"... זכותה וחובתה של מדינה לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק, והרי אלה זכות וחובה שעליהן לא ייתכן חולק, בתחום הביטחוני ומעבר לו... אין צורך להיות מומחה בביטחון על מנת להבין, כי לשהייה בלתי חוקית אוסף מגרעות; ראשית - היא הפרת החוק, וזו רעה חולה, ולא זו בלבד, אלא יש בה פוטנציאל ברור לסיכון בטחוני, והיו דברים מעולם; ואין מדינה עלי חלד שלא תיאבק בנכנסים לשטחה באופן בלתי חוקי, לא כל שכן אם יש מהם העלולים לסכן את ביטחונה ואף סיכנוהו".

מדיניות הענישה הנהוגה

6. טרם נתייחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, אדרש למדיניות הענישה הנהוגה, המהווה כלי עזר בקביעת מתחם הענישה.

7. מדיניות הענישה ביחס לשוהים הבלתי חוקיים כמו גם ביחס לאוכלוסיית המעסיקים, המלינים והמסיעים, ידעה לאורך השנים שינויים ותמורות. סוגיה זו, העסיקה וממשיכה להעסיק את בתי המשפט מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ועדיין מעסיקה אותם גם כיום, בין היתר נוכח נפיצות כניסתם של שוהים בלתי חוקיים והאתגרים במיגור התופעה.

8. לא אסקור את כל פסקי הדין שדנו בסוגיה לאורך השנים, אפנה לנקבע ברע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל (9.6.2014) (להלן: הלכת אלהרוש) כדלקמן: "מידת החומרה של עבירת השב"ח נגזרת מהמצב הביטחוני. היא עשויה להשתנות עם שינוי העיתים ואף עשויה להשתנות ממחוז למחוז. יש לבחון ולהתאים מעת לעת את מתחם העונש ההולם ואת העונש הראוי בתוך המתחם בגין עבירה זאת על פי תנאי הזמן והמקום".

9. העיון בפסיקה מלמד כי כאשר מדובר בכניסה לישראל שלא כחוק ללא עבירות נלוות, נהוג ברחבי הארץ לקבוע מתחם ענישה שתחתיתו בשלושה חודשי מאסר בפועל, למעט במחוז מרכז, בו נקבע מתחם ענישה מעט יותר מתון - בין חודשיים לשמונה חודשי מאסר בפועל. על אף ההבדלים ברמת הענישה בין המחוזות השונים, בית המשפט העליון לא מצא להתערב בסוגיה תוך שהוא מותיר את שיקול הדעת לערכאות הדיוניות.

10. ראו לדוגמה: רע"פ 49948-02-25 מוחמד חמאמדה נ' מדינת ישראל (23.2.2025) (להלן: עניין חמאמדה); רע"פ 2149-10-24 אלמצרי נ' מדינת ישראל (7.10.24); רע"פ 7908/23 8154/23 אלנגאר נ' מדינת ישראל (27.11.2023); רע"פ 45781-07-25 יזן חטיב נ' מדינת ישראל (1.9.2025); עפ"ג 31211-10-23 מדינת ישראל נ' אלנג'אר (22.10.2023); עפ"ג 37018-10-23 מדינת ישראל נ' אלחרוב (25.10.2023); עפ"ג 30176-10-23 מדינת ישראל נ' חרפוש (25.10.2023); עפ"ג 7809-11-23 מדינת ישראל נ' ד'ווה (5.11.2023); עפ"ג 1680-11-23 מדינת ישראל נ' כסאב (6.11.2023) עפ"ג 39153-10-23 מדינת ישראל נ' שחאדה (30.10.2023); עפ"ג 39153-10-23 מדינת ישראל נ' אלג'לילי (30.10.2023); עפ"ג 28130-11-23 עודה נ' מדינת ישראל (4.12.2023); עפ"ג 4945-03-2024 מדינת ישראל נ' קטראווי (11.3.2024); עפ"ג 15300-05-25 מדינת ישראל נ' אלקרעאן (8.9.2025); עפ"ג 3313-08-25 מדינת ישראל נ' טלוזי (19.8.2025); עפ"ג 46160-05-25 מדינת ישראל נ' תראבין (8.9.2025); עפ"ג 18525-09-25 מדינת ישראל נ' חנני (21.9.2025) (להלן: עניין אלחנני); עפ"ג 64722-11-25 מדינת ישראל נ' עמאירה (1.12.2025) (להלן: עניין עמאירה); עפ"ג 42647-12-25 מדינת ישראל נ' אלאתמין (24.12.2025). יודגש כי פסקי הדין האחרונים, מתייחסים לתיקון 42 לחוק הכניסה לישראל מיום 13.7.2025, שכידוע החמיר בעונש הקבוע בצד עבירת השהייה הבלתי חוקית, וכן קבע עונש קנס מזערי בסך 10,000 ₪ ממנו ניתן לסטות מטעמים מיוחדים בלבד.

11. בהתאם לפסקי הדין המנחים של בתי המשפט המחוזיים הושגה אחידות מסוימת בענישה, כאשר ההבדלים מורגשים בעיקר כאשר מצטרפת לעבירת השהייה הבלתי חוקית עבירה נלווית, וגם אז לא באופן דרסטי. לדוגמה: ת"פ 2324-12-25 מדינת ישראל נ' מחמוד גאנם (23.12.2025) - שהוצג על ידי המאשימה - שם נקבע מתחם ענישה שמתחיל בשלושה וחצי חודשי מאסר בפועל, בעוד שישנם מותבים שסבורים כי עבירה של הפרעה לשוטר הנלווית לכניסה הבלתי חוקית בישראל עשויה להיכלל במתחם ה"רגיל" של עבירת הכניסה לישראל מבלי להביא להחמרה ניכרת. (ראו: ת"פ 39009-12-23 מדינת ישראל נ' חסאן אדהמי (24.1.2024)).

12. בענייננו, הנאשם, נכנס בדרך לא דרך לישראל. הכניסה לישראל נועדה לצורכי פרנסה, והנאשם שהה משך כחודשיים באופן לא חוקי בישראל, עד שנתפס עובד בעסק של שטיפת מכוניות, והתנהלותו החמירה כאשר הזדהה בפני השוטרים כתושב טייבה, על אף היותו תושב האזור.

13. ככלל, לטעמי, אין דינו של מי ששוהה מספר ימים בישראל כדינו של מי ששוהה חודשים רבים בישראל, וככל שתקופת השהייה ארוכה יותר יש להחמיר בגבולות המתחם. אולם, בפרקטיקה, לא ניתן לשיקול זה משקל ראוי, והמאשימה אינה נוהגת להבחין בין יום ליומיים, שבוע לשבועיים, ואף לא בין חודש לחודשיים (לדוגמה: ת"פ 34897-07-25 מדינת ישראל נ' מואמן קאסם (30.7.2025)). חרף הערות בתי המשפט בעניין זה, רק כאשר מדובר בתקופת שהייה ארוכה מאוד בישראל, נשמעת עתירה מצד המאשימה להחמיר במתחם הענישה, אולם גם בהקשר זה המדיניות אינה אחידה, וקיימים הבדלים בין המחוזות השונים, ואפילו בתוך המחוזות עצמם.

14. הגם שמטרת הכניסה הייתה לצורכי פרנסה, אין בכך ללמד כי לא נשקף מהנאשם סיכון או שמידת הפגיעה בערכים המוגנים נמוכה. המציאות הביטחונית מאז השבת השחורה של אוקטובר והמלחמה האינטנסיבית והקשה על עצם קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, לימדה אותנו על בשרנו, את מידת הסיכון הנשקפת מתושבי האזור.

15. העובדה שהלחימה העצימה בעזה נפסקה, אף היא לא תוכל להוביל לשינוי במתחם הענישה כעתירת המאשימה. כוחות הביטחון עודם פרושים בגבולות המדינה, והמצב הביטחוני רגיש. אל לנו לשכוח כי היו גם כאלו שנכנסו לישראל במסווה של צורכי פרנסה, כדי לפגוע באזרחים תמימים וחפים מפשע. ראו לדוגמה- תפ"ח 53504-02-24 מדינת ישראל נ' זידאת ואחרים (8.4.2025).

16. המציאות הביטחונית, הפיגועים בתוככי המדינה וניסיונות הפיגוע, והמתיחות הגבוהה בכל הגזרות, ממחישים את הצורך להגן על גבולות המדינה כמו גם את ההכרח להבטיח כי המשאבים המוגבלים של כוחות הביטחון יופנו בראש ובראשונה למשימות הביטחון ולסיכול כניסתם של גורמים עוינים לישראל.

17. באשר לעבירת הכשלת השוטר - עסקינן בעבירת עוון שהעונש המרבי הקבוע בצידה הוא 3 שנות מאסר בעוד שעונש המינימום לא יפחת משבועיים. על דרך הכלל, לא ייקבע מתחם עונש הולם שתחתיתו נמוכה מעונשי המינימום, והגם שיש לתת משקל משמעותי לפגיעה ביכולתם של גורמי האכיפה למלא את תפקידם, סבורני כי במקרה דנן, אין בכך להביא להחמרה במתחם הענישה כעתירת המאשימה, וזאת משני טעמים עיקריים.

18. ראשית, העבירה נועדה להקל על ההימלטות מהדין בגין הכניסה הבלתי חוקית, ולא ניתן לומר כי הטילה נטל כבד על השוטרים במילוי תפקידם. משמע, אין המדובר בניסיון הימלטות אקטיבי או מסירת פרטי זיהוי קונקרטיים שגויים, כגון שם משפחה ומספר תעודת זהות.

19. שנית, עיון בפסיקה מלמד כי מדיניות הענישה המקובלת בעבירה של הכשלת שוטר היא בין מאסר על תנאי ועד מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות. קבלת עמדת המאשימה, עשויה לייצר רמת ענישה מופרזת בחומרתה, או כזו שלא תוכל להתקבל במקרים עתידיים, ותשפיע גם על ענישתם של אזרחי המדינה שחוטאים ומבצעים עבירות דומות כלפי שוטרים. המחמירים ייאמרו כי שינוי תקופתי קיצוני שכזה, עלול אף לפגוע ביציבות ובוודאות המשפטית כמו גם בעקרון השוויון בענישה.

20. באשר לענישה הנלווית. לפי סעיף 12(ב) לחוק הכניסה לישראל מצווה בית המשפט, בנוסף על כל עונש אחר, להטיל קנס או להורות על חילוט הרכוש שנתפס מהנאשם לפי סעיף 32 לפסד"פ, או על שניהם יחד, אלא אם נמצאו טעמים מיוחדים.

21. לעניין סמכות התפיסה נקבעה חזקה לפיה כסף מזומן שנתפס על החשוד בעבירה ייחשב כשכר שניתן בעד ביצוע העבירה, או כאמצעי לביצועה, אלא אם הוכח אחרת. עסקינן בהוראה המגבילה את שיקול הדעת השיפוטי, אך אינה כובלת אותו, והמחוקק הותיר בידי בית המשפט שיקול דעת בהתקיימותם של טעמים מיוחדים.

22. במקרה הנוכחי, כתב האישום לא כלל בקשה לחילוט רכוש, והצדדים אף לא התייחסו בטיעוניהם להוראת החילוט הקבועה בחוק. אפשר שהדבר נעוץ בעובדה כי לא כל רכוש שמחזיק אדם בחזקתו בעת מעצרו, בהנחה ואינו אסור בהחזקה, הוא בעל זיקה לעבירה שבוצעה, ובפרט לא כשמדובר בעבירה הנידונה. לא בכדי מונה סעיף 32 לפסד"פ מספר חלופות, וטמון היגיון רב בקביעת החזקה העובדתית באשר לכסף מזומן שנתפס אצל שוהה בישראל שלא כחוק, שנכנס לעבוד.

23. מעבר לשאלה הראייתית ולפרוצדורה ביחס לתפיסת רכוש, קיים הבדל מהותי בין חילוט להטלת קנס. האחרון, נועד להכות את העבריין בכיסו בשל הפרת החוק, בעוד שמטרת החילוט היא ליטול מידי העבריין רכוש שהגיע לידיו שלא כדין ולמנוע מצב שבו חוטא יצא נשכר. אין אפשרות לשאת מאסר תמורת החילוט, ובפועל החילוט מקנה את הרכוש לציבור.

24. קנס וחילוט אינם אמצעים עונשים חלופיים; קנס הוא אחד העונשים הנפוצים ביותר במשפט הפלילי, בעוד שהחילוט, נחשב לאמצעי קיצוני יותר, וברוב המכריע של המקרים מתווסף לעונש של הטלת קנס.

25. מבלי לקבוע מסמרות, הוראה על צו חילוט ללא קנס, בעבירה הנידונה, צריכה להיעשות במשורה, במקרים חריגים שבחריגים, שלא כבעניינו, במיוחד לנוכח ההשלכות האפשרויות על הענישה בעבירות אחרות, שלא בהכרח מנויות בחוק הכניסה לישראל.

26. באשר לרכיב הקנס. כאמור, בהלכת אלהרוש, נקבע כי הטלת קנס בעבירה הנידונה, הייתה חריג ולא הכלל. בתיקון 42 לחוק הכניסה לישראל, הפך המחוקק את היוצרות, והגביל את שיקול הדעת השיפוטי בדרך של קביעת קנס בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 40,000 ₪.

27. להוראת חוק זו, אין אח ורע, בחוק העונשין. ככלל נזהר המחוקק מלהגביל את שיקול הדעת השיפוטי בענישה, בין היתר משום החשש לחיזוק כוחה של התביעה, שלבחירתה בסעיף אישום כזה או אחר ישנה השפעה על סוג העונש ומידתו. וככלל, נדירים הם עונשי חובה, ורובם של העונשים המזעריים הקבועים בחוק העונשין, הם ביחס לעונשי מאסר, ולא ביחס לקנסות.

28. במילים פשוטות, המחוקק גילה דעתו לפיה, הדרך היעילה לטפל בעבירת השהייה הבלתי חוקית בישראל, שבבסיסה מניע כלכלי, היא באמצעות הטלת קנסות גבוהים, ללא תלות בנסיבות הכניסה לישראל, למרות שמדובר באוכלוסייה המתקיימת בדוחק, שביצעה את העבירה לשם הפרנסה, וסביר להניח בהסתברות גבוהה למדי שתתקשה לעמוד בתשלום הקנס.

29. לא נעלמה מעיני הוראת סעיף 40 ח' לחוק העונשין, המחייבת את היושב בדין להתחשב במצבו הכלכלי של נאשם בקביעת מתחם הקנס, ולצורך הדיון, למרות שלא הוצגו אסמכתאות המבססות את הקושי הכלכלי הנטען, לטובת הנאשם, נכונה אני להניח כי מצבו הסוציואקונומי בעייתי, והוא ומשפחתו מצויים במצוקה וחיים בעוני. אולם, לא די בכך, כדי להטיל קנס בשיעור נמוך מהקנס המזערי הקבוע בחוק.

30. במתח שבין הוראת סעיף 40ח' לחוק העונשין לבין ההוראה הספציפית המאוחרת בחוק הכניסה לישראל, גוברת האחרונה. המחוקק היה מודע למאפייניה של העבירה כמו גם למצבם הסוציואקונומי של הנכנסים לישראל לשבור שבר, ובתיקון 42 לחוק אמר את דברו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. האפשרות להפחית את שיעור הקנס המזערי, יכולה להיעשות רק מטעמים מיוחדים.

31. לאור כל האמור, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ובהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת את מתחם הענישה, בין חודשיים ל- 8 חודשים, לצד קנס בשיעור שבין 10,000 ₪ ועד 40,000 ש"ח.

גזירת העונש המתאים לנאשם

32. הנאשם יליד שנת 1990 הודה בהזדמנות הראשונה וחסך זמן שיפוטי ומשאבי ציבור. לחובת הנאשם 2 הרשעות קודמות 2015-2014 בגין כניסה לישראל שלא כחוק, והפרת שטח צבאי סגור. בגין עבירות אלו נידון הנאשם למאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס. הגם שמדובר בעבירות שהתיישנו, הן רלבנטיות.

33. מעבר לשיקולי הרתעה אישית, יש להביא בחשבון את הרתעת הרבים (סעיפים 40ו' ו40ז' לחוק העונשין).

34. בהלכת אלהרוש אמנם ניתן לרכיב של הרתעת הרבים, משקל מוגבל, המחוקק אמר את דברו בתיקון 42 לחוק הכניסה לישראל ונוכח עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, סבורני כי יש להעביר את מרכז הכובד לעבר שיקולי ההרתעה, ובאופן שיוביל למיקום העונש שלא בתחתית המתחם, זאת גם כאשר מדובר בנאשם ללא עבר פלילי שהודה בהזדמנות הראשונה. קל וחומר בעניין הנאשם אשר צבר לחובתו הרשעות קודמות ושהה משך חודשיים ימים בישראל, במהלכם עשה לפרנסתו. לא בכדי הותיר בית המשפט העליון למותב השיפוטי הדן בנסיבותיו של המקרה, את שיקול הדעת בגזירת הדין (ראו עפ"ג 31211-10-23 מדינת ישראל נ' אלנג'אר (22.10.2023) (להלן: עניין אלנג'אר). כן ראו עפ"ג 280/23 מדינת ישראל נ' Abke(18.5.2023) שעוסק אמנם במקרה חמור מענייננו, אך הרציונליים תקפים ונכונים גם במקרה דנן).

35. באשר לרכיב הקנס, על אף הנסיבות הנזקפות לזכותו של הנאשם, לא שוכנעתי כי מתקיימים אותם טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מהקנס המזערי הקבוע בחוק, גם לא בהצטרפותם יחד, ואלמלא נתונים אלו, העונש שהיה נגזר על הנאשם היה חמור יותר.

36. לפי הפסיקה, טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מעונש מינימום, הם נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שאינן עולות בגדר שיקולים "רגילים" לקולה. הודאה, חרטה, היעדר הרשעות קודמות, מצוקה כלכלית, גיל או מצב בריאותי, אינם יכולים להיחשב בגדר טעמים מיוחדים. דברים אלו נכונים במיוחד, שכן הנסיבות האישיות של הנאשם, אשר נכנס לישראל למטרת פרנסה, בעלות דמיון רב לנסיבות האישיות של רבים מהנכנסים לישראל, לצורכי פרנסה, גם אם אינן זהות. כל קביעה אחרת, אינה בבחינת ענישה אינדיבידואלית כעתירת ההגנה, אלא שיש בה להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג.

37. הימנעות מהטלת קנס, ולמצער חריגה מעונש המינימום, במקום בו לא התקיימו טעמים מיוחדים, עומדת בניגוד לתכלית המוצהרת של המחוקק. התוצאה העונשית לה מייחלת ההגנה במקרה הנוכחי כמו גם במקרים אחרים, בעלת השלכות רוחביות, עשויה להשפיע על מקרים עתידיים, וכהרף עין, הוראות החוק תהפוכנה לאות מתה. לכך אין לתת יד.

38. באשר לתקופת מאסר חלף קנס. לא ארחיב במילים באשר לסמכות בית המשפט הקבועה בסעיף 71 לחוק העונשין. אומר בקצרה כי מחד גיסא, תקופת מאסר חלף קנס המינימום צריכה להיות פרופורציונלית לשיעור הקנס, באופן שתדרבן לתשלום הקנס, ומאידך גיסא תביא בחשבון כי מנגנוני הגבייה ביחס לתושבי האזור, אינם אפקטיביים בהשוואה לאזרחי המדינה ותושביה. (עניין עמאירה).

39. בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי לטעמי לא ניתן לעקוף את הוראותיו הברורות של המחוקק באשר לקנס המינימום, על דרך של חילוט רכוש, כגון טלפון, שלא נתפס כמוצג. מובן כי בדרך זו, לא תוגשם מטרתו של תיקון 42 לחוק שאין ספק כי נועדה לתכלית ראויה.

תוצאה

40. באיזון בין הנסיבות לקולה ולחומרה, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 3 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בהתאם לרישומי שב"ס.

ב. 3 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירות על פי חוק הכניסה לישראל ועבירות כלפי שוטרים.

ג. קנס בסך 10,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד לא יאוחר מיום 1.3.2026. ניתן לשלם את הקנס כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגביה באחת מהדרכים הבאות: כרטיס אשראי באתר המקוון של רשות האכיפה והגביה www.eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בשירות עצמי (מרכז גביה) 35592* או בטלפון ***-*******; במזומן בכל סניף של בנק דואר בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברים).

זכות ערעור כחוק

צו כללי למוצגים

ניתן היום, י' שבט תשפ"ו, 28 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.