רע"פ 70565-11-25

בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' תבור) בעפמ"ק 30454-06-25 מיום 06.10.2025. בגדרו, נדחה ערעור המבקשת על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' טישלר) בח"נ 32923-02-23 וח"נ 32933-02-23 מיום 13.02.2025, וכן על גזר הדין באותו ההליך (כבוד השופטת נ' בליקשטיין שחורי) מיום 28.04.2025.

1. נגד המבקשת נרשמו שתי הודעות תשלום קנס בימים 12.08.2021 ו-16.08.2021, בגין חניית רכבה, הנושא תג נכה, במקום בו החניה נאסרה על פי תמרור 'אין עצירה' (להלן: החניה), עבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.

2. המבקשת ביקשה להישפט. במהלך המשפט, המבקשת הודתה שחנתה במקום, אולם לטענתה החניה הייתה מותרת. זאת, מאחר שהתקיימו כל התנאים הנקובים בסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים). בהכרעת הדין, בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה. זאת, בעיקרו של דבר, בהתבסס על עדות הפקח וכן על התמונות שצולמו והוגשו על-ידי הצדדים, מהן הסיק בית המשפט כי חניית המבקשת גרמה להפרעה ממשית לתנועה. על המבקשת נגזר קנס בסך של 1,000 ש"ח בעבור שתי העבירות יחד.

3. ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי - נדחה. נקבע, בין היתר, כי אין זה המקרה המתאים להתערבות בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט לעניינים מקומיים באשר להפרעה הממשית לתנועה שנגרמה עקב חניית המבקשת. גם טענות המבקשת לאכיפה בררנית נגדה מצד העירייה נדחו, בהיעדר בסיס ראייתי מתאים. בית משפט קמא אף לא מצא מקום להתערב בגזר הדין, בציינו כי נשקלו במסגרתו כלל השיקולים הנחוצים לעניין.

4. המבקשת לא השלימה עם פסק הדין, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. נטען, כי הרשעתה של המבקשת גרמה לה לעיוות דין; וכי עניינה מעלה סוגיות משפטיות עקרוניות, החורגות מעניינה הפרטי, בפרט ביחס לשאלה אימתי ניתן ונכון לקבוע כי חניית רכבו של נכה גרמה ל"הפרעה ממשית" לתנועה.

5. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב'גלגול שלישי' תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או עיוות דין (ראו, מיני רבים: רע"פ 64254-10-25 פוגוליילו נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (11.11.2025)). ייאמר מיד, כי לא מצאתי שהבקשה שלפניי נמנית עם אותם מקרים חריגים, ודי בכך כדי לדחותה. חרף שאיפתה של המבקשת להעניק לבקשה ולטעמיה נופך עקרוני, לאמיתו של דבר, הבקשה נסובה על עניינה הפרטני של המבקשת והיא ממוקדת ביישום הוראות הדין על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

6. בסופו של יום, הערכאות קמא קבעו, כעניין שבעובדה, כי חניית רכבה של המבקשת לא עמדה בתנאים המצטברים המנויים בסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, ובפרט בתנאי שלפיו "החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה" (סעיף 2(א)(4) לאותו חוק; לעניין ניתוח תת-סעיף זה, ראו: רע"פ 5273/12 גיא נ' מדינת ישראל, פסקאות כ"ז-ל"א (09.05.2013)). בקביעה עובדתית זו לא מצאתי עילה להתערב, לבטח שלא 'בגלגול שלישי'. מכאן, שהרשעת המבקשת בדין יסודה (ראו: רע"פ 4841/21 ורקשטל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (30.08.2021)).

7. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.