1.  לפניי ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בחדרה מיום 19.11.26, במסגרתה דחה בית המשפט קמא את בקשת המערער להאריך את המועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס שנמסרה למערער ביום 6.11.21 בגין ביצוע עבירה של אחיזה/שימוש במכשיר טלפון בעת נהיגה, שלא באמצעות דיבורית [המ"ש 4384-11-25].

2.  בתמצית: ביום 6.11.21 בשעות הערב נרשמה הודעת תשלום קנס מספר 10-1-2379371-2 ונמסרה על ידי השוטר לידי המשיב. על פי הרשום בהודעת תשלום הקנס, בתאריך הנ"ל, ובעת שרכבו של המערער (מ.ר. 5025880] היה בתנועה בכביש 65 לכיוון מזרח - אחז המערער או השתמש בטלפון הנייד שלא באמצעות דיבורית.

3.  בחלוף כארבע שנים, ביום 9.11.25 הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה להארכת מועד להישפט. לטענתו, לא קיבל את הודעת תשלום הקנס, והוא לא ידע על אודות קיומו של הדו"ח. נודע לו על אודות קיומו רק ביום 2.11.25, עת פנה לבא כוחו לשם בירור אודות קנסות תעבורה הרובצים עליו. לטענת המערער, מדובר בדו"ח שנרשם על שמו בשגגה, בין אם בהקשת מספר תעודת זהות שגוי, בין אם טעות בזיהוי על ידי השוטר ובין אם בעקבות התחזות על ידי אדם אחר. נטען כי נפלו פגמים מהותיים בדו"ח, המחייבים את ביטולו (שמו של המערער: מג'ד אחמד אבו מוח, ואילו בדו"ח נרשם רק "מג'ד אבו מוח"; צבע הרכב שנרשם בדו"ח - שגוי; לא צוינו פרטי הנוסעת שישבה לצדו של הנהג, ועוד).

4.  בתגובתה מיום 17.11.25 התנגדה המשיבה להארכת המועד. המשיבה ציינה כי חלפו 4 שנים מאז ניתן הדו"ח, טענות המערער אינן פוגעות באמינות הדו"ח שערך השוטר, פרטי המערער תואמים לאלו המצוינים בדו"ח וכך גם בעניין הרכב ומספר הטלפון. בדו"ח צוין כי ברכב נמצא תינוק שאינו חגור, ולמערער בת אשר בעת עריכת הדו"ח הייתה כבת שנה. עוד צוין כי הדו"ח משולם ונגבה על ידי המרכז לגביית קנסות.

5.  בהחלטתו מיום 19.11.25 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. נקבע כי המערער לא ביסס את טענתו בדבר פגם בחזקת המסירה, שכן הדו"ח נמסר לידיו בעת ביצוע האכיפה. טענותיו בדבר טעות בזיהוי הנהג - אינן מבוססות על כל ראיה ונטענו בעלמא. אף טענותיו של המערער בדבר כשלים ראייתיים בדו"ח שערך השוטר - אינם נתמכים בראיות של ממש. משלא בוסס חשש לעיוות דין ואין הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר - נדחתה הבקשה.

מכאן הערעור.

6.  שמעתי במהלך הדיון היום את טענות הצדדים, אך לא מצאתי כי טיעוני המערער מצדיקים התערבות במי מקביעות בית המשפט קמא. לא מצאתי שגגה בהחלטת בית המשפט קמא, אשר בדין דחה את בקשת המערער להארכת מועד.

7.  זיהוי המערער נעשה תוך הצלבה של שלושה נתונים: מספר תעודת זהות, מספר רכב ומספר טלפון נייד. המערער אינו טוען כי נפלה שגגה במי מהם. מכאן, שהאפשרות לטעות בהקלדה, לטעות בזיהוי או בהתחזות של אדם אחר - אינה יותר מטענה בעלמא אשר איני מוצא בה כל ממש.

8.  הוא הדין ביחס לטענה כי הודעת תשלום הקנס לא נשלחה אל המערער. טענה זו דינה להידחות, שכן כעולה מהדו"ח שצירף המערער לבקשתו - מדובר באכיפה אשר במסגרתה המערער זוהה במקום ביצוע העבירה, הוסברה לו מהות העבירה, נרשמה תגובתו והודעת תשלום הקנס נמסרה לידיו.

9.  מרוץ 90 הימים להגשת בקשה בעניין הודעת תשלום הקנס - מתחיל אם כן במועד ביצוע העבירה, הוא המועד בו נמסר הדו"ח לידי המערער. קרוב לארבע שנים חלפו מהמועד האחרון להגשת בקשה בעניין הדו"ח ועד שהוגשה בקשת המערער להארכת מועד. אין כל הסבר משכנע לשיהוי כה ממושך, אשר די בו כדי לסתום את הגולל על בקשתו.

10.  אף טענות המערער והשגותיו ביחס לכשלים ראייתיים בדו"ח - אינם משכנעים ואין בהם כדי להצביע על חשש לעיוות דין.

11.  אשר על כן ומשלא מצאתי כי שגגה בהחלטת בית המשפט קמא - אני דוחה את הערעור.

המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ו, 15 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.