החלטת בית משפט קמא

בימ"ש קמא פתח את החלטתו בסקירת הוראות סעיף 51י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט ציין כי הסמכות להורות על הפסקה שיפוטית על עבודות שירות על יסוד הגשת כתב אישום היא סמכות שברשות. עוד ציין כי למערער אין זכות קנויה לרצות עונש מאסר בעבודות שירות.

בית המשפט סקר הלכות רלוונטיות, בראשן ההלכה לפיה, ככל שהזמן שחלף בין מיום מתן גזר הדין לבין מועד ביצוע העבירה קצר יותר וככל שחומרת העבירה גדולה יותר, תטה הכף לקבלת הבקשה להפסקת עבודות השירות.

נקבע עוד כי בענייננו העבירה החדשה בוצעה, לכאורה, בסמיכות זמנים גדולה מאוד למועד מתן גזר הדין, וכחודשיים בלבד לאחר שהנאשם החל לרצות את עונשו. יתרה מזו, קבע בית המשפט קמא כי העבירה בה הואשם המערער נמנית על העבירות החמורות ביותר בפקודת התעבורה, כאשר הוא שב לנהוג, לכאורה, בזמן פסילה, בפעם החמישית.

לצד האמור, בית המשפט דחה את טענות ההגנה לעניין העבירה החדשה, בציינו כי חומר הראיות נבחן על ידי המותב שדן בבקשת המעצר, והשופט הורה על מעצר המערער באיזוק אלקטרוני. במצב זה, הניח בית משפט קמא כי טענות ההגנה לעניין העבירה החדשה נבחנו על ידי השופט שהורה על המעצר ואילו היו מתקבלות, המערער לא היה נעצר.

לנוכח האמור, ומבלי להתעלם מחזקת החפות העומדת למערער, קבע בית משפט קמא כי הוא ירצה את יתרת עונשו, 161 ימי מאסר, מאחורי סורג ובריח.

בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה ביום 23.12.2025.

הערעור ותשובת המדינה

מכאן הערעור, במסגרתו מעלה ב"כ המערער שורה של טענות נגד החלטת בית משפט קמא.

נטען כי בהחלטתו התעלם בית משפט קמא משורה של טענות שהועלו על ידי המערער נגד הפסקת עבודות השירות. בעניין זה, הועלו טענות בדבר העדר ביצוע שימוע כדין, הפעלה לא מידתית של סעיף 51י' הנ"ל והעדר התחשבות בימים הרבים בהם מצוי המערער במעצר באיזוק.

לצד טענות כלליות אלה, נטען כי במקרה דנן שגה בית משפט בשתי קביעות מהותיות.

ראשית, טוען הסנגור כי המערער ביצע את העבירה החדשה בתום לב, עת הסתמך על הנחיית פרקליטתו דאז שלא להפקיד את רישיונו במועד שנקבע לכך. המערער תמך טענה זו בתצהיר עורכת הדין האמורה, בו מסרה כי נאמר על ידה למערער באופן כללי כי "...ניתן להמתין עם הפקדת הרישיון וזאת מתוך כוונה לבחון ולהסדיר את הסוגיה באמצעות בקשה משפטית מתאימה..." וכן בתמלול הודעת וואטספ אותה קיבל מעורכת הדין הנ"ל (21.06.2025), בה כתבה עורכת הדין: "אל תמסור את הרישיון, אל תמסור אותו".

לאור אלה, שגה בית המשפט קמא כשהסתמך על כתב האישום שהוגש, על מנת לקבוע שהמערער נהג בזמן פסילה, מבלי שהתחשב בכרסום הראייתי הקיים לגביו.

לצד האמור, סבור ב"כ המערער כי גם בחישוב יתרת מאסרו נפלה טעות. לשיטתו, היה על בית המשפט לקבוע את תקופת יתרת ימי המעצר בהתאם לימים שנותרו לריצוי בעבודות שירות (ימי הנטו) ולא לפי יתרת הימים הכללית שנותרו לריצוי (ימי הברוטו של תקופת המאסר שנגזרה).

לבסוף, מפנה ב"כ המערער למסמך מטעם האדם האחראי על המערער במקום ביצוע עבודות השירות, בו ציין כי בתאריך 25.07.2025 המערער "יצא מבית חב"ד בהנחיית הממונה עליו לצורך רכישת מוצרים בתוך קריית שמונה לצורך ביצוע עבודות השירות...".

על רקע כלל האמור, ובשים לב למצבו הסוציו-אקונומי של המערער, עותר ב"כ המערער לביטול החלטת הפסקת עבודות השירות, ולחילופין על חישוב מחדש של יתרת המאסר.

ב"כ המשיבה סומך את ידיו על החלטת בית המשפט קמא, על נימוקיה. התובע מזכיר את ההלכה לפיה ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות אינה פריווילגיה. כן טוען כי די בהגשת כתב אישום על מנת להורות על הפסקה שיפוטית של עבודות שירות.

לגופו של עניין, מציין ב"כ המשיבה כי המערער היה מודע היטב לחובתו להפקיד את רישיונו בתאריך 22.6.25 וכן כי הוא מצוי בפסילה החל מתאריך זה, שכן נכח בעת גזירת דינו. לא היה בכוחה של עורכת דינו לשנות מהוראת בית המשפט, ומהתצהיר עליו חתמה עולה במפורש שלא אמרה למערער שמותר לו לנהוג. בדומה, האדם אצלו מבוצעות עבודות השירות לא ביקש מהמערער לנהוג.

על כך מוסיף התובע וטוען כי המערער הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בהליך החדש, ולא בכדי.

כל זאת, כאשר לחובתו 26 הרשעות קודמות.

גם בנוגע לחישוב ימי המאסר סבור ב"כ המשיבה כי אין לטענות על מה לסמוך. הוא טוען כי חישוב ימי עבודות השירות והמאסר הממשי נעשים באופן שונה, תוך התחשבות בימי מנוחה במצב הראשון, ובלעדיה במצב השני. על כן, לטעמו, אין פגם בקביעות בית המשפט קמא בעניין זה.

לאור האמור, מבקש התובע לדחות את הערעור.

להשלמת התמונה, אציין כי בתום שמיעת טיעוני הצדדים בערעור, ביקשתי את עמדת המשיבה לאפשרות לקבל את הערעור לפנים משורת הדין, בשים לב לטיעוני ההגנה בנוגע לטעות אותה טעה המערער לחשוב שאינו פסול. לאחר בחינת הדברים, תגובת המשיבה הייתה שלילית. פורט בה כי אין לקבל את הערעור ולו לפנים משורת הדין, כאשר נטען כי הליך בקשה להפסקת עבודות שירות אינו מותאם לבירור טענותיו של המערער נגד הרשעתו בתיק החדש.

דיון והכרעה

הפסקת עבודות השירות

עם תום שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בהחלטת בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה, לא בלי התלבטות, כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקיי.

אומר מיד כי לא מצאתי בסיס לטענותיו של המערער בכל הנוגע לביצוע שימוע. בעניין זה, יש להבדיל בין הליך הפסקת עבודות שירות מנהלי, מכוח סעיף 51ט לחוק העונשין, המחייב שימוע על ידי הממונה, לבין ההליך הנוכחי, שעניינו הפסקת עבודות שירות בהחלטה שיפוטית. בהליך אחרון זה נדרש לאפשר לנאשם לטעון את טענותיו לפני בית המשפט, דבר שאכן התרחש במקרה דנן.

בדומה, על אף ההבנה לטענות המערער בדבר הנסיבות שהביאו אותו לנהוג, לשיטתו בתום לב, לא מצאתי כי יש בהן להביא למסקנה כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

בית המשפט קמא פירט היטב בהחלטתו את הדין החל בענייננו.

סעיף 51י (א2) הנ"ל קובע את סמכות בית המשפט להורות על הפסקת ביצוע עונש בעבודות שירות, מקום בו "הוגש נגד עובד השירות כתב אישום בשל עבירה אחרת..."

במסגרת זו, נדרש בית המשפט לשקול האם "על פי העובדות הנטענות בכתב האישום ...המשך ביצוע עבודת השירות על ידי הנאשם אינם הולמים עוד נשיאה של עונש המאסר בעבודת שירות, לנוכח העיתוי של ביצוע העבירה, מהותה, חומרתה ונסיבות ביצועה".

ברקע הדברים, נקבע כי ריצוי מאסר בעבודות שירות אינו מהווה זכות קנויה לנאשם, אלא פריווילגיה, המבוססת על האמון כי בדרך זו יוכל הנאשם להשתקם (ראו מיני רבים בש"פ 1355/15 טביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.03.2015), רע"פ 810/23 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.01.2023)). משהופר האמון האמור, ומשהסתבר שהנאשם אינו עולה על דרך השיקום, אין עוד מקום להעדיף דרך ריצוי עונש זו.

זאת ועוד, הלכה ידועה היא כי:

"לפי לשון סעיף 51י(א2) לחוק, על בית המשפט לבחון את עניינו של הנאשם "על פי העובדות הנטענות בכתב האישום". דהיינו, בחינתו של בית המשפט נעשית נוכח האמור בכתב האישום, מבלי להידרש לראיות שעמדו בבסיסו. העדרה של דרישה ראייתית כלשהי, מושתת על ההנחה שכתב האישום הוגש על יסוד הערכת התביעה כי יש די ראיות להרשעה (עניין חווא... בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה...)" (ע"פ 7692/20 נתשה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.01.2021), ההדגשה אינה במקור).

לאור האמור, גם אם לנאשם יש טענות נגד הרשעתו בתיק החדש, דינן של אלה להתברר בהליך זה, וככלל בית המשפט הדן בבקשה להפסקת עבודות השירות על בסיס הגשת כתב האישום לא יידרש להן.

אשר על כן, אין למצוא פגם בכך שבית המשפט קמא לא התייחס לתשתית הראייתית של האישום החדש, ויצא מנקודת הנחה כי עת הוגש כתב אישום קיימות ראיות לכאורה לביסוסו.

למעלה מן הצורך, אציין כי הראיות עליהן מבסס המערער את טענותיו בנוגע לאישום החדש אינן מבססות באופן חד משמעי העדר אשמה. במצב דברים זה, כאשר תוקפן של הטענות והשלכתן על האישום מחייבות בירור ובחינה על ידי הערכאה הדנה בו, ברי כי לא ניתן לכלול אותן בין שיקולי בית המשפט באשר לבקשת הפסקת ריצוי העונש בעבודות שירות.

שיקולים אלה שונים, והם עוסקים בהשפעת העבירה החדשה, מהותה, נסיבותיה ועיתויה, בין היתר, על האמון שניתן לנאשם כאשר הוחלט כי יבצע את עונשו בדרך של עבודות שירות הנלמדת מהעבירה, וכן על האינטרס הציבורי והפרטי להמשיך או להפסיק את ריצוי העונש בדרך זו. כן נדרש בית המשפט לבחון את האפשרות המעשית כי הנאשם ימשיך בריצוי עונשו כאמור.

במקרה דנן, המערער ביצע לכאורה עבירה חמורה, תוך שהוא חוזר לסורו ולא בפעם הראשונה. עבירה זו בוצעה בסמוך לתחילת ריצוי העונש, וגם אם נסיבותיה אינן קשות ביותר, הן מלמדות על פניהן על הפרת האמון שניתן למערער. כאשר המערער בחר לנהוג ברכבו, על אף שלמצער היה לו יסוד סביר להניח שהדבר אסור עליו, מבלי שבדק עניין זה כנדרש, למרות עברו (לחובתו 26 הרשעות קודמות, חלקן בגין עבירות תעבורה משמעותיות) ולמרות המאסר המותנה התלוי נגדו, הופר האמון האמור והאינטרס הציבורי הוא כי ירצה את יתרת עונשו מאחורי סרוג ובריח, כקביעת בית המשפט קמא.

מסקנה זו אינה משתנה גם אם אניח לטובת המערער כי פנה לעורכת דין לשם בחינת הגשת בקשה לדחות את מועד הפקדת רישיונו. המערער היה מודע להוראות בנוגע לצורך בהפקדת רישיונו שנקבעו בפסק הדין. ככל שביקש לשנותן היה עליו לוודא שבקשתו לא רק הוכנה והוגשה, אלא אושרה על יד בית המשפט כנדרש. לא כך נהג המערער. על פי תצהיר עורכת הדין, עולה כי אמנם דן המערער עמה באפשרות להגיש בקשה כאמור, אך בשום שלב לא נאמר לו שבקשה הוגשה ועל אחת כמה וכמה שהתקבלה. יתרה מזו, חלף חודש מקבלת הודעת הוואטספ בה מסרה לכאורה עורכת הדין כי אין להפקיד את הרישיון לבין מועד ביצוע העבירה. מדובר בפרק זמן לא קצר, במהלכו מצופה היה כי המערער יברר מה עלה במגעיו עם עורכת הדין, האם אכן הוגשה בקשה מטעמו ומה עלה בגורלה. המערער נמנע מבירור עובדתי מתבקש זה, במיוחד בנסיבותיו, רקעו והמוטל על הכף מבחינתו. בכך, יש משום עצימת עיניים מכוונת, שאינה מתיישבת עם טענותיו לפעולה מתוך טעות כנה וסבירה.

על כן, עם כל ההבנה לטענותיו, אין בהן להטות את הכף לביטול החלטת בית המשפט קמא, התואמת את הדין.

כל זאת, כאשר לטעמים אלה מצטרף טעם מעשי נוסף, לפיו מעצרו העכשווי של הנאשם באיזוק אלקטרוני אינו מתיישב כלל עם המשך ריצוי העונש בעבודות שירות כאמור.

העולה מן המקובץ, כי לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, לפיה המערער ימשיך לרצות את עונשו בכליאה ממשית.

מכאן, לטענתו של המערער לגבי אופן חישוב ימי המאסר הנותרים.

חישוב ימי המאסר הנותרים

בית המשפט קמא קבע כי המערער ימשיך לרצות את עונשו בכליאה ממשית וכי יתרת מאסרו עומדת על 161 ימים.

קביעה זו תואמת את פלט ריכוז ימי העבודה שביצע המערער בפועל (34 ימים), וכן ימי המאסר שנוצרו לריצוי (161 ימים) שהוגש לעיוני על ידי ב"כ המשיבה.

כאמור, ב"כ המערער סבור כי קביעת הימים דלעיל, כפי שבוצעה ואושרה על ידי בית המשפט קמא, לוקה בפגמים שונים. הוא סבור כי שיטת החישוב המתחשבת בימי העבודה שבוצעו בפועל בלבד ומאידך גיסא המונה את יתרת המאסר לריצוי לפי סך כל הימים המהווים 7 חודשי מאסר ללא ניכוי ימי מנוחה שהיו צפויים להיות מחושבים בעבודות שירות, או, למצער, ימי מעצר בהם שהה המערער, אינה ראויה.

ברם, לאחר בחינת הדברים, נראה כי אין לטיעונים אלה על מה לסמוך בשים לב לדין הקיים.

שאלת שיטת חישוב ימי המאסר לריצוי לאחר הפסקת עבודות שירות נבחנה מספר פעמים בפסיקת בית המשפט העליון. תורף קביעותיו בפסיקה זו כי "שיטת הציפוף", המרכזת את ימי העבודה שבוצעו בפועל לרצף קלנדרי אחד, תוך ניכוי ימי שבתון ומנוחה שנצברו רק ביחס לימים אלו, ולעומת זאת חישוב יתרת המאסר בהתאם לתקופה שנקבעה בגזר הדין ללא ניכוי נוסף, היא התואמת את הדין .

ואכן, תקנה 14(א) לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), תשע"ב-2011 קובעת כי:

"ימי המאסר לריצוי בבית הסוהר למי שהופסקה עבודתו בעבודת שירות ונקבע כי ירצה את יתרת עונשו במאסר בבית סוהר, יחושבו בהתאם לתקופה ולמועד המאסר שנקבע בגזר הדין, בהפחתת מספר ימי עבודת השירות שבוצעו בפועל מתוך התקופה שנקבעה לריצוי בגזר הדין, לרבות ימי היעדרות בשל תאונה בעבודה וימי שבתון ומנוחה בתקופת ריצוי עבודת השירות."

הפסיקה פירשה את המונח "בתקופת ריצוי עבודת השירות" הנ"ל כמתייחסת רק לימים שבהם עבד הנאשם בפועל, בהתאם ל"שיטת הציפוף" הקבועה בנהלי שב"ס, להם הפנה גם הסנגור (ראו רע"ב 4024/12 מדינת ישראל נ' איטח (פורסם בנבו, 16.06.2023)).

בנסיבות אלה, אין בסיס לטענות הסנגור האמורות, בנוגע לחישוב יתרת ימי המאסר לריצוי במקרה דנן.

להשלמת התמונה אציין, באשר לטענת ב"כ המערער כי לא נוכו הימים בהם מצוי מרשו במעצר באיזוק, כי מעצר זה נובע מכתב האישום החדש, ועל כן אין לו כל זיקה לעונש שהוטל על המערער בתיק המקורי.

יתרה מזו, גם אם היה המערער מצוי במעצר בתיק המקורי, משנגזר דינו כפי שנגזר, גם אם בוטלה האפשרות שניתנה לו לרצות את עונשו בעבודות שירות, אין לנכות מעונש המאסר שנגזר את ימי המעצר בשל ביטול זה (ראו עפ"ג 27399-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל ‏(‏נבו 16.06.2025‏)‏‏).

סוף דבר

משלא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט קמא, הערעור נדחה.

המערער יתייצב ביום 1.2.26 בבית המעצר קישון להמשך ריצוי עונשו בהתאם לקביעת בית המשפט קמא.

תשומת לב המערער לצורך לתאם את כניסתו למאסר ולאפשרות למיון מוקדם כפי שפורטו בהחלטת בית המשפט קמא.

ניתן היום, י' שבט תשפ"ו, 28 ינואר 2026, בפומבי ובמעמד הצדדים.