בית המשפט קמא דחה את הבקשה בהחלטה מפורטת ומנומקת. לעניין טענותיו של המערער כי עובד הדואר זייף את חתימתו, קבע בית המשפט קמא, כי הטענה נטענה בעלמא, לא צורפה כל אסמכתה התומכת בכך, ואין בטענות שנטענו בפניו לגבי תיק אחר רלוונטיות לתיק שבפניו. עוד צוין כי לא נעשה כל בירור מצד המערער בסניף הדואר כדי להפריך את אישור המסירה. על כן, בית המשפט קמא לא ראה מקום להטיל ספק בחזקת המסירה העולה מאישור המסירה החתום לכאורה על ידי המערער. עוד הוסיף וציין בית המשפט קמא, שהיה על המערער לברר מה היו תוצאות הדיון הראשון אליו זומן, ולא לשקוט על שמריו. בנסיבות מצטברות אלה קבע בית המשפט קמא, כי לא הייתה הצדקה להיעדרותו של המערער מהדיון שהתקיים בהעדרו.

אשר לשאלת עיוות הדין, נקבע כי לא הוכח בפניו חשש לעיוות דין. העובדה שהמערער כופר בביצוע העבירה אינה מקימה עילה לעיוות דין. אף הטענה כי תקופת הליווי הסתיימה, נטענה גם היא בעלמא ללא ראיות המאששות אותה. על כן, נקבע כי המערער לא הראה שיש פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה על מנת שבית המשפט ישקול את ביטולו של פסק הדין. אשר לעיוות דין עקב חומרת העונש, על המערער שלושה חודשי פסילה בפועל לצד ענישה נלווית. בית המשפט קמא ציין כי מדובר בעונש מינימום שנקבע בחוק לעבירה, ואין בו כדי להקים חשש לעיוות דין. הטענה כי בשל פסק הדין ייאלץ המערער להוציא רישיון חדש אינה רלוונטית לשאלת עיוות הדין.

טענות המערער:

בערעור שבפניי חזר וטען ב"כ המערער את שנטען בבית המשפט קמא. לעניין העדר ההמצאה חזר וטען אודות זיוף אישור המסירה ע"י הדוור, והוסיף לראשונה, טענה לפגם באישור המסירה בשל כך שנקובים בו שני ישובים, ערערה ואום אל פחם.

עוד צוין, כי המערער מודה בביצוע העבירה וכל שהוא מבקש, שבית משפט זה יבטל את הכרעת הדין ויחזיר את הדיון על מנת שב"כ המערער יוכל לטעון לעונש, כאשר לדבריו בתי משפט רבים נוהגים להסתפק בעונש פסילה של 89 ימים כדי להימנע מסנקציה שתביא לצורך לחדש את הרישיון ולעבור מבחן עיוני ומעשי מחדש.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, בהחלטותיו ובאישורי המסירה ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם אם שוכנע כי הייתה סיבה מוצדקת להעדרותו מהדיון או שהשתכנע כי קיים חשש לעיוות דין [רע"פ 9142/01 איטליא סוריא נ' מדינת ישראל (2003); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (2009)].

אשר לאי התייצבות המערער למשפט - אישור המסירה שבתיק מלמד כי הזמנה לדין נמסרה למערער. שכן, הדוור מציין שם כי דבר הדואר נמסר לידי הנמען הרשום, וזאת לצד חתימה שנחזית להיות חתימת הנמען הלוא הוא המערער. לכן בדין נקבע כי לא הייתה סיבה מוצדקת להיעדרות מהדיון. זאת ועוד, כיום, לכל דבר דואר רשום יש כיום בר-קוד כרשום היטב באישור המסירה הנדון. אישור המסירה אינו ידני עוד, אלא מופק ע"י הדוור במערכת ממוחשבת (טאבלט). כך שהמסירה לנמען מתועדת היטב. תיעוד כזה מבטיח את אמינות שרותי הדואר ומאפשר מעקב אחר המשלוח. טכנולוגיה זו שהיא פרי העידן הנוכחי, מחזקת את חזקת המסירה שנקבעה ע"י המחוקק עוד בשנות השבעים [תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד 1974]. לכן טענה כנגד המסירה צריכה להיתמך בראיות ממשיות שאחרת תתרוקן חזקת המסירה מכל תוכן [רע"פ 1711/20 חורי נ' מדינת ישראל, פס' 8 (8.3.20)].

אשר לטענת זיוף החתימה - ב"כ המערער טען כי הדוור זייף את חתימת המערער על אישור המסירה. אין בידי לקבל טענה זו שלא הוכחה. רשות הדואר היא גוף ציבורי הנהנה לפי הדין מחזקת התקינות, וכך גם שלוחיה שהם הדוורים העוסקים במלאכת חלוקת הדואר. משעה שמתנוססת על אישור המסירה הצהרת הדוור, כי דבר הדואר "נמסר לנמען" ולצד הצהרה זו מתנוססת לראיה חתימת הנמען, מוחזקת רשות הדואר כמי שמסרה את דבר הדואר לנמען, אלא אם הוכיח הנמען כי לא כך הם פני הדברים. בכל הנוגע לנטל הראיה בטענה מסוג זה, אציין, כי טענת זיוף ומרמה היא טענה חריפה העולה כדי פגיעה בשמו הטוב של הדוור ושל רשות הדואר ואף עבירה פלילית [סעיפים 89 ו-90 לחוק הדואר התשמ"ו-1986]. הפסיקה קובעת, כי על הטוען טענת מרמה מוטל נטל שכנוע משמעותי להוכיח את טענתו, וכי אף שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר, ומחייבים את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (20.7.95) עמ' 9-8; ע"א 7456/11 נוי נ' אמנון, פס' 15 (11.4.13)]. המערער לא עמד בנטל. כל שהגיש לעיון בית המשפט הזה היא תלונה למשטרה מחודש דצמבר 2024, כאשר המסירה שביצע הדוור היא מפברואר 2024, כשאין בצד התלונה ממצא כלשהו מצד המשטרה. אין בכך כדי להרים את הנטל.

מעבר לכך, אם היה ממש בטענות המערער, הדעת נותנת שעל שולחנה של רשות הדואר או הסניף המקומי בערערה, היו תלונות מתושבים אחרים שלא קיבלו דבר דואר כי הדוור מזייף את חתימותיהם. אלא שלא הובא ראיה כלשהי התומכת בגרסה זו. לא זו בלבד, אלא שאישור מסירה נוסף המצוי בתיק, הנושא תאריך 9.10.2024, הגיע לתעודתו לכתובת המערער באותו אופן בו נשלח אישור המסירה "המזויף" ואף הוא מעשה ידיו של הדוור המקומי.

אשר לטענת הפגם באישור המסירה - נטען כי אישור המסירה פגום הואיל והוא נושא את שמות היישובים ערערה ואום אל-פחם. גם בטענה זו שעלתה רק בשלב הערעור אין ממש. אישור המסירה נושא את שמו של המערער ואת מיקוד היישוב ערערה 3002600 על פיו ממוין הדואר ונשלח ליעדו. אין אישור המסירה נושא את מיקוד העיר אום אל-פחם שהוא *******; ואחזור ואציין את הצהרת הדוור שמאשר כי דבר הדואר נמסר למערער בערערה, מה גם שלא כל פגם מאיין את אישור המסירה ובנדוננו ברור שלא מדובר בפגם ממשי [רע"פ 2340/15 קליין נ' מדינת ישראל, פס' 8 (18.5.16); ועוד ראו עפ"ת (מחוזי ב"ש) 25448-05-22 זיני נ' מדינת ישראל (14.6.22) עמ' 6-5].

על כל אלה יש להוסיף, כי חובת תום הלב הדיונית המוטלת על בעל דין מחייבת אותו לפעול בהגינות וביושר, ובכלל זה לברר מועדי דיון ולהתנהל בהתאם לידיעתו על הליכים והחלטות, גם אם לא בוצעה המצאה פורמלית כדין, במיוחד במקרים חריגים שבהם אי-פעולה עלולה להוות ניצול לרעה של הליכי משפט או השגת יתרון דיוני בלתי הוגן. שכן, עקרון תום הלב הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית, החולש על כלל ענפיה וזרועותיה, ובכלל זה על התנהלותו הדיונית של בעל דין. מכוחו מוטלת על בעל דין החובה להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב". חובה זו מטילה על בעלי הדין לנהוג בהגינות וביושר האחד כלפי השני וכלפי המערכת השיפוטית, ולפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט. תפקידו של תום הלב הדיוני הוא ליצור גבולות נורמטיביים למותר והאסור במאבק המשפטי, ולמנוע ניצול זכויות דיוניות להשגת יתרונות החורגים מתכליתן [ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' יוסף כוכבה (19.06.2023); ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ (17.01.2017)].

עקרון תום הלב תקף גם במשפט הפלילי ונכון אף למערכת דינים זו כנלמד מפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 10736/04 מרדכי כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (26.9.2006), ודברי המלומד פרופ' ד. ביין, המצוטטים שם בהסכמה, ולפיהם:

"אשר לדינים המסדירים את ההליך בבית-המשפט (ההליך הפלילי במובן הצר), הרי ניתן ללמוד גזירה שווה מהפסיקה שהחילה את עקרון תום-הלב על הדיון האזרחי, תוך ציון ששימוש בזכויות דיוניות יכול וייחשב כפעולה משפטית במובן סעיף 61(ב). ניתן לאמר, שאם זכויות וחובות דיוניות כפופות לעקרון תום-הלב, הרי אין נפקא מינא אם מדובר בדיון אזרחי או פלילי" (ד' ביין, לשאלת תחולת עקרון תום הלב בדיון הפלילי, פלילים ד, 101, 106).

לכן, אי-התייצבות לדיון שהיה ידוע לבעל הדין, ונדחה ע"י בית המשפט, אינה מהווה כשלעצמה עילה מוצדקת לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, שכן על בעל הדין לפעול בשקידה סבירה לקבלת מידע על מועדי הדיון, דבר שהוא בסיסי ביותר בהינתן שקיימות כיום מערכות מקוונות לקבלת מידע אודות המשפט או ביצירת קשר טלפוני יזום עם מזכירות או המידע הארצי.

חשש לעיוות דין - מדובר בעבירה של נהיגה ללא מלווה. תחילה כפר בכך המערער בבית המשפט קמא. בדיון בערעור שינה טעמו, וטען שהוא מודה בביצוע העבירה, וביקש להחזיר את הדיון לערכאה הדיון, כדי שיוכל לטעון לעונש. לטענת ב"כ המערער ניתן לקבל עונש מופחת משלושה חודשים [שהוא עונש המינימום הקבוע בחוק], וכך "להציל" את רישיונו של המערער. הנה כי כן, אין כל חשש לעיוות דין, שכן המערער הצהיר כי הוא מודה בביצוע העבירה. בצדק קבע בית המשפט קמא כי המערער לא הראה שעברה תקופת הליווי או שלא הוא נהג ברכב. נראה כי הודאתו בעבירה מסבירה את העדר הראיות. מכל מקום, משהודה אין חשש לעיוות דין, ולכן לא מתקיים התנאי המהותי הקבוע בסעיף 130(ח) לחסד"פ ולכן אין מקום לבטל את פסק הדין.

אשר לעונש - גם מצד העונש לא ראיתי כל חשש לעיוות דין. המערער הורשע בעבירה לפי סעיף עבירה לפי סעיף 12א1(ד) לפקודת התעבורה. לפי הוראות הפקודה, עונש המינימום הקבוע בחוק לעובר עבירה זו, לא יפחת משלושה חודשים (ראו סעיף 38 לפקודה + פריט 1א לתוספת הראשונה לפקודה). מדובר בנהג חדש שרק קיבל רישיון והמחוקק ציווה עליו להיות מלווה בנהיגה כדי לפקח עליו, ולצמצם את הסיכון אשר יכול לנבוע מחוסר ניסיון שלו על הכביש. המערער היפר חובה זו, המחוקק קבע עונש מזערי להפרת חוק זו, כעמדה המבטאת את החומרה הרבה שראה בכך המחוקק נוכח הפגיעה בערכים המוגנים החוסים בה, בראשם הגנה על יתר משתמשי הדרך. מכאן שאין בהטלת עונש המינימום כדי להוות עיוות דין.

סוף דבר:

בנסיבות מצטברות אלה לא נמצאה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ועל כן אני דוחה את הערעור, עיכוב ביצוע אם ניתן - מבוטל בזה.

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ו, 05 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.