ערעור על רכיב החילוט בגזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא ירון מינטקביץ) מיום 15.5.2025 בת"פ 51466-07-24.

כללי

1.  שלושה נאשמים הורשעו בבית משפט קמא על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל או החוק). לפי האמור בכתב האישום, השלושה פעלו במסגרת חוליה שעסקה בהכנסת תושבים זרים, ללא היתר, משטחי יהודה ושומרון לישראל (ת"פ 51466-07-24).

2.  נאשם 1 בכתב האישום הוא אחיו של המערער. לפי כתב האישום, העבירות בוצעו, בין היתר, במיניבוס מרצדס שחור, השייך למערער כאשר "הנהג הבלעדי במיניבוס... הינו נאשם 1".

3.  בכתב האישום נכללה בקשה לחילוטו של המיניבוס, שנוסחה כדלקמן:

"בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש), התשכ"ט-1969 תבקש המאשימה לחלט את הרכוש המפורט להלן ואשר שימש את הנאשם לביצוע העבירות המיוחסות לו: ...מיניבוס מסוג 'מרצדס'...".

4.  במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים כי "הנאשמים לא יתנגדו לבקשת החילוט, בכפוף לזכויות של צדדים שלישיים הטוענים לבעלות בכלי הרכב. ידוע למאשימה שישנם טוענים לזכות, שתינתן להם זכות טיעון במסגרת הטיעונים לעונש ובקשת החילוט".

5.  המערער טען בבית משפט קמא לזכויות ברכב המיניבוס. בית משפט קמא שמע טענות וראיות בעניין, ובגזר הדין סקר את הוראות החילוט השונות מכוח חוק הכניסה לישראל, לרבות ההוראה בדבר חזקת הבעלות שנתייחס אליה בהמשך. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה בזו הלשון:

"לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות וטענות הצדדים, ראיתי כי הוכח, לכל הפחות ברמת מאזן ההסתברויות, אם לא מעבר לכך, כי הנאשם היה המשתמש העיקרי ברכב, ועל כן חלה החזקה כי מדובר ברכושו, וחזקה זו לא נסתרה" (עמ' 11 לגזר הדין).

בהמשך קבע בית המשפט כי

"המאשימה הוכיחה ברמה הנדרשת שהנאשם היה המחזיק במיניבוס והמשתמש העיקרי בו" (עמוד 12 שם).

6.  בהתאם לכך הורה בית משפט קמא על חילוטו של המיניבוס.

7.  על רכיב זה בגזר הדין הוגש הערעור הנוכחי.

הערעור

8.  בערעור העלה המערער טענות שונות בסוגיית החילוט, אולם בדיון שהתקיים בפנינו נראה כי הטענות מוקדו בטענה הבאה: לפי הנטען, בכתב האישום התבקש חילוטו של המיניבוס מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן - פסד"פ). לעומת זאת, בגזר הדין הכריע בית משפט קמא וקבע ממצאי עובדה על יסוד הוראות החילוט שבחוק הכניסה לישראל. המערער טען שבכך טעה בית משפט קמא ונפגעה זכות הטיעון שלו. זאת, משום שכלכל צעדיו, הביא ראיותיו וטען טענותיו על יסוד הדין הקבוע בסעיף 39 לפסד"פ, ולא על יסוד ההוראות הקבועות בחוק הכניסה לישראל. לפיכך, ביקש המערער לבטל את ההוראה בדבר חילוטו של רכב המיניבוס.

9.  מנגד, ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, לא נגרם למערער כל עיוות דין שכן ניתנה לו מלוא האפשרות להביא ראיותיו ולטעון טענותיו, ומכל מקום בית משפט קמא בחן בקפידה את כל הראיות שהגיש, וראה להגיע לממצאי עובדה התומכים בחילוט.

10.  נוכח המורכבות המסוימת שעוררה הטענה הנזכרת, הצענו לצדדים להסכים שנקבע סכום שאם ישולם למשיבה ניתן יהיה לחלטו חלף המיניבוס, וזאת מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ולמהותו האזרחית של העניין שכאן ראו ע"פ 8988/18 גבריאל נ' מדינת ישראל (5.2.2019)). לצערנו, הצעה זו לא התגבשה להסכמה, ולפיכך יש להכריע על פי שורת הדין.

דיון והכרעה

11.  דין הערעור להתקבל.

12.  סעיף 39 לפסד"פ קובע מסגרת דינים מוגדרת באשר לחילוט. לפי האמור בסעיף, בית המשפט רשאי ליתן צו חילוט "אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ" (סעיף 39(א) לפסד"פ). באופן משלים, קובע סעיף 40 לפסד"פ כי "היה אדם שאיננו שותף לעבירה טוען לבעלות על החפץ שחולט או לזכות בו, רשאי הוא... לבקש מאת בית המשפט שציווה על החילוט לבטל את הצו" (ההדגשות הוספו). הדגש בסוגיית החילוט במסלול זה הוא אפוא על סוגיית הבעלות בחפץ המחולט, בעלותו של הנידון מזה ובעלותו של הטוען לזכות מזה. הפסיקה קבעה הוראות בעניין נטל ההוכחה בדבר הבעלות, שהוא "מאזן הסתברויות" (ראו רע"פ 5776/05 ראובן נ' מדינת ישראל, פיסקה ד(3) (31.7.2005)).

13.  לעומת זאת, מסלול החילוט לפי חוק הכניסה לישראל קובע מסגרת דינים שונה ביחס לחילוט בכלל, וביחס לשאלת הזיקה שבין הנידון ובין הרכוש המחולט בפרט.

כך, לפי האמור בסעיף 12ב15(ב) לחוק, בית המשפט יצווה על חילוט "רכוש של הנידון", שהורשע בעבירות המנויות בסעיף (לרבות אלה שבהן הורשע אחיו של המערער), ואשר עונה לתנאים שנקבעו בסעיף בנוגע לזיקה לעבירות, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. מן הלשון "רכוש של הנידון" ניתן ללמוד כי כמו בפסד"פ, גם בסעיף זה תנאי סף הוא שהרכוש יהיה בבעלות הנידון. אלא שבהמשך אותו סעיף נקבעה חזקה, שאינה מופיעה בפסד"פ, ולפיה "חזקה כי כל רכוש שנמצא בחזקתו בשליטתו או בחשבונו של הנידון הוא רכושו, אלא אם כן יוכח אחרת" (סעיף 12ב15(ג) לחוק, ההדגשה הוספה). כלומר, הסעיף קובע חזקה ראייתית בסוגיית הבעלות, הנלמדת מההחזקה או השליטה בנכס המדובר.

נוכח הוראות ייחודיות אלו, ראה המחוקק לקבוע כי מקום שבו המדינה מתעתדת לבקש חילוטו של רכוש לפי סעיף זה של החוק, עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום. כך עולה מסעיף 12ב15(ד) לחוק הכניסה לישראל, אשר מחיל הוראות שונות של פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, לרבות הוראת סעיף 36א(ה), שלפיה "בקשת תובע לחלט רכוש לפי סעיף זה ופירוט הרכוש שאת חילוטו מבקשים, יצויינו בכתב האישום".

הוראת חילוט נוספת בחוק הכניסה לישראל מצויה בסעיף 12א(ד1א)(1) לחוק, המתייחס ספציפית לעניין חילוט רכב. על פי הסעיף, בעבירות מסוימות, לרבות העבירות שבהן הורשע המערער, בית המשפט רשאי "להורות על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם האדם שהורשע בעבירה הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע, ויחולו לעניין זה הוראות פרק רביעי ל[פסד"פ]..." (ההדגשה הוספה). כלומר, הסעיף מאפשר גם חילוט רכב שאינו בבעלותו של הנידון, ודי בכך שהנידון הוא המחזיק בו דרך קבע (אף אם אינו בעליו). יצוין שהפרק הרביעי בפסד"פ שאליו הפנה המחוקק כותרתו "תפיסת חפצים", ובו מצויה, בין היתר, הוראת סעיף 39 לפסד"פ בעניין סמכות החילוט, אשר אינה כוללת חיוב מפורש לכלול את הבקשה בכתב האישום.

14.  במקרה הנוכחי, כאמור, בכתב האישום לא צוין כי הבקשה לחילוט היא לפי חוק הכניסה לישראל אלא כי הבקשה היא לפי הפסד"פ. זאת ועוד, כפי שציין ב"כ המערער, עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא מעלה שהצדדים טענו בסוגיית החילוט, הלכה למעשה, על יסוד הפסד"פ. כך, בא כוח המשיבה טען כי "נטל להוכחת הבעלות המהותית נקבע על פי מאזן הסתברויות מטעם המאשימה על פי החומר הקיים זה ברור... נבקש מבית המשפט לקבל את עמדתנו כי הנאשם הוא הבעלים המהותי ובסופו של ההליך לחלט את הרכב" (ראו סעיף 13 להודעת הערעור; עמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 6.4.2025). הנה כי כן: בא כוח המשיבה טען כי ההכרעה צריכה להיעשות על יסוד מאזן ההסתברויות בשאלת הבעלות, היינו מבלי להידרש לחזקת הבעלות הקבועה בחוק הכניסה לישראל ביחס לסמכות החילוט מכוח סעיף 12ב15(ב) לחוק, ומבלי להידרש לכך שסמכות החילוט מכוח סעיף 12א(ד1א)(1) כלל אינה מותנית בבעלות. זו גם הייתה מסגרת טענות בא כוח המערער (ראו טיעון מיום 28.4.2025).

15.  לעומת זאת, גזר דינו של בית משפט קמא בסוגיית החילוט פותח כאמור בניתוח סעיפי חוק הכניסה לישראל הנזכרים, כלומר, בית משפט קמא נדרש לניתוחם של הסעיפים הייחודיים בחוק הכניסה לישראל, המעניקים משקל לסוגיית ההחזקה בנכס (בין אם כזיקה מספקת של המורשע לרכוש ובין אם כיוצרת חזקה בדבר הבעלות).

16.  לא רק המסגרת המשפטית בגזר הדין מיוסדת על חוק הכניסה לישראל; ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא מיוסדים אף הם על הוראות חוק אלו, ובפרט על החזקה הקבועה בהם. נשוב ונצטט את דבריו המפורשים של בית משפט קמא בגזר הדין, שהובאו לעיל, לפיהם:

"אחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות וטענות הצדדים, ראיתי כי הוכח, לכל הפחות ברמת מאזן ההסתברויות, אם לא מעבר לכך, כי הנאשם היה המשתמש העיקרי ברכב, ועל כן חלה החזקה כי מדובר ברכושו, וחזקה זו לא נסתרה" (עמ' 11 לגזר הדין. ההדגשה הוספה).

17.  בנסיבות אלו, בהן כתב האישום הפנה להוראות החילוט הקבועות בפסד"פ, המתמקדות בבעלות ברכוש; כאשר הטיעונים בבית משפט קמא עסקו בבעלות על פי מאזן ההסתברויות ולא נדונו ההוראות הייחודיות הקבועות בחוק הכניסה לישראל ומעניקות מעמד לשאלת ההחזקה; ומנגד, כאשר המסגרת המשפטית וממצאי העובדה בבית משפט קמא נגזרו מהוראות חוק הכניסה לישראל, לרבות המשקל הייחודי שיש בהן להחזקה - ראינו לקבל את טיעוני המערער לפיהם נפגעה זכות הטיעון שלו, ועל כן דין הערעור להתקבל.

18.  ב"כ המשיבה טען שלא נגרם למערער עיוות דין ולא נגרמה פגיעה באיזה מזכויותיו המהותיות. טענת ב"כ המשיבה יכולה הייתה להתקבל לו טיעונם של הצדדים היה אחר, וכך גם ממצאי העובדה בגזר דינו של בית משפט קמא. התייחסות מקיפה שאכן ישנה בגזר דינו של בית משפט קמא לעדויות ולראיות שהוצגו בסוגיית החילוט, אינה יכולה להביא להתעלמות מהאמירה החדה והברורה בגזר הדין, כפי שהובאה לעיל, ולפיה בית משפט קמא הסתמך בקביעת הממצאים על החזקה הקבועה בחוק הכניסה לישראל שלגביה לא התאפשר למערער להעלות את טענותיו.

19.  נוכח האמור, איננו נדרשים להביע עמדה בשאלה האם, לו הייתה המשיבה טוענת לחילוט מכוח סעיף 12א(ד1א)(1) לחוק לבדו, היה עליה לבקש זאת כבר בכתב האישום, או שדי היה בעתירה המוגשת בשלב מאוחר יותר. כך או כך, טוב תעשה המשיבה אם ככל הניתן תפרט את בקשת החילוט בכתב האישום גם אם אין חובה כזו בחוק (השוו: ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל, פיסקה 90 (1.9.2009).

בנסיבות אלו, הערעור מתקבל. ההוראה בגזר דינו של בית משפט קמא בדבר חילוט המיניבוס מבוטלת בזאת.

ניתן היום, י' כסלו תשפ"ו, 30 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.