1.  בפני בקשה להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 [להלן: "חסד"פ"].

2.  כתב האישום נגד הנאשם הוגש ביום 2.1.2025, ובמסגרתו יוחסה לו עבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק העונשין התשל"ז-1977 [להלן: "חוק העונשין"].

3.  ביום 3.4.2025, הוצג הסדר טיעון בין הצדדים, במסגרתו הודה והורשע הנאשם בכתב אישום מתוקן והופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן, עובר לטיעונים לעונש. כתב האישום המתוקן ייחס לנאשם עבירה של גניבת רכב, תוך שינוי סעיף העבירה לסעיף 413ב(ב) לחוק העונשין. מיד לאחר הרשעתו, הציגו הצדדים הסכמה בדבר הקלה משמעותית בתנאים המגבילים בהם היה נתון הנאשם.

הנאשם יוצג בדיון ע"י עו"ד סאלי אביטל.

4.  בהמשך (29.5.2025), ובטרם קבלת תסקיר שירות המבחן לעונש, התקיים דיון בו הציגו הצדדים הסכמה בדבר הקלה נוספת בתנאים המגבילים בהם שהה הנאשם.

5.  בהמשך, בדיון אשר התקיים ביום 13.8.2025, בוטל כליל מעצר הבית הלילי בו היה נתון הנאשם. במסגרת דיון זה טען ב"כ הנאשם (דאז) כי עיתוי הבקשה לאחר הרשעת הנאשם ולקיחת האחריות מצדו, תומך בהיענות לה.

6.  ביום 20.10.2025, התקבל תסקיר שירות מבחן לעונש, במסגרתו הובאה התייחסות הנאשם לעבירה בה הורשע, ממנה עולה כי לדבריו הוצע לו על ידי אחר מהכפר להעביר רכב גנוב מישראל לשטחים, תוך הבטחת תמורה כספית והוא התפתה לעשות כן בשל מצבו הכלכלי הירוד. כיום, כך מסר הנאשם, הוא מבין את חומרת מעשיו.

7.  בדיון אשר התקיים ביום 29.10.2025, שם עדיין יוצג הנאשם ע"י עו"ד סאלי אביטל, מסר הנאשם כי הוא מבקש להחליף ייצוג כך שעו"ד נאשף דרויש ייצגו, והוסיף כי - "הסברתי לו שהדיון קבוע לעונש לאחר תסקיר".

8.  בדיון אשר התקיים ביום 16.11.2025, עתר ב"כ הנאשם הנוכחי (עו"ד נאשף דרוויש) להתיר חזרת הנאשם מהודאה, שכן לטענתו עובדות כתב האישום אינן מבססות את רכיביה העובדתיים של העבירה בה הורשע הנאשם. כן נטען כי טרם הודאת הנאשם בכתב אישום מתוקן, הוסבר לו ע"י בא כוחו הקודם כי מדובר בסעיף עבירה אשר הנו חלופה לעבירה של קבלת רכב גנוב, ולא הוסבר לו כי מדובר בעבירה של גניבת רכב.

9.  ב"כ המאשימה התנגדה למבוקש. נטען על ידה כי לצד הצורך לקבל את עמדת בא כוחו הקודם של הנאשם, הודאת הנאשם ניתנה לאחר שבית המשפט עבר עמו על עובדות וסעיפי כתב האישום המתוקן, כי אף בתסקיר שירות המבחן לעונש עלה שהנאשם מודה בביצוע העבירה, וכי עיתוי בקשת חזרה מהודאה בשלב מתקדם ולאחר החלפת ייצוג, אינו תומך בהיענות לה.

10.  ביום 17.11.2025, התקבלה תגובת עו"ד סאלי אביטל, אשר ציין כי הסדר הטיעון אותו גיבש עם המאשימה כלל חלופה לגניבה בפועל המופיעה בסעיף 413ב(ב) לחוק העונשין, כי הדברים הוסברו לנאשם ולאביו באופן מפורט, לרבות השלכותיהם העונשיות. עוד נמסר כי הוצע לנאשם לדחות את הדיון כדי לשקול את הדברים, אך הנאשם ובני משפחתו עמדו על כך שהדיון יתקיים באותו היום ותוצג ההסכמה להקלה בתנאים מגבילים.

דיון והכרעה

11.  סבורני כי עובדות כתב האישום עולות בקנה אחד עם עבירה של גניבת רכב על פי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין: "הנוטל רכב ללא רשות מבעליו, והוא מעבירו למקום אחר או לאדם אחר בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, אף אם עשה כל אחד מאלה על ידי אחר, דינו כדין גונב הרכב", ובענייננו הנאשם נסע ברכב אשר נגנב שלושה ימים עובר לכך על מנת להעבירו לשטחי הרש"פ.

12.  משמעות הדבר הובהרה לנאשם היטב על ידי בא כוחו אשר ייצגו ביום הצגת הסדר הטיעון, ובית המשפט עבר עמו על עובדות וסעיפי כתב האישום המתוקן על מנת לוודא הודאתו.

13.  גם אם מצא בא כוחו הנוכחי של הנאשם כי ישנו סעיף עונשי אחר אשר יכול להלום את מעשיו של הנאשם, דוגמת סעיף 413י לחוק העונשין, אשר עניינו קבלת רכב גנוב (ודוק, עונש המאסר אשר נקבע לצד עבירה זו הנו זהה לעונש המאסר אשר נקבע לצדה של עבירת גניבת הרכב), אין הדבר מהווה עילה לחזרה מהודאה. כמעט בכל הסדר הכולל כתב אישום מתוקן, יימצא סניגור אחר אשר לדידו ניתן היה לתקן כתב האישום באופן שונה וברי כי לא ניתן לאפשר מהלכים אלו עם החלפת ייצוג ללא שאלו יעלו בקנה אחד עם החוק והפסיקה.

14.  על פי סעיף 153(א) לחסד"פ, בית המשפט רשאי להטיל חזרה מהודאה אך מנימוקים מיוחדים שיירשמו. קרי, מדובר בחריג לכלל.

15.  ההלכה הפסוקה התייחסה למספר עילות אותן יש לשקול בקשר לבקשה לחזרה מהודאה. העילה המרכזית הנה פגם ברצונו החופשי של הנאשם ולצדה עילה הכרוכה בכשל בייצוג (ראה ע"פ 2005/20 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)). עוד נקבע כי ניתן לאפשר חזרה מהודאה אף אם ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם ובלי שנפל בה פגם כלשהו, במקרה בו הנאשם סבור כי טעה בשיקול דעתו וזאת כל עוד רצונו לחזור מההודאה נובע מתוך טעם ענייני של הוכחת חפותו ולא מתוך תכסיס פסול. בעניין זה נקבע כי מבחן העיתוי יהווה כלי עזר משפטי לצורך הכרעה במבחן המניע (ראה ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת (פ"ד מה(5) 798 (1991), ורע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).

16.  לאחר ששקלתי את בקשת הנאשם לחזור מהודאה בשים לב להוראות החוק והפסיקה, סבורני כי אין לקבלה. כפי שהובא לעיל, הנאשם הודה והורשע בעובדות וסעיפי כתב האישום המתוקן באופן חופשי ומרצון לאחר שהתייעץ עם בא כוחו, ולאחר שבית המשפט עבר עמו על עובדות וסעיפי כתב האישום בהם הודה. אם היה ספק קל שבקלים בדבר, הרי שהדברים שנמסרו מפי הנאשם בשירות המבחן (ראה לעיל) ביחס לעבירה בה הורשע, מלמדים כי הנאשם לא רק שהבין וידע במה הוא מודה אלא שמבין את חומרת המעשים ואף מתחרט עליהם.

17.  אף השלב הדיוני בו עלתה לראשונה בקשת הנאשם לחזור מההודאה אשר הנו כלי עזר משפטי, המסייע בזיהוי המניע של הנאשם, אינו תומך בהיענות לה. הנאשם נהנה לאחר הרשעתו מהקלה משמעותית בתנאים מגבילים בהם שהה, הקלה שניתנת בדרך כלל לאחר הודאה ולקיחת אחריות, ובהמשך אף לביטול כליל של תנאיו המגבילים. בנסיבות אלו, וגם בעניין זה ניתן ללמוד מדברי הנאשם בשירות המבחן ביחס לביצוע העבירה, אינני סבור כי מדובר ברצון כן לחשיפת האמת, או בטעם ענייני של הוכחת חפות, שכן הודאת הנאשם והרשעתו עולים בקנה אחד עם הדברים אותם מסר לשירות המבחן. סבורני כי לכל היותר מדובר ברצון "לשפר עמדות" ללא כל עלות מצד הנאשם, אשר הפיק את הרווח המשני אשר לצד הודאתו עם ההקלה המשמעותית בתנאיו המגבילים.

18.  מכל הנימוקים והנסיבות שעלו לעיל, אינני סבור כי מתקיימים נימוקים מיוחדים שיירשמו המהווים בסיס להיענות לבקשה, ועל כן יש לדחותה.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשפ"ו, 15 ינואר 2026, במעמד הצדדים (למעט הנאשם).