1.  לפניי ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בעכו מיום 10.11.25 [המ"ש 3714-10-25], במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער להאריך מועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס שמספרה 10502125775.

בתמצית: ביום 4.2.25 הופקה בעניינו של המערער הודעת תשלום קנס, במסגרתה יוחסה לו עבירה של נהיגה תוך שימוש/אחיזה של מכשיר טלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית.

2.  המערער לא הגיש במועד כל בקשה, וביום 18.10.25 הגיש לבית המשפט קמא בקשה להארכת מועד להישפט. בבקשה נטען כי האיחור בהגשת הבקשה נעוץ בכך שהודעת תשלום הקנס לא נמסרה לו. על פי תצהירו של המערער, אשר צורף לבקשה, נודע לו על דבר קיומו של הדו"ח רק "לאחרונה", עת נכנס לאתר האינטרנט האישי-ממשלתי my.gov.il. עוד נטען כי המערער לא ביצע את העבירה אלא בן משפחה אחר.

3.  המשיבה התנגדה לבקשה. נטען כי מדובר בשיהוי בלתי סביר, כי הודעת תשלום הקנס נשלחה בדואר רשום לכתובת מגוריו העדכנית של המערער, וכי דבר הדואר חזר בציון "לא נדרש" (יצוין כי בטעות נרשם בתגובת המשיבה כי דבר הדואר חזר בציון "לא ידוע", אלא שמאישור המסירה שצורף לתגובה עולה בבירור אחרת). נטען לפיכך כי מדובר בהמצאה כדין, וכי הבקשה אינה מגלה טעם המצדיק היענות לבקשה.

4.  בהחלתו מיום 10.11.25 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. נקבע כי הודעת תשלום הקנס נשלחה אל המערער, אל כתובת מגוריו (לרבות ציון מספר ת"ד ומיקוד) ובציון מספר תעודת הזהות של המערער. דבר הדואר חזר בציון "לא נדרש", בציון שמו של הדוור וחתימתו. במצב דברים זה על המערער לספק הסבר לאי קבלת הדואר, אולם המערער לא העלה כל טענה ביחס לאישור המסירה. אף לא צורף לבקשה כל תיעוד התומך בטענה בדבר פגם במשלוח דבר הדואר אל המערער. מכאן שהמערער לא הפריך את חזקת המסירה ולא הוכיח כי אי קבלת דבר הדואר נעוצה בסיבות שאינן תלויות בו.

5.  עוד עמד בית המשפט קמא על כך שהבקשה הוגשה בחלוף 7 חודשים וחצי ממועד ביצוע העבירה, ולפיכך חל שיהוי של ממש בהגשתה. לעניין טענת המערער לעיוות דין - נקבע כי אין בעצם הטענה שאדם אחר נהג ברכב כדי לבסס חשש לעיוות דין ולהצדיק הארכת מועד להישפט.

6.  ביום 24.11.25 הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה לעיון חוזר. נטען כי התמונות והדו"ח מבססים את טענתו כי לא הוא שנהג ברכב. הדו"ח כולל תמונות מהן עולה בבירור שמדובר בנהגת. גם בדו"ח עצמו רשום על ידי השוטר עורך הדו"ח כי הבחין ב"נהגת משתמשת בטלפון נייד". לבקשה לעיון חוזר צורף תצהיר בתו של המערער המאשרת כי היא שנהגה ברכב בעת ביצוע העבירה. בית המשפט קמא דחה את הבקשה לעיון חוזר, ומכאן הערעור.

7.  שמעתי בדיון היום את טענות הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לערעור וכי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא.

8.  כפי שהבהרתי לב"כ המערער במהלך הדיון היום - לא די בטענה "לא קיבלתי" כדי לפתוח את שערי בית המשפט ולמחול על מחדלים. הודעת תשלום הקנס נשלחה אל כתובתו הרשומה של המערער, בדואר רשום, תוך ציון כתובת, ת"ד, מיקוד, ומספר תעודת זהות של המערער. הן בבקשה להארכת מועד להישפט, הן בבקשה לעיון חוזר והן בהודעת הערעור - לא העלה המערער כל טענה שיש בה כדי לסדוק כמלוא הנימה מחזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי. המערער לא העלה כל טענה ביחס לנתונים המופיעים על גבי אישור המסירה. הוא לא ערך כל בירור ברשות הדואר ולמעשה גם כיום נותר עם הטענה "לא קיבלתי", ולא מעבר לכך. אלא שבכך לא סגי. דבר הדואר חזר בציון "לא נדרש", ומכאן שאין מחלוקת שהמערער אכן לא קיבל לידיו את הודעת תשלום הקנס. השאלה היא אם אי קבלת דבר הדואר נעוץ בסיבות שאינן תלויות במערער, או שמא מדובר במי שדבר הדואר הגיע למערער, אך זה לא פעל על מנת לקבלו לידיו. כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, תקנה 44א' לתקנות סדר הדין האזרחי מעבירה את הנטל אל כתפי הנמען, להוכיח כי אי קבלת דבר הדואר מקורה בסיבות שאינן תלויות במערער. משלא הובאה כל ראיה הסותרת את חזקת המסירה, הרי שיש לראות את הודעת תשלום הקנס כמי שהומצאה כדין לידי המערער.

9.  גם ביחס לטענת המערער בדבר חשש לעיוות דין - לא מצאתי עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא. אציין כי מלכתחילה לא טען המערער כי בתו נהגה ברכב, ולא צירף תצהיר שלה. רק לאחר שנדחתה בקשתו להארכת מועד להישפט, צירף במסגרת בקשתו לעיון חוזר את התצהיר האמור. התנהלות זו, של פרישת טיעוני ההגנה לשיעורין, ועריכת מקצה שיפורים בגדרי בקשות לעיון חוזר - אינה ראויה, ודי היה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. מכל מקום, וכפי שקבע לא אחת בפסיקה: בקשה להסבת הדו"ח על שמו של אחר אינה מבססת חשש לעיוות דין, ובוודאי שטענה סתמית כי אחר נהג ברכב - אינה מצדיקה היענות לבקשה להארכת מועד להישפט.

10.  סיכומו של דבר - לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ואני דוחה לפיכך את הערעור.

המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ו, 15 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.