רע"פ 75472-12-25

1. לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ש' יניב, ס"נ, י' טופף ו-ד' אמיר) בעפ"ג 42733-01-25 ובע"פ 43286-01-25, שניתן ביום 19.11.2025, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הרשעתו, והתקבל ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המבקש בפסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (השופט ע' מסארווה) בת"פ 32065-02-22 מיום 21.2.2024 (הכרעת דין) ומיום 3.12.2024 (גזר דין). למען הדיוק יצוין כי בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נטען כי ערעורו נסוב על החלטת בית משפט השלום מיום 1.2.2024, בה קבע בית המשפט כי חרף פגמים שנפלו בהתנהלות המשיבה, אין מקום לבטל את כתב האישום נגדו.

2. בבקשה שלפניי טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי סבר בשגגה כי הוא חזר בו מערעורו, ולכן לא דן בערעורו של המבקש במסגרת פסק הדין; לפיכך, טוען המבקש כי לא ניתן לו יומו בפני בית המשפט. עוד טוען המבקש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הפר את חובת ההנמקה, שכן בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש כשהוא מנמק את פסק דינו בלאקוניות, מבלי להתייחס לקביעות בית משפט השלום ביחס לאכיפה הבררנית.

3. דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

4. כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים ונדירים אשר מעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש או כשישנו חשש לעיוות דין או אי צדק מהותי (רע"פ 4710/23 אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (29.6.2023)). טענותיו של המבקש אשר ממוקדות כולן בעניינו הפרטני, אינן מעוררות סוגיה מהותית כלשהי החורגת מנסיבותיו הפרטיקולריות של מקרה זה.

5. עוד מצאתי כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין. ראשית, ההחלטה מושא הערעור לפיה כתב האישום לא יבוטל חרף אכיפה בררנית, ניתנה ביום 1.2.2024. דא עקא, ביום 21.2.2024 הודה המבקש בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים. במצב דברים זה, מתעורר קושי משמעותי לקבל את הטענה לפיה יש לבטל את הרשעת המבקש שניתנה במסגרת הסדר טיעון, גם נוכח קביעותיו של בית משפט השלום בדבר אכיפה בררנית. קושי זה מתעצם גם נוכח פסיקתו העקבית של בית משפט זה, לפיה "גם אם הוכח קיומה של אכיפה בררנית, הרי שסעד קיצוני בדמות ביטול כתב האישום, שמור למקרים חריגים ביותר, בהם לא ניתן לרפא את הפגם באמצעים חריפים פחות, כגון תיקון כתב האישום, או הקלה במידת העונש" (ראו: ע"פ 7659/15 הרוש נ' מדינת ישראל, פסקה 35 לפסק דינו של השופט א' שהם והאסמכתאות המובאות שם ‏(‏20.4.2016‏)‏).

6. שנית, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 17.9.2025, המבקש הצהיר כי "לאור הערות ביהמ"ש אני מקבל על עצמי לרצות 4 חודשי מאסר בעבודות שירות"; כמו כן, בהודעה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ביום 17.11.2025 ציין המבקש כי הוא "נכון היה לקבל את המתווה שהוצע בדיון, אלא שהמשיבה דוחה את המתווה, כך שנראה שלא יהיה מנוס מהשלמת טיעונים במהלך הישיבה הקרובה"; מפרוטוקול הדיון מיום 19.11.2025 וקודם למתן פסק דין, עולה כי בא-כוח המבקש ביקש דחיה בריצוי עבודות השירות וכן שיבוץ במשמרות בשעות אחר הצהריים. מיד לאחר מכן, ניתן פסק דין במעמד הצדדים, בגדרו התקבל ערעור המדינה ונדחה ערעור המבקש, תוך שנגזרו על המבקש ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות - וזאת בהתאם למתווה שנדון בין הצדדים. פרוטוקול הדיון מציין כי "במהלך הכתבת פסק הדין באולם, טרם השלמת פסק הדין, מבקש המשיב [המבקש דכאן, א.ש.] כי עונש המאסר בעבודות שירות יועמד על 6 חודשים, אך מדי יום תהא העסקתו ל-6 שעות בלבד נוכח נסיבותיו האישיות והמקצועיות כבדות המשקל". בית המשפט נעתר לבקשה זו, במסגרת פסק דין משלים שניתן בו ברגע, במעמד הצדדים.

7. בנסיבות אלו, ונוכח התמונה העולה מפרוטוקול הדיון לפיה דחיית ערעור המבקש וקבלת ערעור המשיבה נעשתה בהסכמת הצדדים, לא מצאתי תימוכין לטענת המבקש לפיה בית המשפט המחוזי סבר בשגגה כי המבקש חזר בו מערעורו. כמו כן, בהינתן שפסק הדין ניתן על רקע ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, לא ראיתי לנכון לקבל את טענות המבקש בדבר הפרת חובת ההנמקה בעניינו.

8. הבקשה נדחית אפוא, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

ניתנה היום, ט' טבת תשפ"ו (29 דצמבר 2025).