1.  ההגנה עתרה להתיר שימוש בעדויות שנמסרו בפני ועדת חקירה ממלכתית, במסגרת חקירת עדי התביעה בתיק הפלילי.

2.  בא כוח נאשם 6 ביקש להציג בפני בית המשפט את השאלות שהופנו לעדים על ידי ועדת החקירה. מטרתו הייתה להראות כי העדים נחשפו, במהלך חקירתם בוועדה, לחומרים שאינם מקובלים טרם עדות בבית משפט, ואשר לטענתו "מזהמים" אותה. דוגמאות לכך כללו גרסאות של עדים אחרים, תזות והנחות שהובלעו בשאלות הוועדה, או מסמכים שהעד לא היה מעורב בטיפול בהם. לטענתו, אין בכך חריגה מהוראות סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), שכן בקשתו אינה לחשוף את תשובות העד - המוגדרות כ"עדות" בסעיף - אלא אך ורק את השאלות שהופנו אליו בוועדה.

3.  בא כוח נאשם 1 ביקש לאפשר לו לעשות שימוש ישיר בתשובות העד בוועדה, לרבות עימות העד עם תשובות אלו אם לא יתאמו את עדותו בבית המשפט. לטענתו, סעיף 14 נועד להגן על עד שעלול להפוך לנאשם, ולא למנוע מההגנה להשתמש בעדות זו לטובת נאשם. העד אינו נאשם ואינו זקוק להגנת הסעיף, ואף אם העד מסרב לוותר על החיסיון, על בית המשפט להסירו בהיעדר סיכון ממשי.

4.  מנגד, העדים הודיעו כי אינם מוותרים על החיסיון.

5.  המאשימה ביקשה לדחות את מתן תשובתה לעתירת ב"כ נאשם 6 וחזרה על התנגדותה להסרת החיסיון, כמבוקש על ידי ב"כ נאשם 1.

דיון

6.  סעיף 14 לחוק קובע: "עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר כאמור בסעיף 13, לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות".

7.  השאלה האם חשיפת השאלות שהציגה הוועדה לעד שמחוני, והכללתן בגדר "עדות" לפי הסעיף, אינה דורשת הכרעה מיידית בעת עדותו. זאת היות שנוסח השאלות זמין באתר האינטרנט של הוועדה, ובמקרה של קבלת עתירת ההגנה, ניתן יהיה לעיין בפרוטוקול הוועדה לשם כך.

8.  על כן, אמתין להודעת המאשימה בהמשך, ואני תקווה שניתן יהיה לגבש פרפרזה מוסכמת, בין היתר בהיעדר מחלוקת כי דיני הראיות וסדרי הדין אינם חלים על ועדות חקירה (סעיף 8 לחוק), ומכאן שהשאלות המופנות לעדים אינן כפופות למגבלות אלה.

9.  טענת בא כוח נאשם 1, לפיה העדים אינם נאשמים בהליך זה ואינם נתונים בסיכון, ולכן זכותם לסרב להסרת החיסיון נסוגה מפני זכויותיו של הנאשם - נדחית. החיסיון המעוגן בסעיף זה הוא אישי, ונועד להבטיח מסירת עדות חופשית בפני ועדת החקירה. טענת הסנגור כי "אין על מה להגן" מהווה פרשנות מטעמו, אך העד עצמו, כבעל החיסיון, רשאי לחוש מאוים או לחשוש מכל שימוש בעדותו, גם אם אינו נאשם בהליך הנוכחי.

10.  אין לקבל את הפרשנות המצמצמת לפיה החיסיון מיועד אך ורק לעד שהוא נאשם. חששו של העד עשוי לנבוע מפגיעה עתידית, מנזק למוניטין עקב סתירות בגרסאותיו, ועוד. יתרה מכך, מרגע שעדות העד עוברת מפרוטוקול הוועדה לפרוטוקול בית המשפט, פוקעת ההגנה המוענקת לו מכוח סעיף 14 לחוק.

11.  פסק הדין בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל (נבו, 28.02.1996) התייחס אף למצב שבו עד בוועדת חקירה אינו נאשם בהליך פלילי, וקבע כי גם בנסיבות אלו, מעמדו כבעל החיסיון נותר בעינו ורק הוא זכאי לוותר עליו: "כעיקרון אין טעם ואין היגיון בשלילה החלטית של האפשרות לוותר על "החיסיון" שבסעיף 14 לחוק... שאלה אחרת היא מי הוא זה שצריך לוותר על הזכות - האם די בכך שמוסר העדות, שאינו עומד לדין, יוותר על "החיסיון", או שדרוש להסרת "החיסיון" גם ויתור מצד הנאשם עצמו? סעיף 14, הנוקט את הלשון הכללית "עדות", בא להגן על מוסר העדות, בין שמדובר בעד, בחשוד או בנאשם. מסעיפי חיסיון אחרים המצויים בפקודת הראיות [נוסח חדש] (סעיפים 44-52) ניתן ללמוד שמי שהחיסיון ניתן לטובתו, יכול לוותר עליו. משכך, מוסר העדות, הוא ולא אחר, יכול ברצותו בכך לוותר על החיסיון שאינו מעוניין בו".

12.  על כן, בקשת נאשם 1 נדחית, ולא ניתן יהיה לעמת את העדים עם גרסאותיהם שנמסרו בפני ועדת החקירה או לעשות בהן שימוש ישיר אחר.

ניתנה היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.