לפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דורון) מיום 11.5.2025 בת"פ 56356-10-22. בהחלטה זו חויבה המערערת לשלם למשיב פיצוי בסך 5,000 ₪, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

רקע עובדתי ודיוני תמציתי

1.  נגד המשיב הוגש כתב אישום, שבו יוחסה לו עבירה של תקיפת עובד ציבור. על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.4.2022 נכנס המשיב לרכבת הקלה בירושלים, ודלתות הרכבת נסגרו עליו. מחשש שייפגע החל המשיב להכות בדלתות, ובמקביל קילל את הנהג ואיים להורגו. מאבטח הרכבת ניסה לברר את פשר התנהגות המשיב, ובתגובה הכה אותו המשיב באגרוף בפניו, דחף אותו והעיף את ידיו. המאבטח ריתק את המשיב לקרקע, ואילו המשיב המשיך להשתולל, ואף שרט את המאבטח בצווארו ובפניו. המאבטח הזעיק סיוע, ושוטרים ומאבטחים נוספים הגיעו והשתלטו על המשיב. כתוצאה מן המעשים, נגרמו למאבטח שריטות בצווארו, אוזנו ופניו וכן דימום.

2.  יצוין כי המשיב נעצר בעקבות האירוע, וביום 27.4.2022 עתרה המערערת להאריך את מעצרו בחמישה ימים נוספים. באת כוח המשיב הסכימה להארכת מעצר המשיב ביום (היינו עד ליום 28.4.2022), ובית המשפט נקט בגישת ביניים והורה על הארכת המעצר עד ליום 29.4.2022. בהתאם להסכמת הצדדים, במהלך מעצרו נבדק המשיב בבדיקה פסיכיאטרית. בבדיקה נקבע כי המשיב "ללא רושם לסימנים פסיכוטיים פעילים" ו"אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי", והוא הוחזר למעצר. ביום 29.4.2022 שוחרר המשיב בתנאים, בהסכמת הצדדים.

3.  במסגרת ההליך העיקרי התקבלה, בחלוף כשנה ממועד האירוע מושא כתב האישום, חוות דעת פסיכיאטרית. בחוות הדעת צוין כי המשיב הוא בעל רקע פסיכיאטרי, אך במועד האירוע היה אחראי למעשיו. עם זאת צוין כי בינתיים מצבו של המשיב הוחמר בשל הפסקת טיפול תרופתי, ועל כן במועד חוות הדעת הוא לא היה כשיר לעמוד לדין. בחוות הדעת הומלץ גם על אשפוז המשיב בכפייה. בעקבות זאת, ביום 16.7.2023 הורה בית משפט קמא, בהסכמת הצדדים, על הפסקת ההליכים נגד המשיב. בית המשפט גם הורה על אשפוז המשיב בכפייה, ודחה את בקשתו להסתפק בטיפול מרפאתי.

4.  בחלוף מספר ימים החליף המשיב את ייצוגו ועתר לברר את אשמתו חלף הפסקת ההליכים בעניינו. בקשת המשיב לא התקבלה.

5.  המשיב הגיש ערעור הן על הפסקת ההליכים והן על אשפוזו בכפייה, וביום 5.9.2023 הערעור התקבל בחלקו: בית משפט זה קבע כי הפסקת ההליכים המוסכמת תיוותר על כנה, אולם צו האשפוז יבוטל והדיון יושב לבית משפט קמא, על מנת שיבחן גם את שאלת קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב כנדרש (ע"פ 7781-09-23).

6.  ההליך הושב לבית משפט קמא, ולאחר הידברות בין הצדדים הודיעה המערערת על חזרתה מן האישום בהסכמת המשיב, ועתרה לביטולו (תחת הפסקת ההליכים שעליה הוסכם במקור). בהתאם, ביום 19.3.2025 ביטל בית המשפט את האישום.

בקשת הפיצוי וההחלטה מושא הערעור

7.  לאחר הסכמת הצדדים ועוד קודם להחלטת הביטול הגיש המשיב לבית משפט קמא בקשה שבה עתר לביטול האישום בהמשך להסכמה; למחיקת ההליך מגיליון המידע הפלילי בעניינו; וכן לפסיקת פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. המשיב טען שההליך גרם לו לעוגמת נפש רבה, וכך גם מעצרו למשך כארבעה ימים, וכי בנוסף נגרמו לו הוצאות משפטיות מרובות. המערערת התנגדה לבקשה.

8.  בהחלטתו מיום 11.5.2025 קיבל בית משפט קמא את הבקשה בחלקה. לעניין הפיצוי קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהגשת כתב האישום, וכי "קל וחומר שה[מערערת] לא היתה יכולה 'לנחש' את תוצאות חווה"ד הפסיכיאטרית שניתנה כשנה לאחר האירוע". עוד נקבע כי "שיקולי ה[מערערת] בחזרתה בהסכמה מכתב האישום נבעו רק מה'סיבוך' - ניתן לומר - והמשאבים הציבוריים הכרוכים בבירור עובדות מקרה של נאשם שממילא הוכרז כמי שאינו כשיר לעמוד לדין, כמו גם מהיעדר עניין לציבור בבירור עובדות במצב משפטי זה". בית המשפט הוסיף כי המשיב "הובא לפני שופט מעצרים למחרת מעצרו, ושם הוארך מעצרו לצרכי חקירה כך שסה"כ היה עצור 3 ימים".

חרף האמור, בית המשפט חייב את המערערת לפצות את המשיב בסך 5,000 ₪. בית המשפט נימק זאת בכך ש"שאלת אחריותו של [המשיב] וכשירותו הוטלו בספק עוד בדיון הראשון בפני שופט המעצרים", וש"ככל הנראה [המשיב] לא שהה במעצר בבית החולים אלא בתא מעצר...".

9.  המערערת לא השלימה עם ההחלטה ומכאן ערעורה. יצוין כי בית משפט קמא עיכב את ביצוע החלטתו בשל הגשת הערעור.

עיקרי טענות הצדדים וההליך

10.  המערערת טוענת כי לא הייתה עילה לחייבה בפיצוי. לטענת המערערת, בית המשפט עצמו קבע שהיה יסוד להאשמת המשיב, ומכל מקום בבסיס כתב האישום עומדת הודאת המשיב בתקיפת המאבטח. עוד נטען כי לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת הפיצוי. המערערת מודה כי כבר בשלבים מוקדמים של ההליך עלו שאלות לגבי מצבו הנפשי של המשיב, אולם מדגישה שהבדיקה שנערכה לו באותו שלב קבעה כי אין מניעה להמשך מעצרו. כמו כן נטען כי לא נפל פגם בהתנהלות בהליך נגד המשיב.

המערערת מציינת כי לפי הדין הקיים, נאשם שזוכה או שהאישום בעניינו בוטל אינו זכאי לפיצוי באופן מובנה, וטוענת כי פסיקת פיצוי מבלי שהתקיימו הקריטריונים הקבועים לכך בדין עלולה להיות בעלת השלכות שליליות.

11.  המשיב מצידו טוען כי עצם הערעור לשם ביטול החלטת הפיצוי דרש משאבים בסכום העולה על הסכום שנפסק, שספק אם היה מקום להשקיעם. כמו כן טוען המשיב כי לא היה מקום להגיש כתב אישום בעניינו נוכח מצבו הנפשי ומכלול נסיבות האירוע, מה גם שהוא עצמו הוכה במהלכו והיה עצור מספר ימים. המשיב טוען כי חזרת המערערת מכתב האישום כמוה כזיכוי מוחלט, וכי גם לכך יש משקל בהחלטה בשאלת הפיצוי.

12.  בשים לב למכלול הנסיבות, לרבות המשאבים שהושקעו בהליך הפיצוי והרקע הנפשי של המשיב, הצענו למערערת לשקול להשלים עם התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, תוך שיובהר כי הדבר נעשה על אף שמן הדין ומעיקרא היה מקום לדחות את הבקשה לפיצוי. הצעה זו לא נתקבלה, ועל כן פסק הדין שכאן ניתן על פי שורת הדין. יש לציין כי גם בא כוח המשיב סבר שיש יתרון במתן פסק דין כזה חלף הסכמה.

דיון והכרעה

13.  לטעמנו יש לקבל את הערעור.

14.  סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע כך:

משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט...

15.  הסעיף קובע אפוא שני מקרים שבהם רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי והוצאות הגנה לנאשם שזוכה או שכתב האישום בעניינו בוטל: האחד, "לא היה יסוד להאשמה"; והשני, קיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

16.  הסדר זה מבקש לאזן בין הפגיעה בזכויות היסוד של הנאשם לבין החשש מהשפעה מצננת של פסיקת פיצוי על גורמי האכיפה (ראו למשל ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (26.2.2013)). נקבע כי על מנת שלא לחרוג מן האיזון "יש להקפיד על כך שפסיקת פיצויים בהתאם לסעיף 80 לחוק תיעשה במקרים מתאימים בלבד" (ע"פ 853/19 מור נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (7.11.2019), להלן: עניין מור).

17.  כאשר מדובר על העילה של "לא היה יסוד להאשמה", הרי שהמבחן הוא סבירות התנהלות התביעה, ונדרש "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 89 (2002), להלן: עניין דבש; וראו גם ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013)).

18.  כאשר מדובר על העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הרי שהמוקד הוא בעוול שנגרם לנאשם. במסגרת עילה זו נשקלים שלושה סוגי שיקולים: "שיקולים הנוגעים לאופן ניהולו של ההליך המשפטי עצמו; שיקולים הנוגעים לאופי וטיב הזיכוי; וכן נסיבות אישיות של הנאשם שחיצוניות למשפט עצמו" (עניין מור, פיסקה 9, ההדגשות הושמטו).

19.  על רקע האמור, איננו סבורים שבמקרה שכאן קמה עילה על פי דין לפסיקת פיצוי והוצאות לנאשם.

20.  אשר לעילה הראשונה, הרי שבית משפט קמא עצמו קבע שאין מדובר במצב שבו "לא היה יסוד להאשמה". המערערת אף טענה שהמשיב הודה בתקיפת המאבטח, וטענה זו לא הוכחשה.

טענתו העיקרית של המשיב היא כי מכלול הנסיבות והרקע הנפשי שלו לא הצדיקו העמדה לדין. אלא שלא מדובר בטענה במישור דיות הראיות, כי אם במישור מדיניות ההעמדה לדין. ברי כי מישור זה מצוי בלב שיקול הדעת של גורמי האכיפה, וההתערבות בו מצומצמת ביותר. כפי שציין בית משפט קמא בצדק, העובדה שבשלב מאוחר יותר הפך המשיב לבלתי כשיר אינה משליכה על היסוד להגשת כתב האישום מעיקרא.

נוסיף כי השאלה אם היה יסוד להעמדת המשיב לדין בתום החקירה אינה משליכה באופן ישיר על השאלה אם היה מקום למעצרו סמוך לאחר האירוע, מספר חודשים קודם לכן ובעוד החקירה בעיצומה.

21.  גם העילה השנייה אינה מתקיימת בנסיבות המקרה, ונתייחס אל סוגי השיקולים שנמנו לעיל.

לעניין "אופן ניהול ההליך המשפטי", הרי שההליך בעניינו של המשיב לא נוהל באופן חריג. אדרבה, לטעמנו יש לשבח את המערערת שעשתה בשלב כלשהו הערכת מצב מחודשת וחזרה בה מכתב האישום, ואין לזקוף זאת לחובתה.

לעניין "אופי וטיב הזיכוי", הרי שבמקרה שכאן לא מדובר היה בזיכוי אלא בביטול כתב האישום בהסכמה. בכך שונה מקרה זה מרע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ''ד נג(4) 294 (1999) שאליו הפנה המשיב, שם החזרה מהאישום הביאה לזיכוי הנאשם ובית המשפט קבע כי מדובר ב"זיכוי מוחלט". בכך גם שונה המקרה שכאן מת"פ (מחוזי ת"א) 13102-05-11 ספיאשווילי נ' מדינת ישראל (12.1.2014) שאף אליו הפנה המשיב, שם מדובר היה בביטול כתב האישום לקראת תום פרשת התביעה, כאשר בית המשפט העריך כי המצב הראייתי היה מביא ל"זיכוי מוחלט".

לעניין "נסיבות אישיות של הנאשם", הרי שאין להמעיט בהשלכות המשוערות של המעצר וההליך על המשיב, בייחוד נוכח מצבו הנפשי. עם זאת, באת כוח המשיב עצמה הסכימה למעצרו עד ליום 28.4.2022, כך שלמעשה הוא היה עצור במשך יום נוסף אחד בלבד (ראו דבריה במ"י 48411-04-22, עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 27.4.22 שורות 20-22). כמו כן לא הוצגו ראיות קונקרטיות בנוגע לנזק חריג שנגרם למשיב, מעבר לנזק המובנה בגין מעצר באשר הוא.

22.  בית משפט קמא נימק את החלטתו להטיל את הפיצוי בכך ששאלת אחריות המשיב וכשירותו הוטלו בספק כבר מתחילה. אלא שיש לזכור כי בדיקה פסיכיאטרית שנערכה למשיב באותה עת לימדה שהוא אינו במצב המונע מעצר. גם חוות הדעת שנערכה לבסוף קבעה כי המשיב היה אחראי למעשיו, היינו מצבו במועד האירוע שאז נעצר המשיב היה סביר. אי כשירות המשיב נבעה מהתדרדרות מאוחרת על רקע אי נטילת תרופות. בנסיבות אלה, לא הוברר מדוע הספק בנוגע למצבו הנפשי של המשיב, שנבחן באופן הראוי בשלב המעצר, צריך לפעול לחובת המערערת.

23.  הערעור מתקבל אפוא, והחלטת בית משפט קמא מיום 11.5.25 מבוטלת בזה.

24.  אנו מקווים כי המשיב יצליח להותיר מאחוריו את החוויה המורכבת שעבר, וכי אירוע מעין זה לא יישנה.

25.  ניתן לבקש לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון בתוך ארבעים וחמישה ימים.

ניתן היום, ח' כסלו תשפ"ו, 28 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.