5. לטענת המאשימה, מדובר בעבירות בטיחות חמורות המסכנות חיי אדם באופן ממשי. המאשימה הדגישה כי מדובר במספר מוקדים של היעדר גידור (פירי מעלית, חדר מדרגות, פנטהאוז).

6. על בית הדין להפעיל שיקול דעת בהבניית הענישה תוך התחשבות במכלול הנסיבות, בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ולפסיקה הרלוונטית. יש להעמיד מתחם ענישה המשקף את חומרת המעשים, היקפם, והפגיעה בערכים החברתיים המוגנים ובמדיניות הענישה הנהוגה.

7. לטענת המאשימה, הערך המוגן הוא שמירה על חיי אדם ושלמות גופם של העובדים. היעדרותו של הנאשם מהאתר בעת ביצוע העבודות מעצימה את הפגיעה בערך המוגן.בתי הדין קבעו לא אחת, כי אין הדבר משנה האם המקרה הסתיים ללא נפגעים, שעה שהשאלה הרלוונטית היא האם מדובר בעבירה חמורה המסכנת חיים כבמקרה זה.

8. העונש המקסימלי הקבוע בחוק בגין העבירה בה הורשע הנאשם, בהתאם לסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, עומד על סך של 29,200 ₪.לטענת המאשימה, מדובר באירוע אחד, הכולל מספר הפרות של תקנות הבטיחות.

9. בהתאם לסעיף 40 (ג) לחוק העונשין, מתחם הענישה ההולם במקרה זה מתחם הענישה ההולם את מקרה זה הוא קנס בסל 17,500-23,000 ₪ וכן, התחייבות להימנע מביצוע עבירות נוספות לפי החוקים בהם הורשע למשך 3 שנים. המאשימה טוענת למתחם ענישה לפחות בין 50%-75% מהקנס המירבי. המאשימה מפנה לת"פ 6289-12-16 מדינת ישראל נ' משה בן דוד חברה לבניה בע"מ ואח' ולע"פ (ארצי) 53735-06-16 חיים גרינברג נ' מדינת ישראל.

10. לעניין מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלו, טוענת המאשימה כי בעבירות מסוג זה גודל הקנס הוא הקובע את מידת ההרתעה ועל כן יש לפסוק קנס משמעותי ומרתיע, נוכח הסכנה המשמעותית שנשקפה לעובדים כתוצאה מהפרת העבירה במיוחד עת ביצע הנאשם את העבירה במסגרת משלח ידו. המאשימה מפנה לדב"ע תש"ן 3-8 מדינת ישראל - שטורם, פד"ע כ"ב (1) עמ' 150 וכן דב"ע ל/8-2 החברה לבניין-מדינת ישראל, פד"ע א 33.

11. בדומה לעבירות הכלכליות, נקבע כי הדר היעילה ביותר להילחם בעבירות מסוג זה, היא להפיכתן ללא כדאיות מבחינה כלכלית ובהתאם, גודל הקנס קובע את מידת ההרתעה. לפיכך יש לקבוע קנס משמעותי ומרתיע עת ביצע הנאשם את העבירה במסגרת משלח ידו.

12. שעה שמדובר בעבירה אחת ולא בריבוי עבירות, בהם נשקלת ההשפעה הכלכלית של הקנס על הנאשם, במקרה זה, מדובר על עבירה אחת ולפיכך הקנס צריך להיות משמעותי.

13. בשיקולים לחומרא טענה המאשימה כי הנאשם-האדם שאחראי על בטיחותם של העובדים באתר, זלזל בהוראות הבטיחות וכלל לא נכח באתר בעת שעבדו בו פועלים דרך קבע בעוד הייתה עלולה להיגרם פגיעה חמורה הרבה יותר ואין מדובר באירוע חד פעמי. הנאשם בחר לנהל את ההליך ולא לקח אחריות על מעשיו. יתרה מכך, התנהלותו מעידה כי לא הפנים את חומרת מעשיו ואין בפניו יראת הדין.

14. בשיקולים לקולא, טענה המאשימה להיותו של הנאשם אדם צעיר שזה עתה נישא ועל פי הידוע למאשימה זו עבירתו הראשונה בתחום.

15. לטענת המאשימה אין מקום לאי הרשעה. בהתאם להלכה הפסוקה, משהוכחה אשמתו של אדם בהליך פלילי יש להרשיעו. כלל זה חשוב לאיכפה אחידה ושוויונית והמגשימה את תכליות הענישה.

16. יודגש כי ביטול הרשעה מופעלת על ידי בתי המשפט במרים חריגים בלבד ואין זה מקרה חריג. לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצטברים להימנעות מהרעשה. ביטול ההרשעה, במיוחד נוכח היותו אמו על בטחון העובדים באתר, תביא לפגיעה משמעותית ואקוטית בהרתעה האישית, הציבורית ובערך המוגן של שמירת חיי אדם.

17. לאור האמור, מבקשת המאשימה לגזור על הנאשם קנס אשר לא יפחת מ20,000 ₪ והתחייבות להימנע מביצוע עבירות בהם הורשע למשך 3 שנים, שאם לא כן, יוטל עליו הקנס המקסימאלי, ובהתאם לסעיף 74 לחוק העונשין- מאסר ככל שלא יחתום על ההתחייבות כאמור.

טיעוני הנאשם לעונש

18. לטענת הנאשם וחרף הרשעתו, עומד על טענתו כי במועד הרלוונטי לא בוצעו באתר כל עבודות בנייה וכי המקום היה סגור וללא פעילות עובדים.

19. הנאשם טען כי עמדתו זו נבעה מתום לב ומהבנה כנה של חובתו לפי התקנות ולא מתוך זלזול בדרישות החוק או התעלמות מסיכון בטיחותי. הנאשם לא ביקש להקל ראש בחוק, אלא האמין בלב שלם כי לא נדרש גידור במועד שבו האתר היה מושבת, לא צולמו, לא תועדו ולא נחקרו עובדים שעבדו באתר כלל.

20. לטענת הנאשם, לא נגרם כל נזק, לא אירעה פגיעה באדם או ברכוש ולא נוצר סיכון ממשי בפועל. מדובר בעבירה טכנית שהתרחשה בנסיבות גבוליות, ללא כוונה עבריינית וללא תוצאה מסוכנת.

21. לטענתו, בהתאם להלכת בורוביץ, עיקרון ההגנה מן הצדק והלכת יששכרוב, נפגעו זכיותיו של הנאשם, כתב האישום הוגש תוך פרק זמן ארוך ולא סביר ממועד ביצוע העבירה, שנה ושמונה חודשים ממועד ביצוע הפעולה האחרונה. יש בכך פגיעה קשה בזכיות הנאשם ופגעה האסטרטגית בניהול ההגנה.

22. לטענת הנאשם, לאור עיסוקו הוא נדרש לרישום פלילי נקי וזאת לצורך קבלת רישיונות, התקשרויות מול גופים מוסדיים ורשויות והשתתפות במכרזים בעוד הרשעה תסכן את פרנסתו ותפגע בו מקצועית ותדמיתית באופן חמור.

23. הנאשם הינו אדם נורמטיבי, עובד יצרני ושומר חוק ונעדר כל עבר פלילי, בעוד שהרשעה פלילית צפויה להסב לו נזק חמור ולא מידתי. הנאשם טוען כי בנסיבות העניין מתקיימים התנאים המצדיקים הימנעות מהרשעה בהתאם לסעיף 71א(ב) לחוק העונשין ומפנה לע"פ 2083/96 הלכת כתב נ' מדינת ישראל.

24. לטענת הנאשם, בהתאם לעקרונות ההלימה והמידתיות ראוי יהיה להסתפק באזהרה או בצו התחייבות מבלי להותיר כתם פלילי.

25. הנאשם טוען כי נפלו פגמים בהתנהלות המאשימה אשר יש בהם להוביל לאי הרשעה וסיום ההליך. לחילופין מבקש הנאשם לקבוע מתחם ענישה נמוך במיוחד ולהסתפק בהטלת התחייבות להימנע מביצוע עבירה ללא רכיב עונשי נוסף, ככל שבית הדין ימצא שאין מקום להימנע מהרשעה. הנאשם מפנה לת"פ 72547-07-19 מדינת ישראל נ' דניה סיבוס בע"מ ואח' ות"פ 14802-04-17 מדינת ישראל נ' אלום רמות בע"מ ואח'.

דיון והכרעה

26. ביום 10.1.12 פורסם תיקון מספר 113 לחוק העונשין בדבר "הבניית שיקול הדעת המשפטי בענישה", אשר חל בענייננו.

27. העיקרון המנחה בענישה, כפי שנקבע בסעיף 40ב לחוק העונשין, הינו כדלקמן:

"העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ונסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה - העקרון המנחה)" ראו: ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013) (להלן- עניין סעד); ע"פ (ארצי) 32385-05-14 שמש חי אחזקות בע"מ - מדינת ישראל (13.8.15); ע"פ (ארצי) 11221-06-14 סעדיה יוסף - מדינת ישראל (29.3.17).

28. בנוסף, הוראות הסעיף מפרטות מנגנון תלת שלבי שעל בית הדין לבחון בבואו לגזור את העונש ההולם את העבירה. בעניין סעד, מפרט ומבהיר בית המשפט העליון בהתייחס למנגנון התלת-שלבי שיצר המחוקק לגזירת העונש:

"בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40 יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40 יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן)."

29. עוד צוין באשר לנסיבות הנבחנות כדלהלן:

"כאן המקום לציין כי הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה (כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין), והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין) אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופֵרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק העונשין)."

30. כאמור, קיימים שלושה שלבים במנגנון גזירת העונש. בשלב ראשון, יש לבחון האם מדובר באירוע אחד או מספר אירועים נפרדים, האם הנאשם הורשע במספר עבירות או בעבירה יחידה. ככל שמדובר במספר עבירות יש לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או אירועים נפרדים. ככל שמדובר במספר אירועים, יש לקבוע עונש הולם לכל אירוע בנפרד או עונש כולל לאירועים כולם בהתאם לסעיף 40 יג(א)(ב) לחוק העונשין. בשלב השני נדרש קביעת מתחם הענישה, בהתאם לסעיף 40 ג(א) לחוק העונשין. בתוך כך, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. הנסיבות האישיות של הנאשם אינן נשקלות בשלב זה, ואלה יבואו במסגרת קביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה. בשלב השלישי יש לגזור את עונשו של הנאשם בתוך המתחם שנקבע. לשם כך, רשאי בית הדין להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כגון נסיבות חייו של הנאשם.

מן הכלל אל הפרט

השלב הראשון - מספר האירועים

31. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר באירוע אחד של עבירת בטיחות בגין היעדר גידור באתר לפי חוק הבניה ולא במספר אירועים.

השלב השני- מתחם הענישה ההולם

32. סעיף 40ג(א) לחוק העונשין קובע כך:

"בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40 ט".

33. הערך החברתי המוגן העומד ביסוד העבירות בתחום הבטיחות בעבודה, הינו מתן הגנה ובטיחות לעובדים ושמירה על שלמות גופו של אדם. לעניין זה נפסק בע"פ (ארצי) 53735-06-16 חיים גרינברג - מדינת ישראל (מיום 14.9.2018

"אין צורך להכביר מילים על תכליתם החשובה של דיני הבטיחות בעבודה לספק סביבת עבודה בטוחה ולשמור על חייו ושלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה ומבצע את העבודה (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1 (2003)). מדובר אם כך בערך מרכז של הגנה על חיי אדם ושלמות גופו, ומניעתן של תאונות עבודה שעלולות לגרום לפציעה ולמוות. בהתאם הובהר, כי "מתחילת דרכו התייחס בית הדי לעבודה בחומרת יתר לעבירות על חוקי הבטיחות בעבודה וזאת בייחדו מהטעם שעבירות אלה עשויות לגרום למותו של אדם או לפחות לפציעתו (דב"ע (ארצי) תש"ן 8-3 מדינית ישראל - סמי שטורם, פד"ע כב 150 [נבו] (1990);להלן: "עניין שטורם"). מטרה נוספת שהוזכרה היא מניעת ההשלכות הכלכליות החומרות של תאונות בעבודה לרבות "עלות איבוד ימי עבודה, הוצאות עבור פיצוי לעובד וטיפולו הרפואי, הנטל הרובץ על מערכת הבריאות לטפל בנפגעי תאונות עבודה והעלות של שיקום נפגעי עבודה" (עניין החברה לחקלאות: כן ראו את דב"ע (ארצי) נז/8-11 (מדינת ישראל נ' שמיר [נבו] 19.2.98);סטיב אדלה והדרה בר-מור, חוקי הבטיחות בעבודה כמגן על העובד, שנתון משפט העבודה ג' 11 (1992)). עוד צוין בפסיקה כי לאור האינטרס הכלכלי העומד בבסיס המניע לביצוע העבירות בתחום הבטיחות בעבודה, יש להרתיע מביצוען בדרך של הטלת קנסות שיהפכו עבירות אלה לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית".

34. נסיבות ביצוע העבירה- לא נטען, כי ביצוע העבירה הוביל בפועל לפגיעה בעובדים, אולם מדובר בעבירות שעלולות היו לגרום לפגיעה בעובדים ולסכן את גופם ושלומם, ובמזל רב לא התרחשה פגיעה שכזו. בתיק (דב"ע לג/8-24 מדינת ישראל - אלוני, פד"ע ה 22, 25 נפסק כך:

"פקודת הבטיחות בעבודה מבחינה בין עבירות העשויות לגרום מוות או חבלת גוף ובין עבירות שאינן עשויות להביא לכך. הקובע הוא הסכנה הטמונה בעבירה עצמה, ולא תוצאותיה של העבירה. בתחום הבטיחות בעבודה ידוע הכלל שהתוצאה או חומרת התוצאה - מידת הפגיעה - היא מקרית בלבד, מה שאינו מקרי הוא הסיבה לפגיעה, ולכן מענישים על המחדל שיש בו כדי לסכן חיי אדם או שלומו, ולא על עצם הפגיעה".

35. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בתחום הבטיחות בעבודה נעה בין 25% ל-50% מגובה הקנס המקסימלי (ר' ת"פ (תל אביב-יפו) 57287-04-19 מדינת ישראל - אלברטו גבסו ובניו בע"מ (גזרי דין מיום 21.3.23; ו-5.1.23); ת"פ (באר שבע) 55206-06-18 מדינת ישראל - אסום - חברה קבלנית לבנין בע"מ (24.8.22); ת"פ (חיפה) 35285-06-18 מדינת ישראל - ותד עבד אל והאב (21.11.21)) ; ת"פ (אזורי ת"א) 44094-11-14 מדינת ישראל נ' דבוש גל (2.5.2016).

36. נוכח האמור, בשים לב לערכים החברתיים המוגנים שנפגעו, רמת הענישה הנהוגה ונסיבות ביצוע העבירה, אני סבורה כי יש להעמיד את מתחם הענישה בענייננו במתחם שבין 25% ל- 50% מגובה הקנס המקסימלי (בין 7,300 ₪ לבין 14,600 ₪).

קביעת העונש ההולם

37. לאחר שנקבע מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, יש לגזור את העונש המתאים בתוך המתחם. לשם כך, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ג(ב) לחוק העונשין כדלקמן-

"בתוך מתחם העונש ההולם, יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40 י"א, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, לפי הוראות סעיפים 40 ד ו-40 ה".

38. הנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה, מפורטות בסעיף 40 י"א לחוק העונשין.

39. התחשבתי בכך שמדובר בנאשם צעיר, נעדר עבר פלילי שזוהי עבירתו הראשונה.

40. אין בידי לקבל את טענת הנאשם כי מדובר בעבירה ברף נמוך של חומרה ללא פגיעה ממשית בעובדים. אין להקל ראש בעבירות מסוג זה ויש לראות בחומרה רבה אי ציות לכללי הבטיחות בענף הבנייה אשר נועדו להגן על ביטחונם ועל חייהם של העובדים, אשר במקרה זה, במזל, לא נפגעו העובדים.

41. אינני סבורה שיש מקום להימנע מהרשעת הנאשם. (ר' רע"פ 1201-12 יוסף קטיעי נ' מדינת ישראל (9.1.14)). הנאשם לא הוכיח כי מתקיימות בעניינו הנסיבות החריגות המצדיקות אי הרשעה. טיעוני הנאשם ביחס לסיכון פרנסתו ופגיעה מקצועית אינן מהוות נסיבה חריגה אשר מצדיקה הימנעות מהרשעה.

42. לאור האמור לעיל ובהתאם לשיקולים שפורטו, אני קובעת כי על הנאשם לשלם את הקנס שלהלן:

א. קנס בסך 11,000 ₪ בגין עבירה לפי סעיפים 9 ו 10 לתקנות הבטיחות בעבודה.

ב. כמו כן יחתום הנאשם על התחייבות להימנע מביצוע העבירה בה הורשע למשך שלוש שנים ממועד מתן גזר הדין, שאם לא כן יוטל עליו הקנס המרבי לאותה העבירה בסך 29,200 ₪.

ג. הקנס ישולם ב-11 תשלומים שווים, חודשיים ורצופים החל מיום 1.3.2026 ובכל 1 לחודש שלאחריו. היה ולא ישולם תשלום מהתשלומים במועדו, תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

ד. ההתחייבות החתומה תוגש למזכירות בית הדין עד ליום 15.3.2026 שאם לא כן, ניתן יהיה לעצור את הנאשם ולהביאו בפני שופט לצורך מתן התחייבות זו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 45 ימים ממועד קבלת גזר הדין.

ניתן היום, ט"ז שבט תשפ"ו, 03 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.