4. דיון בערעור התקיים בפני מותב זה בתאריך 19.02.2025. המשיב ובא כוחו לא התייצבו לדיון (יש לציין שזאת לאחר שבקשת ב"כ המשיב לשינוי שעת הדיון שנקבעה לא התקבלה). הערעור התקבל בהיעדרם, והקנס שהשית בית משפט קמא שונה לסך של 5,000₪ וכן ההתחייבות בצידו שונתה לסך של 10,000₪.

5. בתאריך 21.02.2025 הגיש ב"כ המשיב בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר.

מותב זה נענה לבקשת המשיב וביטל את פסק הדין.

טענות המערערת

6. לטענת המערערת, העונש שהושת על המשיב סוטה ממתחם הענישה ההולם בעבירות מסוג זה. לא נמצאו בעניינו של המשיב שיקולים כלשהם לקולא המצדיקים את החריגה ממדיניות הענישה הנהוגה. בתוך כך, טוענת המערערת כי לא נקבע מתחם ענישה כנדרש אל מול מהות העבירה והאינטרס הציבורי שבבסיסה.

7. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע בפסק דינו כי המשיב, כבעל המונית, איננו המבצע העיקרי בעבירה, ואחריותו פחותה מאחריות הנהג עצמו. לטענת המערערת, לאור דברי החיקוק והפסיקה בעניין אחריות בעלים, אחריותו של המשיב גבוהה או לכל הפחות שווה לאחריותו של הנהג.

8. עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע בפסק דינו כי המשיב השכיר את המונית לאדם אחר. קביעה זו לא נתמכת במסד עובדתי כלשהו, ואף סותרת את דברי המשיב עצמו. לשיטת המערערת, קביעה זו גורמת לראיה שגויה של מערכת היחסים בין הנהג למשיב, מערכת יחסים של עובד-מעביד, ומשכך גם לראיה שגויה של המשמעויות המשפטיות הנלוות למערכת יחסים מסוג זה.

9. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שהתייחס לכך שהוצע למשיב עונש חמור יותר מזה שהוטל בסופו של דבר, לטענת המערער הדבר איננו נסמך על יסוד עובדתי ולא אמור להוות שיקול, לקולא או לחומרא, בגזר הדין.

10. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע שהשיהוי בגזירת הדין נגרם באשמתה, בעוד לשיטתה האחריות לדבר מוטלת על כתפי המשיב. לטענת המערערת, ראוי כי התנהלותו הדיונית בפגומה של המשיב תבוא לידי ביטוי בחומרת גזר הדין.

טענות המשיב

11. ב"כ המשיב טוען כי מרשו הורשע לאחר שהוא חזר בו מהכפירה ולקח אחריות על מעשיו. כמו כן, לשיטת ב"כ המשיב הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה אמור גם הוא להוות שיקול לקולא. בנוסף, טוען ב"כ המשיב כי הפסיקה בעניין מלמדת שערכאת הערעור לא מתערבת במתחם הענישה אם זה לא חרג מהמקובל.

12. עוד טוען ב"כ המשיב כי מתחם הענישה אותו ציינה המערערת הינו נרחב ביותר ושייך לעבירות אחרות, ולפיכך אין אפשרות ללמוד ממנו לנידון דידן.

13. עוד טוען ב"כ המשיב כי היות שעל הנהג הושת קנס בסך 2,000₪, לא ייתכן כי על המשיב יושת קנס גבוה יותר.

דיון והכרעה

14. מספר סוגיות עומדות לפתחי בערעור שלפני - מקומה של התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין; אחריותו של בעל מונית על עבירות שנעשו במונית שבבעלותו; ומקומה של מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות הפעלת מונית שירות ללא רישיון להפעלתה.

התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין

15. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר-דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר במקרה חריג בו נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או שהעונש הנגזר חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת (ראה ע"פ 5839/22 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 27.10.2022); ע"פ 5559/16 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו 4.8.2016); ועוד רבים).

16. בענייננו, סבורני לאור העובדה כי מדובר בעבירות שטרם הוגדר בהן מתחם ענישה מחייב וגורף, אכן במקרה חריג עסקינן המצדיק התערבות בגזר הדין.

אחריות בעל מונית על עבירות שנעשו במונית שבבעלותו

17. מה היקף אחריותו של בעל רכב, שעה שנעשית ברכבו עבירה תחת ידיעתו? שאלה זו עומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים.

18. חלקו של בעל מונית בעבירות שבוצעו במוניתו מעוגן בתקנה 505 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, לפיה אם השתמש אדם במונית שלא בהתאם להוראות החוק, "יראו את בעל המונית כאילו הרשה את השימוש בה כאמור, זולת אם הוכיח היפוכו של דבר". כפי שצוין בפסק דינו של בית משפט קמא, מדובר בעבירה של אחריות קפידה. משכך, די בכך שהתקיים היסוד העובדתי - ביצוע העבירה במונית - בכדי שתשתקלל עבירת נתינת ההרשאה לנהוג עבור בעל המונית.

19. בשאלת יחס חומרת העונש בין בעל המונית לבין הנהג מבצע העבירה, נדמה כי יש לבחון את השאלה לאור שני אופנים עיקריים: האופן הכללי והאופן הפרטי.

ראשית - יש לבחון האם באופן כללי, הפעילות העבריינית מהווה דפוס חוזר, וחלק ממנגנון הפעולה של החברה. בעל חברת מוניות עלול לנצל את האחריות המפוחתת לעבירות שיבצעו נהגיו, ולהשתמש בכך לצורך שגשוג עסקיו. שונה הדבר בתכלית מקום בו אכן בוצעה עבירה, אך אין הדבר אלא פרט שאינו מלמד על הכלל, ולא מדובר במנגנון מחוכם לצורך גריפת רווחים.

שנית - יש לבחון באופן פרטי, מהי מידת מעורבותו ומודעותו של בעל המונית בעבירה הנקודתית אותה ביצע הנהג, ובהתאם לאותה מעורבות, להשית את העונש.

20. בענייננו, נראה כי לא מדובר בדפוס שיטתי בו פעל המשיב, שכן, אין מחלוקת על כך שאין לחובתו הרשעות בעבירות דומות, אלא במקרה נקודתי - ואין בדבר משום הקלת ראש בחומרת המעשה.

יש לשים אל לב שענייננו שונה מהפסיקה אליה הפנתה המערערת. בענייננו מדובר על משיב שלו מונית אחת. במובחן מהעניין שבעפ"ת 17492-03-09 מוניות אילון רמלה בעמ נ' מדינת ישראל (נבו 15.10.2009), שם מדובר היה בתחנת מוניות גדולה שמנגנון פעולתה היה נגוע באי-חוקיות.

בעניין האופן הפרטי, שאלת מעורבותו ומודעותו של המשיב, נראה כי הדעות חלוקות. לטענת המערערת, העבירה בוצעה בידיעתו של המשיב. לטענת המשיב, הוא אמנם המעביד של הנהג, אך הוא עצמו איננו מעורב כלל בעבודה השוטפת, איננו בעל רישיון נהיגה במונית, וכל הביטוח וההתנהלות מול חברת המוניות התבצעו על ידי הנהג עצמו.

מאחר שהמשיב הודה במיוחס לו, הדיון לא הגיע להוכחות ולקביעות עובדתיות, וכל שכן שאין זה מעניינה של ערכאה זו לחקור ולדון לכאן או לכאן. משכך, נראה כי אין לי אלא להשאיר שאלה זו של מעורבות המשיב - בעל המונית, בצריך עיון.

מדיניות הענישה הנהוגה והנסיבות הפרטניות

21. צודקת בדבריה המערערת כי אין מתחם ענישה הולם לעבירת הפעלת מונית שירות ללא רישיון הסעה. עם זאת, הפסיקה אותה הביאה המערערת עוסקת בעבירות שונות בתכלית לעבירה נשוא הערעור, ואין בהן כדי ללמד על מתחם הענישה ההולם, מה גם שעולה מהן מתחם ענישה נרחב מאוד, שאין בו כדי ללמד או להנחות.

22. אין עוררין על כך שעבירת הפעלת מונית שירות ללא רישיון הסעה מתאים הינה עבירה חמורה, והיא מגלמת פגיעה בטיחותית, כלכלית ומנהלית כאחד. לעניין זה, מקובלת עלי הקביעה כי אחריותו של בעל המונית לרישיון כחוק למונית שבבעלותו גבוהה מאחריותו של הנהג, ועל הדבר להיות מגולם בעונש המוטל עליו. על בעל המונית, כבעליו של כל רכב, לוודא כי רכבו עומד בתקנות השונות ומחזיק ברישיונות המתאימים. בעלות ברכב, כבעלות בכל נכס, טומנת בחובה אחריות ומחויבות, ועל בעל המונית מוטלת האחריות לדאוג לכך שלא תצא תקלה תחת ידו.

23. כאמור, נראה בעיני כי יש לשנות את הקנס שהוטל על המשיב כך שישקף את אחריותו לרכבו, ואף להגדיל בשיעור ניכר יותר את ההתחייבות בצד הקנס, וזאת על מנת להבטיח כי אכן מדובר היה במעידה חד פעמית, ולא חלילה בדפוס שיטתי, שממילא גורר פגיעה חמורה יותר בערכים המוגנים השונים.

24. לעניין השיהוי הניכר מאז נעברה העבירה ועד עתה, נראה כי האחריות על כך מוטלת על שני הצדדים - הן המערערת והן המשיב דחו את הדיון פעמים מספר, כל צד מסיבותיו הוא, ולאור הנסיבות השונות אינני סבור כי הדבר אמור להוות שיקול בגזר הדין להקל או להחמיר.

25. אשר על כן, נראה בעיני לקבל את הערעור באופן חלקי, ולהחמיר את הקנס שהשית בית משפט קמא כך שיועמד על סך של 3,000 ₪, ולהתיר את ההתחייבות כפי שפסקתי בפסק הדין מיום 19.02.2025 כך שתעמוד על סך 10,000 ₪ ל-3 שנים שלא יעבור את העבירה נשוא כתב האישום.

ניתן היום, י"ח כסלו תשפ"ו, 08 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.