פסק דין

המשיב הורשע בהחזקת סמים לשימוש עצמי, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. הוטלו עליו עונשי מאסרים מותנים וקנס בסך 5,000 ₪. ערעור המדינה הופנה כלפי הכרעת הדין, ולחלופין כלפי קולת העונש. נטען, כי בנסיבות העניין, לאחר שהמשיב הודה בהחזקת 5 שקיות המכילות 27.2988 סם מסוכן מסוג מתאמפטאמין ושקית נוספת המכילה 1.0087 גרם סם מסוכן מסוג קטמין, מתחייבת הרשעתו בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית.

הפרשה דנן חריגה ביותר בנסיבותיה. בית משפט השלום, בהכרעת דין מפורטת, ציין כי בידי המשיב עלה לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 . בתמצית ייאמר, כי בחינת עדות המשיב ומכלול הראיות הוליכו את בית המשפט קמא לקבוע שהסמים שנמצאו בביתו של המשיב שימשו לצריכתו העצמית. המדינה ערערה על קביעה זו, אך לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ובעקבות הערות בית המשפט, חזרה בה מהערעור על הכרעת הדין.

אשר לערעור לעניין מידת העונש, בעקבות הערות בית המשפט, הצדדים הציגו עתירה משותפת, שלפיה יוחמר עונשו של המשיב על דרך של הטלת עונש מאסר בעבודות שירות, שיצטרף לרכיבי הענישה האחרים שהוטלו בגזר הדין. אולם, חלוקים ביניהם באורח קוטבי באשר לתקופת עבודות השרות.

נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, לאופי הסמים שבהם מדובר, לכמותם ולהרשעתו הקודמת של המשיב. מנגד, שקלנו את נסיבות החזקת הסמים, גילו של המשיב ומצבו הרפואי. אף לא נעלם מעינינו דברו של המשיב, אשר היפנה את שימת לבנו להשלכות אפשריות של הענישה במישור המשפחתי.