6. בדיקת תיק ביהמ"ש קמא מלמדת, כי קיים אישור מסירה מיום 7.10.2024 ממוען למערער בכתובתו, חתום, הנושא הזמנה לדין, ליום בו נשפט המערער בהעדרו. באישור המסירה ציין נציג הדואר "...מצהיר כי מסרתי את הפריט הרשום מטה [הזמנה למשפט ליום 18.2.2025 - ש.ב.] בתאריך 7.10.2024 בשעה 14:22 בבית הנמען לידי הנמען הרשום. המקבל: חאתם בישר." לצד מלל זה מתנוססת חתימה. המערער טוען שאין זו חתימתו. הוא הפנה לשוני בין חתימתו על המסמכים שהגיש לביהמ"ש, לבין החתימה המתנוססת ע"ג אישור המסירה. במאמר מוסגר, ובכדי לסבר את האוזן אציין, כי כיום קבלני הדואר מחתימים את מקבל הדואר הרשום באמצעות "טאבלט" נישא שהם מחזיקים ומפיקים אישור מסירה הנושא גם ברקוד.

7. ברם, מלבד הבל פיו של המערער, לא גובו טענותיו בראיות של ממש. המערער יכול היה בנקל לבדוק את שאלת המסירה, באמצעות פניה בכתב לרשות הדואר, ולברר אם הרשות מחזיקה את המידע על ביצוע המסירה במחשב, את תגובת הדוור, ולהציג לביהמ"ש את ממצאי הבדיקה של רשות הדואר. יודגש בהקשר זה, כי המערער לא טען כי דברי דואר אחרים - מאותו תאריך של אישור המסירה או קודם לכן - לא מצאו דרכם אליו, ולכן העדר תשתית לגיבוי טענתו מעוררת קושי לא מבוטל.

8. לא זו אף זו, בתיק ביהמ"ש קמא קיים אישור מסירה ממוחשב נוסף, המעיד על מסירת פס"ד שניתן בהעדר המערער באותה כתובת. האישור הוא מיום 9.3.2025 משעה 15:07 ממוען אף הוא אל המערער, ונושא חתימה, באישור זה ציין הדוור "בהעדר הנמען נמסר למי שגר עמו בבית". נתון זה מחזק את חזקת המסירה הנוגע להזמנה לדין.

9. המערער הוסיף וטען כי למד על קיומו של פסק הדין שניתן בהדרו ביום 23.10.25 כאשר התקשר למשרד הרישוי כדי לחדש את רשיונו. לאור זאת ובטרם החלטה ביקש וקיבל ביהמ"ש זה אישור "מצב הרשיון" ממנו עולה, כי רישיונו של המערער חודש בתאריך 13.4.2025 עד ליום 29.3.2027, ובשל הדוח בתיק זה, הוא חייב באמצעי תיקון בשל שיטת הניקוד. כך שטענתו בדבר האופן בו נודע לו על פסק הדין, מוקשה בעיני.

10. מעבר לכך, ולא פחות חשוב מכל האמור, המערער הוא זה שהיה מעוניין בהליך. המשפט התנהל, ומשלא היה זימון הוא נדחה מעת לעת. בכל פרק הזמן הזה המערער שקט על שמריו ולא טרח לברר למתי קבוע משפטו. מחובתו הדיונית של המערער להפגין אחריות, ולבדוק למתי קבוע משפטו, ולא לעצום את עיניו מפני ההליך שהוא עצמו יזם [להרחבה בנושא חובת תום הלב הדיונית, ראו פסק דיני בעפ"ת (חיפה) 30737-08-25 סינוואן אבו רימה נ' מדינת ישראל (5.10.2025), בעמ' 4, פורסם באתר נבו].

11. אשר לסיכויי ההגנה ושאלת עיוות הדין, מעבר להכחשה כללית של המערער, לא הופנה ביהמ"ש קמא לכשלים ראייתיים הנתמכים בחומר הראיות שבתיק, כדי להראות סיכויי הגנה של ממש. לפי הדוח האירוע מצולם במצלמות גוף של השוטר, ובדוחות מסוג זה ישנו דוח נסיבות המתאר את האופן בו הבחין השוטר בביצוע העבירה. למרות זאת, אין בבקשה שהגיש המערער לביהמ"ש קמא כל התייחסות לחומר הראיות; ובכתב הערעור ישנה טענה כללית בדבר כשלים ראייתיים, אך שוב, ללא כל התייחסות פרטנית לחומרי הראיות. נפסק, כי כפירה בביצוע העבירה, אין די בה כדי להקים חשש לעיוות דין [רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (23.2.2004].

12. חוששני כי בהעדר הנמקה ואסמכתאות בדבר סיכויי הגנה, מתווסף קושי נוסף, לא מבוטל, המצטרף לקושי המוזכר לעיל בעניין זימון המערער למשפט, ויחד נוטה הכף לחובת המערער בכל הנוגע לסיכויי הערעור.

13. בהינתן הנימוקים הללו, חוששני שאין בפני "טעם ממשי מניח את הדעת" כדרישת ההלכה הפסוקה, להארכת המועד להגשת הערעור באיחור כה ניכר.

14. הבקשה נדחית ויחד איתה אני דוחה את הערעור על הסף.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשפ"ו, 02 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.