים של הממונה; לאחר שמיעת הסבריו (שהיו רחוקים מלשכנע), ובעיקר בכדי לא לפקוד עוון סנגור על מרשו, איפשרתי לו הזדמנות נוספת להתייצב בפני הממונה.

 

ב"כ נאשם 2 ביקש לנצל את הדחיה ולילך שוב אל חיק שירות המבחן, בנימוק לפיו "יש שינוי בגישה". בלב פתוח ונפש חפצה פניתי אל הנאשם 2 ושאלתיו מדוע ברצונו לשוב אל שירות המבחן, וזה ענה: "אם יש דחייה אז למה לא"..., ובהמשך - "כאשר בית המשפט שואל אותי למה אני מעונין לקבל טיפול - אני עונה שאני לא יודע אין לי תשובה".

 

אל מול תשובות אלה לא התרשמתי די הצורך מ"שינוי הגישה" עליו עמד עו"ד משה, בא כוחו של הנאשם 2, ועל כן דחיתי את בקשת ההגנה בנדון.

 

9.  לאחר ישיבה זו, נפרד עניינו של הנאשם 3, אשר המשיך בבחינת הדרך הטיפולית אצל שירות המבחן שתוצאותיה טרם ידועות[1], ושל הנאשמים 1 ו-2.

 

10.  בישיבת יום 7.1.2025 טענו איפוא הצדדים לעונש, בענין אבשלומוב וגבאי.

התביעה הגישה תסקיר קורבן עבירה (אשר נוכח המלצת שירות המבחן, הוא חסוי, והיה גלוי רק לעיון הצדדים, אך לא לעין הנאשמים).

 

תסקיר הקורבן הוגש ביום 30.4.2024, שנה וחצי לאחר האירוע מושא כתב האישום המתוקן, והוא לימד על נזק קשה במיוחד, קיצוני בחומרתו, שנגרם למתלונן כתוצאה מהתקיפה האלימה והחבלנית שביצעו בו הנאשמים, בצוותא.

 

כך התסקיר: המתלונן, שהיה חייל בשירות סדיר בעת שהותקף, סובל מתסמיני פוסט טראומה "חריפים ביותר", ועתה הוא מוכר למערכת בריאות הנפש, רק עקב התקיפה שעבר. התסקיר תיאר כי - "בעקבות מצבו הנפשי והרפואי מאז הפגיעה, המתלונן מטופל תרופתית, מוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 45%, ומתקיים בעיקר מקצבת נכות".      

פירוט נוסף אודות הנזקים הקשים שנגרמו למתלונן להלן (בפרק העוסק בכך), ואולם כבר עתה אדגיש כי המתלונן הוכר כנכה לצמיתות על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין טנטון (צפצופים בלתי פוסקים באוזנו הימנית, וירידה בשמיעה) שנגרם לו כתוצאה מהתקיפה (10%), פגיעה בלסת (5%) - אותה לא ניתן לתקן ואשר מקשה עליו לדבר, לאכול ולפהק, וכי "הומלץ על הימנעות קבועה מפתיחת פה קיצונית והעדפת אוכל רך".

 

בדיקה פסיכיאטרית שבוצעה למתלונן העלתה כי הוא "מתמודד עם משבר הסתגלותי בעל מאפיינים חרדתיים, בעקבות פגיעת הנאשמים"; בבדיקה נוספת עלה כי הוא מתמודד עם פוסט טראומה והומלץ על טיפול תרופתי; בבדיקה נוספת, לאחר מספר חודשים נוספים, נקבע כי אין שיפור במצבו הנפשי של המתלונן, והוא חווה "פגיעה תפקודית ניכרת".

 

שירות המבחן סיכם: "אירוע הפגיעה, קטע את רצף חייו (של המתלונן), העמיד אותו במצב קיצוני של חוסר אונים והשפלה, והותיר אותו עם נזקים רפואיים משמעותיים ... הפגיעה כמו יצרה חיץ בין החיים שהיו לב' (המתלונן, ש.ב) לפני, לבין החיים אחרי. מאז, הוא נדרש לגבש זהותו מחדש, אולם הוא אינו מצליח למצוא משמעות בחוויה הקשה שעבר ואינו יודע כיצד לשלב אותה בנרטיב של חייו".

 

11.  התביעה בטיעוניה לעונש טענה כי מתחם העונש ההולם ביחס לנאשמים 1 ו - 2 נע בין 13 ועד 26 חודשי מאסר בפועל, וביקשה להשית על הנאשם 1 - 15 חודשי מאסר בפועל, ועל הנאשם 2 - 17 חודשי מאסר בפועל. כן ביקשה התביעה להשית על הנאשמים מאסר מותנה בגין כל עבירות אלימות, קנס כספי, התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה, ופיצוי למתלונן (שכבר הופקד, כפי שהוסכם).

התובעת עמדה על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, והם ההגנה על שלומו וגופו של המתלונן, ועל הביטחון האישי שלו.

 

לגישת התביעה, כתב האישום המתוקן מעלה תמונה מטרידה אלימה וברוטאלית למדי. מדובר בהתנהגות משולחת רסן ובעלת חומרה יתרה שבוצעה על רקע סתמי וממניע נקמני.

 

התביעה הדגישה את חלקם של הנאשמים 1 ו-2 באירוע האלים, ועמדה על כך כי אף לאחר שחברם (הנאשם 3) הוציא שרשרת ברזל מכיסו והלם במתלונן, לא רק שלא ניסו למנוע ממנו להמשיך במעשיו החמורים, או למצער - אפילו רק לחדול מתקיפתם שלהם, אלא המשיכו להכות את המתלונן, עד שהתמוטט.

 

התובעת עמדה על הנסיבות החמורות של ביצוע העבירה, במסגרתן יצא המתלונן ליום עבודה, רגיל, במקום עבודתו במלון, ושב פגוע, עם נזקים ופגיעות שמלווים אותו עד היום, וחלקם עד בכלל. התובעת הפנתה לתסקיר קורבן העבירה ולנזקים הקשים שתוארו שם (כמפורט לעיל ולהלן), והצביעה על תמונות החבלה שנגרמה למתלונן, ולמסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו.

 

התביעה עמדה על פוטנציאל הנזק שהיה גלום במעשיהם של הנאשמים והוסיפה - "... העובדה שהאירוע הסתיים כפי שהסתיים זה נס".

 

מידת הפגיעה בערכים המוגנים, אליבא דהתביעה, היא ברף עליון, לנוכח האכזריות שהיתה גלומה במעשיהם של הנאשמים, הנזק שנגרם, ופוטנציאל הנזק; לדבריה - "על בית המשפט להוציא אמירה חד משמעית לפיה אין לנהוג באלימות במרחב הציבורי על מנת לפתור סכסוכים...". ובהמשך: "המעשים משקפים התנהגות בריונית אלימה וחסרת מעצורים שלא יכול שיהיו בחברה חפצת חיים, וחברה כזו צריכה להיאבק במעשים כאלה ולהוקיע אותם".

 

התביעה הגישה פסיקה על מנת לתמוך בעתירתה ביחס למתחם העונשי.

 

מיקום עונשם של הנאשמים בגדרי המתחם העונשי: התביעה ציינה כי אבשלומוב נעדר עבר פלילי, ולגבאי הרשעה קודמת משנת 2019 בעבירת אלימות. התביעה עמדה על כך שהנאשמים הודו במיוחס להם, כשיקול לקולא. ואולם, ניכר מתסקיר שירות המבחן ביחס לאבשלומוב כי הוא לא לקח אחריות מלאה על חלקו במעשים, והסיכון להישנות עבירות דומות מפניו בעתיד הוא בינוני; אף ביחס לגבאי התרשם שירות המבחן מרמת סיכון דומה, וגם הוא צימצם מחומרת התנהלותו, והתקשה להביע אמפתיה כלפי הקורבן.

 

12.  ב"כ הנאשם 1, עו"ד אלימלך, לא עמד על קביעת מתחם עונשי הולם למרשו, אף לא על סוגיית מיקום עונשו במתחם עצמו, ואך ביקש למקד טיעונו בנאשם ובהתנהלותו מאז ביצוע העבירה.

 

הסניגור טען כי "הנאשם 1 הוזכר באופן אישי רק בסעיף 8 לכתב האישום, בס' 8-9 לכתב האישום ויתר הסעיפים הוזכר בצורה ערטילאית כמי שתוקף שלא ברור מה בדיוק עשה ובטח לא אחראי לנזקים הקשים ביותר שנגרמו".

 

הסניגור הוסיף כי אין לאבשלומוב עבר פלילי, ומאז ביצוע העבירה, במשך שנתיים "הוא מסתובב חופשי רוב הזמן", לא הפר התנאים מגבילים שהושתו עליו, ולא הסתבך שוב בפלילים. ההגנה טענה כי אבשלומוב סובל מהפרעת קשב וריכוז קשה, וזה מה שעמד בבסיס חוסר שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן.

 

לשיטת ההגנה, יש לאמץ את ה"אופק השיקומי" ביחס לאבשלומוב, נוכח מצבו הרפואי הקשה של אביו, והעובדה שהוא מטפל בו במסירות נפש.

 

עוד הוסיפה ההגנה כי "לאחרונה החל (אבשלומוב) הליך של הכשרה מקצועית לשמש גריל מן שמפעיל ברביקיו במסעדת שף והוא רואה זאת כמקצוע לכל דבר ועניין. הוא גם אחראי על נושאים ניהוליים במסעדה...".

 

ההגנה טענה כי משפחתו של אבשלומוב ניזוקה כתוצאה מביצוע העבירה, ומעצר הבית שלו: "הדבר נפל על המשפחה כרעם ביום בהיר". עוד הוסיף הסניגור, כי טרם ביצוע העבירה, סיים אבשלומוב קורס מתכות, התגייס לצבא, ושירותו הופסק "לו היה משלים שירות צבאי היה עתיד לשמש בעבודה בחברת חשמל כקריירה לכל דבר ועניין זה מחיר אישי ששילם".

 

הסניגור התייחס לתסקיר שירות המבחן והסביר: "... הבעיה שבזמן אמת ההתייחסות שלו בגיל נורא צעיר כרוח שטות ביחד עם חברים היתה התייחסות לא מספיק רצינית להבנה מה ההתנהגות שלו גורמת או עלולה לגרום למישהו אחר. אבל אין שום ספק בכך שהוא מביע אמפתיה והוא מצר...".

 

עוד הדגיש הסניגור, כי מרשו הודה ובכך נחסכה עדות המתלונן, ואת טיעונו חתם כך: "מעבר לכך אבקש לשמוע אותו ועל הטיפול המסור לאביו. אני אבקש - אני לא מקל ראש בחומרת האירוע ולא באלימות ולא בכך שאנחנו נתקלים בתופעות אלה ואנו רוצים כחברה למנוע אותן. אני כן אבקש לא להטיל את כל כובד המשקל על כתפיו של הנאשם הזה. סה"כ מדובר באדם צעיר שטעה וצריך לתקן את הדרך שלו אבל ההתנהלות שלו מאז וחלוף הזמן יכולים ללמד שזו לא דרכו בהכרח".

 

13.  ב"כ נאשם 2, עו"ד זוהר משה, טען כי מתחם העונש ההולם מתחיל במספר בודד של חודשי מאסר שניתן לרצות בדרך של עבודות שירות, וביקש למקם את עונש מרשו בתחתית המתחם שהתבקש.

 

בתחילת טיעונו, הסתייג הסניגור מטיעוני התביעה, וטען כי היא מייחסת לגבאי אחריות על מעשים לא לו, והוסיף כי המאשימה "עשתה אבחנה מאוד מהותית בין הנאשם 2 לבין הנאשם 3. יתרה מכך האבחנה לא רק בעובדות מפורטות ולא בהוראות החיקוק אלא בהכל. ואבקש להפנות מס' 8 ששם הנאשם 2 נכנס לתמונה, ועד ס' 12"; לשיטת ההגנה - "... החלק של הלקוח לי באירוע זה מה שמתואר פה, זה מכות. אבל חברתי מנסה להחמיר את התיק, היא מנסה להפוך את התיק לפציעה. שזה מה שמיוחס לנאשם אחר. גם בהוראות החיקוק וגם בעובדות. ואז להגיד - התיק שלך הוא תקיפה הגורמת חבלה, והחבלה מתוארת בכתב האישום ולא שאני מקל בה ראש, אבל החבלה שלו היא המטומה. זו החבלה. לא הפציעה שחברתי ניסתה להראות בתעודה רפואית ולא התמונות הצבעוניות. אני יודע שאי אפשר להתנתק לחלוטין ולהפריד את העובדות לחלוטין אבל מה לעשות, הוראת החיקוק של פציעה לא מיוחסת ללקוח שלי אז בית המשפט צריך לגזור את דינו בגין אותו חלק שלו בכתב האישום".

 

עוד קודם לכן טענה ההגנה כי למתלונן "היתה תרומה מסוימת חלקית לאירוע".

 

לשיטת ההגנה, הפסיקה תומכת בעמדתה ביחס למתחם העונשי ההולם: "תיקים של תקיפה גם אם מכוערים כפי שחברתי ניסתה לתאר מסתיימים בעונשים של מספר חודשי עבודות שירות ואולי מגיעים למקסימום של עבודות שירות". ובהמשך - "הפסיקה מדברת על עונשים המתחילים מחודש עבודות שירות או מחודשים בודדים של עבודות שירות ולא פעם ולא פעמיים תיקים של חבלה של המטומה מסתיימים במאסרים על תנאי. כל יום התביעה מסיימת תיקים כאלה בהסדר או שלא או בטיעון פתוח. אבל פה האירוע מבחינתם הוא אחר. אני לא חושב שהמקרה הזה הוא עד כדי כך". ההגנה התייחסה לפסיקה שהובאה מאת המאשימה, והגישה פסיקה מטעמה.

 

ביחס לנזק שנגרם למתלונן, כפי שהובא בתסקיר קורבן העבירה טען הסניגור: "בנוסף מה שחברתי ניסתה להפנות לאותו תסקיר קורבן. לגיטימי. אבל ואני אומר את זה, גם אותו תסקיר ואני בטוח שאם המתלונן היה צריך לעמוד פה הוא היה מאשר את הדברים שלי. הסבל שלו והתיאור הוא רלוונטי לפציעה. אנחנו בהגינות לא הבאנו את המתלונן לדבר על התסקיר ולא את קצינת המבחן שכתבה את התסקיר.

 

אני אומר את זה כי ברור שהנזק שנקבע והדברים שנקבעו בו הם בעיקר בעקבות אותה פציעה שנגרמה לו על ידי אחר".

 

הסניגור עמד על כך שגבאי הודה במיוחס לו, וחסך את עדות המתלונן. עוד הטעים, כי גבאי הפקיד פיצוי מוסכם במסגרת הסדר הטיעון. כן ביקשה ההגנה ליתן משקל, לקולא, לעובדה שגבאי היה נתון באיזוק אלקטרוני במשך 7.5 חודשים.

 

אשר לנתוניו האישיים של גבאי טען הסניגור, כי - "מדובר על בחור צעיר וברור לכל שלא מדובר בבחור עם ר"פ נכבד. יש לו אירוע אחד מ 2019 מהנוער ולא מעבר לכך. אדם שעובד משך תקופה ארוכה עובד כשליח משך תקופה ממושכת, מרגע שניתנה לו האפשרות במסגרת הליך זה. ושומר על מסגרת תעסוקתית חודשים רבים".

 

14.  לאחר טיעוני עו"ד משה לעונש, השיב והשלים עו"ד אלימלך, לשאלת בית המשפט, כי אבשלומוב היה נתון באיזוק אלקטרוני מיום 19.1.2023 עד 24.8.2023.

 

15.  כך הנאשמים במילתם האחרונה:

 

"הנאשם 1:

אני מצטער מאוד על מה שהיה ומה שקרה ומה שעשינו. התחלתי דרך חדשה ואני רוצה להתחיל שיקום ואני עובר תהליך, ואני סועד את אבי. בזמן הפנוי שאני לא בבית התחלתי לעבוד. עבודה - בית. אני עובד במסעדה.

 

הנאשם 2:

אני מצטער מאוד על האירוע ולמדתי ממנו הרבה ואני עובד ואני במקום אחר. מצטער על העבירה".

 

דיון והכרעה: אלימות משולחת רסן שריסקה את חייו של המתלונן

מתחם העונש ההולם

 

16.  אין חולק, כי הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים הם זכותו של המתלונן לשלמות גופו ונפשו, לביטחונו האישי ולכבודו. התקיפה האלימה והאכזרית של הנאשמים את המתלונן, ללא כל פשר או טעם, מחייבת מענה עונשי מרתיע והולם. עמדה על כך הפסיקה פעמים רבות, וראו רק למשל את ע"פ 8991/10 ‏ מכבי נ' מדינת ישראל (27.10.2011):

 

"בית משפט זה קבע ושב וקבע, בפסקי דין רבים מספור, כי יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במלחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות[2]. יפים לכאן דברים שנקבעו בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 16.8.2007)):

 

'רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה'...".

 

17.  כן אפנה בענין זה אל ע"פ 7878/09 ‏ ‏מדינת ישראל נ' פלוני (3.8.2010), שם נקבע:

 

"תופעה נוראה זו של אלימות קשה וחסרת רחמים אשר פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חורמה. האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו".

 

18.  עוד ראו את ע"פ 941/13 פרץ נ' מדינת ישראל (‏26.11.2013):

 

"בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך בהרתעתם של עבריינים הפונים 'לפתור סכסוכים' בכוח הזרוע. בפסקי דין רבים נקבע כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו ולהטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבחרו בחירה בלתי נסבלת בדרך האלימות, למען יועבר מסר מתאים לעבריינים ולחברה כולה ...".

 

19.  מידת הפגיעה בערכים המוגנים במקרה זה היא ברף גבוה, מתקרבת לרף העליון בעבירה של תקיפה חבלנית בצוותא, כטענת המאשימה.      

המתלונן, שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום חייל בשירות סדיר, יצא ליום עבודה רגיל, שגרתי, בבית מלון, שם עבד כשומר, במקביל לשירותו הצבאי, ורק משום שביצע את תפקידו, וביקש מהנאשמים לעזוב את בית המלון - נפל קורבן למתקפה אלימה, משולחת רסן, ללא כל סיבה או טעם של ממש; אלימות לשם האלימות.            

20.  על פי עובדות כתב האישום, לאחר שהמתלונן ועובד נוסף ביקשו מהנאשמים לעזוב בית המלון, הם אכן עזבו. ואולם, נראה כי הנאשמים חשו כי פגעו בכבודם, ועל כן מיהרו לשוב למלון, על מנת ללמד לקח את מי "שהזמין להם משטרה".           

בר העיף כלי עם עטים, גבאי נגע בכתפו של המתלונן, אשר הדפו בתגובה, ובכך ניתן האות למתקפה אכזרית, חייתית ממש, על המתלונן האומלל. אבהיר הרבה מעל הצורך, לטעמי: אני דוחה בשתי ידיי את הרמיזה או הטענה כאילו למתלונן יש אשמה תורמת, ולו מזערית, לפרץ האלימות המתואר בכתב האישום; האחריות לו היא של הנאשמים, ושלהם בלבד.

 

כתב האישום מתאר כי כל הנאשמים הכו את המתלונן באמצעות ידיהם, וכאשר בר הכה בו במכת אגרוף - אבשלומוב וגבאי המשיכו להפליא בו מכותיהם.

 

בזמן ששלושת הנאשמים תוקפים את המתלונן, הוציא בר שרשרת חוליות מברזל, והטיחה פעמיים בפניו.

 

אבשלומוב וגבאי לא ניסו לעצור את חברם מלפגוע במתלונן, ואף לא חדלו מלהכותו בעצמם. לאחר הפגיעה הקשה במתלונן באמצעות שרשרת הברזל - הם המשיכו לתקוף אותו, וגבאי נתלה על גופו - עד שהוא התמוטט ונפל ארצה.     

שום חמלה, אפס רחמים או אנושיות כלפי אדם צעיר שזה עתה חטף, פעמיים, שרשרת ברזל לפניו. אדרבא, אין לי ספק שאם לא נוכחותם והשתתפותם של אבשלומוב וגבאי בתקיפה, לא היתה מתאפשרת ולא היתה נולדת התקיפה העיקרית, והנוראית, של הטחת שרשרת הברזל בפניו של האיש הצעיר והאומלל הזה.

 

21.  הנה כי כן, רק לאחר שהמתלונן קרס, חבול, שותת דם, כנוע וחסר אונים, על הרצפה נרגעו והתרצו הנאשמים הגיבורים (שלושה על אחד, כן?), והניחו לו להתבוסס בדמו, על הארץ.

וכל זאת למה? כי הפריעו לנאשמים "להריץ צחוקים", בלשון העם, לזרוק חפצים מקומה שמינית אל הרחוב, ופגעו בכבוד הוד רוממותם כאשר דרשו מהם להתפנות מהחדר, ועוד הזמינו להם משטרה.       

ניתנת האמת להיאמר: אתה קורא את תסקיר קורבן העבירה, ומתקשה לעכל, להסכין, להירגע, ממש כך, מהקלות הבלתי נסבלת, המיותרת, המקוממת, במסגרתה נהפכו חייו של אדם צעיר, רק בגלל שלושה בריונים שהחליטו לתבוע את עלבונם על שהתבקשו להתנהג כמו בני אדם.

 

22.  ההגנה טענה - כל סנגור על פי הנאשם אותו הוא מייצג - לחלק פחוּת באופן יחסי, באירוע האלים. אני דוחה טענה זו. ראו לענין למשל זה את קביעת הפסיקה במסגרת עפ"א 5028/12 פלוני נ' מדינת ישראל (9.12.2012):

 

"מטבען של תקיפות המתבצעות בצוותא הוא כי התוצאה החמורה איננה בהכרח פרי מעשה גדול אחד של משתתף אחד, אלא תוצר מצטבר של תרומות קטנות של משתתפים רבים. תרומתו של כל משתתף לאירוע העברייני, גם אם היא קטנה, מעצימה את האירוע, מעניקה ביטחון והכשר למעשה ומשלהבת את המשתתפים האחרים ...המערער היה מודע להיותו אצבע אחת בתוך האגרוף. מודעות זו נוגעת לא רק לכוונה הפלילית אלא למעשה הפלילי. לא בכדי מהווה השתתפותם של רבים באירוע נסיבה מחמירה של עבירת התקיפה על פי ס' 382(א) בו הורשע המערער. ללמדך כי הסיכון הנשקף מפני אדם, דוגמת המערער שלפנינו, המשתתף בתקיפה מסוג זה איננו מתמצה במעשה הספציפי אותו ביצע בעצמו כי אם גם במאפייני ההתרחשות כולה... יחד עם זאת, העובדה כי התקיפה התבצעה בצוותא אינה מאיינת את הצורך לשקול את חלקו היחסי של כל משתתף".

 

23.  כל הנאשמים לקחו חלק מרכזי, פעיל, ומשמעותי, בתקיפה האלימה שבוצעה במתלונן. אין מדובר רק ב"מכה" שגרמה ל-"המטומה" כפי שטענו הסניגורים, או "מרשי מוזכר רק בסעיף אחד מפורשות בכתב האישום"; מדובר במכות קשות ורצופות שגילמו אלימות חמורה, ואיפשרו את הטחת השרשרת בפניו של המתלונן, על ידי חברם בר. העובדה שהאחרון הוא שעשה שימוש בשרשרת הברזל, לא מפחיתה או מצמצמת את אחריותם של הנאשמים האחרים לתקיפה החבלנית בצוותא חדא, גם כאשר אני מניח כענין שבעובדה כי אינם אחראים לפציעה במצחו, אלא "רק" לחבלות ונזקים אחרים.

 

24.  ניתן ללמוד גם על ה"תעוזה" (במובנה השלילי) של הנאשמים, והעדר מוראם מפני החוק, עת תקפו את המתלונן ללא רחם בשעת ערב מוקדמת, במקום ציבורי - לובי של בית מלון, אשר כל מי שעבר שם באותה עת נאלץ להיות עד פוטנציאלי להתנהלותם האלימה.

 

25.  הנזק: המתלונן נזקק לפינוי לבית חולים, שם טיפלו בחבלות שנגרמו לו; תמונה צבעונית שהוגשה לבית המשפט תיעדה את הנזק שנגרם לפניו של המתלונן, וביחס לאבשלומוב וגבאי, את החבלה בעינו; זו הינה הרבה יותר מ"סתם" המטומה, ראו בתמונה - עינו עצומה ונפוחה מאוד, ועליה שטף דם המכסה את כל שטחה.

 

26.  הנזק שנגרם למתלונן כתוצאה מהתקיפה האלימה, מאת שלושת הנאשמים הוא נזק חמור, קשה, וחלקו אף בלתי הפיך. כפי שתיארתי בקצרה לעיל, התקיפה מושא כתב האישום קטעה את רצף חייו של המתלונן, ונראה כי חייו לא ישובו עוד למסלולם.

אדגיש, כי חלק נכבד, עיקרי, בחומרה שיש לייחס לתיק זה נעוצה ברכיב הנזק שנגרם בפועל למתלונן האומלל; היבט זו הוא שהכריע את הכף בפרשיה זו ביחס לענישה הראויה לאבשלומוב וגבאי.

 

המתלונן תיאר אצל שירות המבחן את תחושותיו בעת התקיפה: "הרגשתי בסטרס מטורף, צלצולים באוזניים מהמכה של השרשרת, הייתי מבולבל, ראיתי מטושטש, זוכר כמויות של דם. ברז של דם נשפך לי מהמצח..."; המתלונן תיאר כי - "תחילה ניסה להיאבק בנאשמים אולם ברגע מסוים, הבין שאין ביכולתו להיחלץ מהאירוע ובשלב זה פשוט "נכנע". שירות המבחן העריך כי הרגע הזה, של ה"כניעה", עומד גם הוא ברקע להתדרדרותו הנפשית של המתלונן.

 

נזכיר כי בין הנזקים שנגרמו למתלונן, הוא סובל מירידה בשמיעה באוזן ימין, וטנטון - בגינו קיבל אחוזי נכות צמיתה (10%). שירות המבחן כתב כי הטנטון הוא צפצופים חזרתיים שאינם צליל חיצוני שניתן לעצירה, ולפיכך מהווים מטרד משמעותי שיש בו פגיעה באיכות החיים. למרבה הצער, המתלונן ימשיך לסבול, כל חייו, מהצפצופים המטרידים באוזנו.

 

גם את הפגיעה בלסת של המתלונן לא ניתן לתקן (אף בגינה קבע המוסד לביטוח לאומי נכות לצמיתות בשיעור 5%) , והיא מפריעה בדיבור, לעיסה ופיהוק; כמתואר לעיל, הומלץ למתלונן, נוכח הקושי בלעיסת מזון, להעדיף אוכל רך.

 

התסקיר תיאר: "מבחינת הנזקים הרפואיים עמם מתמודד ב' (להלן: המתלונן, או ב') כיום, הוא תיאר עיסוק מוגבר בצלקת שנותרה על מצחו וצורך להסוות אותה באמצעות שערו, התמודדות בלתי פוסקת עם כאבי ראש חזקים ועם טנטון, שמטריד אותו לאורך כל שעות היממה ומסב לו קשיי הירדמות בלילות. כך לשונו "קשה לי להשלים עם הנזקים הפיזיים. הצלקת, הטנטון, כאבי הראש, הלסת. אני לא יודע באיזה קושי להתמקד וגם אין לי מה לעשות עם זה. את הצלקת לא ניתן לתקן וגם לא את הטנטון והבעיות במפרק של הלסת. כואב לי על האדם שהייתי. האדם שאיבדתי".

 

מעבר לפגיעות הפיזיות, פשיטא שאף נפשו של המתלונן ניזוקה באופן חמור, והוא הוכר כנכה פוסט טראומטי (15%) על ידי המוסד לביטוח לאומי. המתלונן, שהיה כאמור חייל בשירות סדיר, התקשה לחזור לשירות צבאי, והופנה לקב"ן; ממסמכי הקב"ן עלה כי עד הפגיעה היה אהוב על חבריו, ובעל כישורים חברתיים מעולים, וניכר בעקבות הפגיעה חל שינוי קיצוני בתפקודו והתנהגותו, הוא אינו יוצא מהבית ומצב רוחו ירוד בצורה קיצונית.

 

קשייו הנפשיים של המתלונן בעקבות פגיעת הנאשמים הובילו לשחרורו מהצבא, טרם סיום השירות. שירות המבחן הוסיף: "התרשמנו כי סיום השירות הצבאי טרם זמנו וההשלכות שהיו לכך, גם ברמה החברתית ולכל הקשור לדימויו העצמי, מהווה נזק משמעותי של פגיעות הנאשמים בו". שירות המבחן תיאר את תעודת השחרור של המתלונן, שהיתה מלאת שבחים, אשר כיום הוא התקשה להזדהות עמם "ומתייסר על שלמרות תפקודו המוצלח לאורך שירותו הצבאי הוא סיים אותו במפח נפש ועזב ב'בושת פנים' כלשונו".

 

סיכום ביקור של המתלונן במיון פסיכיאטרי לימד כי הוא מתמודד עם בעיות שינה, סיוטי לילה, אי שקט ומצב רוח ירוד. הפסיכיאטר המאבחן התרשם כי המתלונן "מתמודד עם משבר הסתגלותי בעל מאפיינים חרדתיים, בעקבות פגיעת הנאשמים".

 

המתלונן שיתף את שירות המבחן: "אני נמנע מיציאה מהבית, לא נפגש עם בני משפחה, אפילו לקנות קולה אני לא הולך. משהו עוצר אותי. הפחד להיות בחוץ". שירות המבחן התרשם כי - "...מצב זה מותיר את ב' בחוויה של תקיעות וקיפאון תחושה שהזמן עומד מלכת, והפגיעה נותרת חיה וטרייה, על אף חלוף הזמן".

 

באבחון פסיכיאטרי נוסף שנערך למתלונן נקבע כי הוא מתמודד עם פוסט טראומה, והוא נעזר בטיפול תרופתי. ואולם, במעקב פסיכיאטרי של קופת החולים עלה כי אין שיפור בתסמינים הפוסט-טראומטיים, המתבטאים בחוויתו את העולם כמקום לא בטוח, ממנה נגזרים אי שקט, פחד, ודריכות קבועה... תואר כי הוא מתמודד עם פלאשבקים של הדם שנוזל על גופו במהלך התקיפה ושל פרצופיהם של הפוגעים... הרושם היה כי ב' מתמודד עם ירידה בביטחון העצמי ופגיעה תפקודית ניכרת".

 

שירות המבחן קבע נזקים נוספים שנגרמו למתלונן ובהם נזק כלכלי: "חוויות הפחד לשהות מחוץ לבית והיעדר יכולת לתפקד בשוק העבודה היו קשות, מבישות ומייאשות עבורו, כנזק משמעותי של פגיעת הנאשמים. כמו כן, נגרם לו בכך נזק כלכלי". בהמשך נכתב: "מצבו הנפשי וקשיי הריכוז מהם סובל מאז (פגיעת הנאשמים, ש.ב) מאפשרים לו לעבוד מספר מצומצם בלבד של שעות. לאחרונה ב' השתלב בעבודה בצהרון, בה עובד כשלוש שעות ביום ונאלץ להסתפק בשכר זעום".

 

עוד תיאר שירות המבחן תחושת בושה ופגיעה משמעותית בערך העצמי; פגיעות אלה התעצמו, כך שירות המבחן, נוכח הגיל הצעיר של המתלונן בזמן הפגיעה, והשלב הקריטי בו הוא נמצא מבחינת גיבוש זהותו.

 

שירות המבחן סיכם את התמונה הקודרת: "התרשמנו מצעיר, אשר עד לפגיעה הקשה והחמורה בו, תפקד באופן חיובי במסגרות חייו, חווה עצמאות ופוטנטיות בפן החברתי והתעסוקתי והיה בעיצומו של תהליך גיבוש זהותו. אירוע הפגיעה, קטע את רצף חייו, העמיד אותו במצב קיצוני של חוסר אונים והשפלה, והותיר אותו עם נזקים רפואיים משמעותיים. מאז, נוצרה נסיגה תפקודית ונפשית, פגיעה בדימויו העצמי, הסתגרות, העדר מוטיבציה והימנעות מקשרים בין אישיים וזוגיים.

 

הפגיעה כמו יצרה חיץ בין החיים שהיו לב' לפני, לבין החיים אחרי. מאז, הוא נדרש לגבש זהותו מחדש, אולם הוא אינו מצליח למצוא משמעות בחוויה הקשה שעבר ואינו יודע כיצד לשלב אותה בנרטיב של חייו. "אני לא משלים עם זה, אוכל את עצמי, לא מעכל", כלשונו.

 

מבחינה רגשית תפקודית, הוא עדיין מצוי בדריכות מתמדת, בעולמו הפנימי חווה את הפגיעה מחדש בעוצמה מידי יום ביומו, ועולה חשש שמעשה הפגיעה בו ייעצב את מבנה האישיות שלו כנפגע ויהפוך לחלק עיקרי בזהות שלו, בתפיסתו העצמית, ביחסיו עם הסביבה וביכולתו להתפנות לצמיחה ולהתפתחות אישית וזוגית, כיתר בני גילו. מדובר בנזקים קשים ועמוקים".

 

27.  הנה כי כן, הפגיעה של הנאשמים הותירה במתלונן נזקים ופגיעות קשות: פיזיות, נפשיות, כלכליות, חברתיות, ולמעשה - בכל תחומי החיים. תסקיר שירות המבחן לימד כי חלק מהנזקים בלתי הפיכים, שיש בהם כדי לפגוע באיכות חייו של המתלונן הצעיר, ולצמיתות.

 

28.  תסקיר קרבן העבירה הוא מטלטל ממש. כל קורא סביר יניד ראשו אנה ואנה, בצער ותסכול על הנזקים הקשים שנגרמו לקורבן התמים, וישאל עצמו, רטורית: הניתן בכלל להרהר על אי-שליחת הנאשמים הללו לבית הסוהר?

 

29.  למותר לציין, כי אני דוחה את פרשנות ההגנה לתסקיר נפגע העבירה שלפיה הנזק "העיקרי" שתואר שם נגרם בעקבות מעשיו של נאשם 3; הנאשמים תקפו את המתלונן תקיפה חבלנית בצוותא, וההשלכות של אותה הפגיעה הובאו בתסקיר שירות המבחן; ניסיון ההגנה "לבודד" את הפציעה מבחינת הנזק הכולל שנגרם למתלונן הוא מלאכותי, ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות המפורטות בתסקיר.

 

30.  מדיניות הענישה הנהוגה: להלן מספר דוגמאות מהפסיקה, חלקן הוגשו על ידי הצדדים.

 

31.  התביעה הפנתה אל רע"פ 4473/24 גגנידזה נ' מדינת ישראל (30.5.2024) שם דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור של גגנידזה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו דחה את ערעורו על חומרת העונש שקבע בית משפט השלום. המבקש הורשע בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לא בצוותא עם אחר). על פי העובדות בהן הורשע המבקש, בעקבות סכסוך שהתגלע בין המבקש לשני מתלוננים במסעדה, הפעיל נגדם המבקש אלימות, ולאחר שאחד מהמתלוננים הופל לרצפה על ידי המבקש וחבריו, המשיך המבקש לתוקפו בכך שחבט בו בעינו בעודו על הרצפה.

 

בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין שנת מאסר לשנתיים של מאסר בפועל, והשית על המבקש שנת מאסר בפועל, בהתאם לנסיבותיו האישיות.

 

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור נגד חומרת העונש וקבע:

 

"איננו מוצאים כי בענישה אשר הוטלה על ידי בית משפט קמא יש כדי החמרה אשר מכוחה על ערכאת הערעור להתערב. רבות נפסק בדבר הצורך להילחם באלימות ובדרך לפתור סכסוך כזה או אחר בדרך של אלימות. אנו רואים בשני המקרים אירוע רגעי, אשר מתפתח מיד לאלימות קשה מצד המערער. אלימות אשר נמשכת וגורמת לתוצאות כאמור לעיל, וזאת במרחב הציבורי. אלימות זו צריכה למענה עונשי הולם ומרתיע, והענישה אשר הוטלה על ידי בית משפט קמא הולמת, מידתית וראויה".

 

בית המשפט העליון דחה, כאמור, את בקשת רשות הערעור על פסק דין זה.

 

32.  במסגרת רע"פ 203/22 כהן נ' מדינת ישראל (18.1.2022) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעורו של כהן (ומבקש נוסף שערער גם נגד קביעות ביחס לשאלת האשמה) נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורו נגד גזר הדין בעניינו. המבקשים הורשעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות על ידי שניים או יותר, והסגת גבול כדי לעבור עבירה.

 

על פי העובדות לפיהן הורשעו המבקשים, הם הגיעו לבית המתלונן על רקע סכסוך עסקי, אחד מהם הפיל כיסאות, ניגש למתלונן והחל להכותו באגרופים ובעיטות, בעוד האחר משך את המתלונן משיערו והכה אותו אף הוא. בהמשך הצטרפו שני נאשמים נוספים, והיכו את המתלונן באגרופים ובעיטות. כאשר בתו הקטינה של המתלונן צעקה לעברם כי יניחו לאביה - נאשם אחר דחף אותה לעבר הקיר. הקטינה רצה לבית דודה להזעיק עזרה, וזה הגיע למקום לצד שכנים נוספים אשר הרחיקו את המבקשים מהמתלונן. כשיצאו מביתו פנה אחד המבקשים ואיים על המתלונן: "נהרוג אותך אל תדאג, אם לא תביא את הסרט נהרוג אותך" (יוער כי הוא זוכה מעבירת האיומים בבית המשפט המחוזי). כתוצאה ממעשים אלו סבל המתלונן מחבלות רבות בצלעות, בשפה, בגרון, בגבו ובחזהו וכן מקרע בעינו.

 

בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 9 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, ועד 20 חודשי מאסר.

 

חרף העובדה שהמבקשים היו נעדרי עבר פלילי, קבע בית המשפט כי יש להשית עליהם ענישה הכוללת מאסר ממש, מאחורי סורג ובריח; נקבע, כי בין היתר לנוכח טיב האירוע האלים והעובדה שהנאשמים לא לקחו אחריות על מעשיהם - "כל אלה מחייבים ענישה ממשית". על המבקשים הושתה שנת מאסר לריצוי בפועל, ועונשים נלווים (על נאשם נוסף, שלא ביקש רשות ערעור, הושתו 9 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות נוכח חלקו באירוע האלים ונסיבותיו האישיות).

 

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה, באלו המילים:

 

"נוכח חומרת המעשים, לא ניתן לומר שקביעת מתחם עונש הולם שנע בין 9 ל-20 חודשי מאסר בפועל סוטה באורח כלשהו מרמת הענישה הראויה. בוודאי שלא היה בה בקביעת מתחם זה כדי להחמיר עם המערערים מעבר למידה. צדק בית המשפט קמא גם באופן בו מיקם את המערערים בתוך מתחם העונש שקבע".

 

ובהמשך:

 

"יוסף ויהודה, שלפי קביעת בית המשפט קמא היו "הרוח החיה" באירוע, בדין נדונו לרצות עונשי מאסר בפועל. כך נעשה גם על מנת להעביר לציבור מסר לפיו מעשי אלימות חמורים מחייבים, במצב הדברים הרגיל, עונשי מאסר שירוצו בדרך זו".

 

בית המשפט העליון דחה, כאמור, את בקשת רשות הערעור וקבע:

 

"התנהלות המבקשים, כפי שעמדו עליה בתי המשפט השלום והמחוזי, היא חמורה ואכן מצריכה ענישה מוחשית ומרתיעה שיהא בה כדי לבטא את הפסול החברתי וההוקעה של מעשים אלו. על בתי המשפט לשלוח מסר מרתיע, לפיו העונש הראוי בגין עבירות אלימות הוא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח".

 

33.  התביעה הפנתה אל עפ"ג (חי') 68243-03-23 אגבאריה נ' מדינת ישראל (13.7.2023) במסגרתו דחה בית המשפט המחוזי ערעור נגד גזר דינו. המערער הורשע בעבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר. על פי העובדות בהן הורשע המערער - "כאשר המתלונן דרש מדודו של המערער, להחזיר לו חוב כספי, המערער ואותו דוד פגשו את המתלונן ותקפו אותו בכך שהיכו בו בחוזקה מכות אגרוף לאזור ראשו ופניו. עוברי אורח הבחינו במתרחש וראו שפניו של המתלונן זבות דם, הפרידו ביניהם, הכניסו את המתלונן לבית העסק ובכך תם האירוע. כתוצאה מהחבלות נשבר אפו של המתלונן ותוקן במהלך ניתוח בהרדמה בבי"ח".

 

בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 ועד 20 חודשי מאסר בפועל, והשית על הנאשם עונש בתחתית מתחם הענישה, בהתאם לנסיבותיו האישיות.

 

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע:

 

"טענתו המרכזית של המערער היא כי היה מקום בנסיבות העניין להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. מדובר באירוע חמור, מסוג זה המחייב ענישה שתגלם את הצורך להרתיע היחיד והרבים מפני שימוש באלימות במרחב הציבורי כמו גם שיקולי גמול בגין הפגיעה הקשה בערכים החברתיים המוגנים. לכך יש לצרף את העובדה כי שירות המבחן נמנע מהמלצה שיקומית בעניינו. מכל הטעמים הללו, אינני סבור כי המקרה דנן מצדיק הקלה בעונשו וגזירת עונש מאסר בפועל לביצוע בדרך של עבודות שירות".

 

ובהמשך, כך כב' הנשיא (כתוארו אז) רון שפירא:

 

"אוסיף עוד כי לו סברתי שיש חריגה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור הרי שמדובר בחריגה לקולה כמענה עונשי לאלימות שאין לה כל עילה ובסיס ולא ניתן לתת לה כל הכשר, מוסרי או אחר, המצדיק הקלה בעונש.

 

מעבר לאמור - הניסיון מלמד כי אירועי אלימות אלו, שאינם נענים בתגובה עונשית ראויה ומרתיעה, עלולים להוביל בסופו של יום להחרפת השימוש באלימות והפיכת המעשה האלים ככלי לטיפול במחלוקות כאלו ואחרות. חובתו של בית המשפט להבהיר כי לא זו הדרך והגורם האלים ייענש באופן שיהפוך את המעשה האלים לבלתי משתלם".

 

34.  במסגרת עפ"ג (ב"ש) 42435-04-23 אבו טאהא ואח' נ' מדינת ישראל (21.6.2023) דחה בית המשפט המחוזי ערעור המערערים נגד גזר דינם. המערערים הורשעו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות בצוותא. על פי העובדות בהן הורשעו המערערים, התגלעה מחלוקת בין הנאשם 1 למתלונן, במהלך מסיבה במועדון. לאחר שהמתלונן וחברו יצאו מהמועדון הם פגשו בנאשם 1 ובמערערים, אשר המתינו להם ברחבת הכניסה למועדון. הנאשם 1 פנה למתלונן ואמר לו "בוא נלך לצד למה אתה עומד ליד המאבטחים". המתלונן סירב ללכת איתו, ובתגובה הנאשם 1 תקף את המתלונן בכך שהכה אותו במכות נמרצות בפניו ובכל חלקי גופו. תוך כדי כך, המערערים והאחר הצטרפו לתקיפת המתלונן. המערער 2 בעט במתלונן והדף אותו אחורנית, והמערער 1 תקף את המתלונן באמצעות מפתח שוודי בכך שהלם באמצעותו מספר רב של מכות בראשו. המערערים, יחד עם הנאשם 1 והאחר, המשיכו לתקוף את המתלונן במכות אגרוף, בבעיטות ובסטירות בפניו, תוך שחבריו של המתלונן ומאבטחי המועדון מנסים לעצור בעדם ולהרחיקם מהמתלונן. לאחר שמאבטחי המועדון הצליחו להרחיק את המערערים והאחרים, המתלונן פונה לבית החולים, שם אובחן שנגרמו לו חבלות בראש ודימום בראש ובאף.

 

בית משפט השלום קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 12 חודשי מאסר בפועל ועד 32 חודשי מאסר בפועל, והשית על המערערים (נעדרי עבר פלילי, ומאידך בעלי רמת סיכון משמעותית), 15 חודשי מאסר בפועל, ו-17 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. יצוין, כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט היה גבוה יותר מזה לו עתרה התביעה (10 עד 20 חודשי מאסר בפועל).

 

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערערים, וקבע:

 

"עבירות האלימות בכלל, נחשבות לעבירות חמורות שהיחס אליהן הוא של הוקעה ומיאוס.

עבירת התקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, בה הורשעו המערערים, ממוקמת במקום משמעותי בסולם עבירות האלימות. העונש הקבוע לצידה - 6 שנות מאסר, מדבר בעד עצמו ומלמד על החומרה העקרונית שלה.

 

מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות האלימות החמורות, הינה מימים ימימה של רצינות וחומרה, הנותנת בכורה לשיקולי הגמול וההרתעה על פני האינטרס של הנאשם.

...

תקיפת אדם בחבורה, ובפרט פגיעה בחפץ קשה בגוף אדם במהלך ריב, אינה נעשית בעדינות ובזהירות לשם המגע בלבד, אלא בהתלהמות ובפראות ומתוך רצון לפגוע ולחבול. בנסיבות כאלה, התוקפים אינם יכולים לאמוד במדויק את עוצמת המכות, מיקומן, ומידת הפגיעה שתיגרם בעקבותיהן. ומכות כאלה באזורים רגישים, כמו הראש והפנים, יכולות להסתיים בפגיעות חמורות מאוד".

 

ובהמשך:

 

"בית המשפט שקל את מכלול השיקולים הצריכים לעניין - הן ביחס לעבירה והן ביחס למערערים, והעונשים שהוא הטיל על המערערים הולמים ומידתיים ואין מקום להתערב בהם".

 

35.  במסגרת ת"פ (ראשל"צ) 10534-04-21 מדינת ישראל נ' איפרגן ואח' (15.1.2024) הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, ואיומים. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם, יחד עם אחר, תקפו בצוותא את המתלונן על רקע סכסוך גירושין, ועוד קודם לכן איים על מתלונן נוסף. הנאשם תקף את המתלונן בצוותא יחד עם אחרים ובין היתר הניף לעברו בקבוק זכוכית (לא פגע בו), ותקף אותו יחד אם אחרים בגופו וראשו; בהמשך נטל את מכסה סיר והכה באמצעותו את המתלונן. לאחר מכן המשיכו הנאשם ואחרים לדחוף את המתלונן, בעוד אדם נוסף הכה אותו במכת אגרוף. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, פונה המתלונן לבית החולים לקבלת טיפול רפואי ונגרמו לו חבלות בדמות המטומות מרובות בקרקפת (למתלונן נגרמו חבלות נוספות שלא יוחסו לנאשם).

 

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההלם נע בין 10 חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר, והשית על הנאשם עונש בתחתית המתחם, בהתאם לנסיבותיו האישיות.

 

36.  במסגרת ת"פ (ב"ש) 50428-02-23 מדינת ישראל נ' עג'מי ואח' (12.9.2023) הורשעו הנאשמים בעבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר. על פי עובדות כתב האישום "בין משפחת הנאשמים למשפחת ג'עאר בעיר רהט קיים סכסוך ... בשעת צהריים... באזור המעליות שבבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, תקפו הנאשמים בצוותא חדא עם 15 אחרים שזהותם אינם ידועה למאשימה, את מוסטפא ג'עאר ואחר שזהותה אינה ידועה. הנאשמים הכו את המתלונן ואת האחר באגרופים ובעיטות בכל חלקי גופם וכתוצאה מכך גרמו למתלונן המטומה באזור המצח, דימום מהאף ונפיחות באזור האף. על רקע האמור, אחרים ממשפחתו של המתלונן, שזהות חלקם ידועה למאשימה, תקפו אחרים מבני משפחת הנאשמים שגם זהותם ידועה למאשימה".

 

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם ביחס לשלושת הנאשמים נע בין 14 חודשי מאסר ועד 30 חודשי מאסר בפועל, והשית על הנאשמים עונש בתחתית המתחם שנקבע, בהתאם לנסיבותיהם האישיות.

 

37.  ההגנה הגישה את ת"פ (ראשל"צ) 22844-04-20 מדינת ישראל נ' אמסלם ואח' (9.1.2023) במסגרתו הורשעו הנאשמים בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש על ידי שניים או יותר, ונאשם 2 הורשע גם בעבירה של היזק לרכוש במזיד. על פי העובדות בהן הורשעו הנאשמים, על רקע של סכסוך בדרך "תקפו הנאשמים את המתלונן בכף שדחפו אותו ... הנאשם 1 תקף את המתלונן במכת אגרוף בראשו. בהמשך, דחפו הנאשמים את המתלונן ונאשם 1 נשך אותו בגבו. כמו כן, בעט הנאשם 2 בדלת הסניף (סניף של פיצרייה, מקום התקיפה, ש.ב) וגרם לסדק בזכוכית. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, נגרמו למתלונן, בין היתר, סימני חבלה על פני גשר האף וסימן נשיכה בבית החזה".

 

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר בפועל אשר ניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות, ועד 15 חודשי מאסר בפועל, והשית על הנאשמים 6 ו-3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, בהתאם לנסיבותיהם האישיות. יוער כי הסדר הטיעון כלל הסכמה לתשלום פיצוי כספי למתלונן על ידי הנאשמים על סך 5,000 ₪.

 

ערעורם של הנאשמים נגד גזר הדין (עפ"ג ( מרכז) 35615-02-23 אמסלם ואח' נ' מדינת ישראל (12.6.2023) נדחה לאחר שחזרו בהם מהערעור.

 

38.  ההגנה הפנתה עוד לת"פ (ת"א) 5117-12-18 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (16.2.2022), במסגרתו ייחס כתב האישום המקורי לנאשמים עבירה של תקיפה בצוותא שגרמה למתלונן חבלה ממשית, אולם במסגרת הסדר טיעון (שכלל הסכמה עונשית), הוקלו סעיפי העבירה, ונאשם 1 הורשע בתקיפה הגורמת חבלה ממשית, ונאשם נוסף הורשע בתקיפה סתם. גזר הדין מפרט את עובדות כתב האישום המקורי: "... תקף נאשם 1 את המתלונן בכך שהתנפל עליו, הכה בו בגופו ובעט בו, והשניים נאבקו ונפלו ארצה. או אז יצא גם נאשם 2 מביתו, כשהוא אוחז בחפץ שטיבו אינו ידוע למאשימה, ותקף את המתלונן בכך שהכה בו באמצעות החפץ. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלונן חבלות, לרבות המטומה, ושריטות: על גבו, רגליו, אזור החזה ובטן שמאל, על פניו ובראשו, וכן חתך בעפעף (שנדרש להדבקה). גם לנאשם 1 נגרמו חבלות: שריטות ושפשופים על פניו, וכן חבלה באמת ידו השמאלית". עובדות כתב האישום תוקנו באופן שבו "הושמטו העובדות המייחסות לנאשם 2 שותפות בגרימת החבלות למתלונן".

 

נוכח האמור לעיל, תיקון כתב האישום באופן שבסופו של דבר לא הורשעו הנאשם בתקיפה חבלנית בצוותא (אחר מהם כלל לא הורשע בתקיפה חבלנית), הרי שפרשה זו אינה רלוונטית לעניינו - קל חומר כאשר הושגה הסכמה עונשית (התביעה הגבילה עצמה "לענישה של מאסר בפועל, לתקופה המרבית שניתן לשאת בדרך של עבודות שירות..."). יוער כי בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון, וקבע מתחם הנע בין 6 חודשי מאסר ועד 16 חודשי מאסר, לא לפני שקבע כי ביחס לעבירה של תקיפה חבלנית (שלא בצוותא) נקבע, ככלל, עונש מינימאלי של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

 

39.  פסיקה נוספת אליה הפנתה ההגנה: ת"פ (נצ') 71369-12-18 מדינת ישראל נ' שתייוי (9.12.2019) - שם הציגו הצדדים הסדר טיעון שכלל הסכמה עונשית, לפיה התביעה הגבילה את עתירתה העונשית לעונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. הנאשם הורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות על ידי שניים או יותר. על פי העובדות בהן הורשע הנאשם - "בין משפחת הנאשם ובין משפחת המתלונן סכסוך דמים ממושך. הנאשם וחברו הבחינו במתלונן בעודו מצוי בחנות בקניון, ולאחר חילופי דברים ביניהם, תקפו השניים את המתלונן, בסטירות ובמכות אגרוף, הפילוהו ארצה ואף אז המשיכו לבעוט בו. השניים חדלו מן המעשים רק לאחר שמאבטח הפריד בינם ובין המתלונן. למתלונן נגרמו חבלות של ממש, בדמות המטומה סביב עינו וסביב אזור הכליה השמאלית, והמתלונן אושפז בבית חולים למשך חמישה ימים".

 

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר הניתנים לריצוי בדרך של עבודות שירות ועד 14 חודשי מאסר; בית המשפט השית על הנאשם 4.5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות נוכח נסיבותיו האישיות.

 

ערעורו של הנאשם לבית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שחזר בו מהערעור (ע"פ (נצ') 21630-01-20 שתייוי נ' מדינת ישראל (28.1.2020).

 

40.  רגע לפני סיכום כל האמור לעיל לכלל מסקנה בדבר מתחם העונש ההולם, זה המקום להזכיר כי העבירה בה הורשעו הנאשמים - תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות - היא עבירה חמורה שהעונש המרבי שנקבע לה הוא שש שנות מאסר.          

41.  הנה כי כן, לאור האמור לעיל, נוכח מידת הפגיעה בערכים המוגנים, הנזקים שנגרמו למתלונן בעקבות הפגיעה בו, חלקם של הנאשמים בביצוע העבירות ומדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועד 24 ירחים כאלה.

 

42.  לא נעלמה מעיני טענת ההגנה שלפיה קיימים מקרים בפסיקה במסגרתם הורשעו נאשמים בעבירה של תקיפה חבלנית בצוותא, ותחתית מתחם הענישה בעניינם היתה מאסר שניתן לרצותו בדרך של עבודות שירות (וכפי שגם פורט לעיל, ויש להניח כי קיימות דוגמאות רבות נוספות). עם זאת, בנסיבות המקרה כאן, נוכח הסתמיות המקוממת של האלימות מצד הנאשמים, התקיפה הברוטאלית והקשה, ובעיקר - הנזק שנגרם למתלונן הצעיר - שכלל גם נזק קבוע לצמיתות (וממילא ברור כי מדיניות הענישה היא רק חלק משיקולי קביעת המתחם העונשי) לא ניתן, ואין זה נכון, להימנע במקרה זה מקביעת תחתית מתחם הענישה הכוללת עונש מאסר של ממש, ולא בדרך של עבודות שירות.

 

העונש המתאים לנאשמים

 

 

43.  נאשם 1 נעדר עבר פלילי. בעברו של הנאשם 2 הרשעה משנת 2019 בעבירות איומים (5 עבירות), העלבת עובד ציבור, והיזק לרכוש במזיד, מבית המשפט לנוער, שהתיישנה, בגינה הוטל עליו מאסר מותנה.

 

44.  הנאשמים הופנו לשירות המבחן, והתסקירים שהוגשו בעניינם היו שליליים - לימדו על לקיחת אחריות חלקית בלבד, והעדר שיתוף פעולה עם השירות.

 

45.  ביחס לאבשלומוב, תיאר שירות המבחן כי הוא לקח אחריות חלקית בלבד על המעשים האלימים בהם הורשע. התסקיר לימד כי אבשלומוב מסר "בתחילה לא היה שותף לתגרה אך לאחר שראה את חברו שרוי על הרצפה דחף את הקב"ט פעם אחת. לדבריו מעבר לכך לא היתה לו מעורבות פעילה בנעשה. מסר כי לאחר מכן הוא הלך מהמקום וכאשר שמע סירנות של משטרה ואמבולנס הבין כי יש נפגעים והחליט להסגיר עצמו למשטרה... תיאר את מעשיו כנובעים מהצורך שלו להגן על חבריו..."[3].

 

שירות המבחן התרשם כי אבשלומוב מבין כיום, בדיעבד, את חומרת מעשיו, אולם לוקח אחריות חלקית על מעורבותו, מרחיק מעליו דפוסי התנהגות אלימים, אך עדיין - מתקשה להודות בכל מרכיבי כתב האישום המתוקן.

 

שירות המבחן הוסיף, כי אבשלומוב סובל מעיוותי חשיבה "המסייעים לו לתרץ את מעשיו", עוד נכתב כי הוא מתקשה לווסת את התנהגותו, ובעל מאפייני אישיות ילדותיים; הוצע לאבשלומוב להשתלב בטיפול המתאים לו, גם בתחום ההתמכרויות (נוכח השימוש שלו בסמים מסוכנים, כפי שעלה מהתסקיר), אולם הוא לא המציא מסמכים רפואיים כפי שהתבקש, לא הגיע לבדיקת שתן שנקבעה לו, ולא שיתף פעולה עם שירות המבחן.

 

בסופו של יום, שירות המבחן התרשם כי רמת הסיכון מפני אבשלומוב להישנות עבירות דומות בעתיד מפניו היא בינונית ואם תתקיים, רמת חומרתן תהא בינונית "אולם במידה ולא ישולב בהליך טיפולי וכמו גם במידה ויהיה נתון תחת מחויבות חברתית או תחת השפעת חומרים ממכרים, סיכון זה עשוי לעלות משמעותית".

 

שירות המבחן לא בא בהמלצה שיקומית, והמליץ לסיים את ההליך נגד אבשלומוב ללא מעורבותו.

 

46.  תסקיר שירות המבחן ביחס לגבאי לימד כי אף הוא לא שיתף פעולה עם שירות המבחן, וצמצם את אחריותו לאירוע האלים בו הורשע. לדברי גבאי אצל השירות: "... המתלונן דחף אותו ובתגובה לכך הגיב חזרה באלימות והאירוע הסלים כמתואר בכתב האישום. דניאל (גבאי) מסר כי מבין כיום כי פעל בדרך שאינה לגיטימית ופסולה, אולם באותה עת פעל מתוך סערת רגשות והתקשה לחשוב על דרך פעולה אלטרנטיבית ולשלוט על התנהגותו האלימה". שירות המבחן התרשם כי גבאי "צמצם מחומרת התנהלותו והיה עסוק בעיקר בפגיעה שהוא חווה וניכר כי מתקשה להביע אמפתיה כלפי המתלונן ולהביע חרטה כנה על מעשיו". בהמשך נכתב כי גבאי "...נטה להתמקד בעיקר בהתנהלות המתלונן ופוגענותו כלפיו והתקשה להתייחס באופן מלא להתנהלותו האלימה ולהתייחס להשלכות האירוע על המתלונן והאחרים שנחשפו לאירוע".

 

עוד עלה מתסקיר שירות המבחן כי גבאי בעל דפוסי אישיות לא בשלים, ובעל קשיים ניכרים בוויסות דחפים; לאורך השנים התקשה בהסתגלות למסגרות ובהיענות לסמכות, לחוקים וגבולות שמוצבים לו, כשבמצבי דחק עלול לפעול ללא שיקול דעת, כפי שבא לידי ביטוי במעשיו האלימים, מושא כתב האישום.

 

שירות המבחן התרשם מיכולת ראשונית של גבאי להתייחס לדפוסיו התוקפניים ולקשיים בוויסות התנהגות אלימה, אולם הוסיף כי לא היה מעוניין בשיתוף פעולה עם תכנית טיפולית שהוצעה לו - נעדר מוטיביציה ובשלות לכך.

 

בסופו של יום התרשם שירות המבחן כי הסיכון להישנות התנהגות אלימה מצידו של גבאי הוא בינוני, וחומרתה הצפויה בינונית אף היא.

 

שירות המבחן חתם: לא נוצר פתח להמשך קשר עמו, ואין המלצה שיקומית טיפולית ביחס לגבאי.

 

47.  הנה כי כן, תסקירי שירות המבחן מעלים תמונה קודרת ביחס למסוכנות הנשקפת מפני הנאשמים, וניכר שהם לא הפנימו את חומרת מעשיהם, ולא ניאותו לקבל טיפול מאת ידו המושטת של שירות המבחן. עוד הענקתי משקל לעובדה - המטרידה ממש - לפיה הנאשמים לא הצליחו להביע אמפתיה למתלונן בגין הנזקים הקשים שנגרמו לו, והתמקדו בטענותיהם ל"אחריותו" שלו לאירוע.

 

48.  מנגד, הענקתי משקל מסוים לקולא להודאתם של הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן (הגם שניכר מתסקירי שירות המבחן כי היתה חלקית), ובעיקר בחיסכון שמיעת עדותו של המתלונן.

 

49.  עוד שקלתי לקולא, בקביעת עונשם של הנאשמים בגדרי המתחם העונשי, את העובדה שהיו נתונים במעצר תחת איזוק אלקטרוני לאורך כ - 8 חודשים, ואת חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, לפני כשנתיים.

 

50.  בנוסף ראיתי לנגד עיני את העובדה שהנאשמים פיצו את המתלונן בסכום כספי מוסכם, טרם מועד הטיעונים לעונש.

 

51.  טרם קביעת עונשי הנאשמים בגדרי מתחם העונש ההולם, יובהר כי עניינו של הנאשם 3, מי שעשה שימוש בשרשרת הברזל, טרם הסתיים. הנאשם 3, בניגוד מוחלט לשני הנאשמים כאן, שיתף פעולה עם שירות המבחן, והוא מנסה, לפחות באופן ראשוני והתחלתי, לטפל בדפוסיו האלימים, ושירות המבחן אכן בא בהמלצה טיפולית בעניינו (שכאמור, טרם נדונה).

 

52.  אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אין מנוס - ואני משית על הנאשמים את העונשים הבאים:

 

על הנאשם 1

  א.  10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

ב. 6 חודשי מאסר, אולם הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור בתוך 36 חודשים מיום שחרורו עבירה של אלימות נגד הגוף.

  ג. הנאשם ישלם 3,000 ₪ פיצוי (מוסכם) לטובת המתלונן (הפיצוי הופקד).

 

על הנאשם 2

  א.  11 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

ב. 6 חודשי מאסר, אולם הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור בתוך 36 חודשים מיום שחרורו עבירה של אלימות נגד הגוף.

  ג. הנאשם ישלם 5,000 ₪ פיצוי (מוסכם) לטובת המתלונן (הפיצוי הופקד).

 

המזכירות תשלח עותק לשירות המבחן, בתודה על תסקיריו המצוינים; הכוונה היא כמובן גם לשירות המבחן שערך את תסקיר קרבן העבירה וגם לזה שערך התסקירים לעונש (מדובר בשני גופים שונים, להבנתי).

 

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב תוך 45 ימים.

 

 

 

ניתן היום, יי"א שבט תשפ"ה, 09 פברואר 2025, במעמד הצדדים.