דיון והכרעה

6. ככלל, לפי הוראות הדין, אין ערעור על החלטת ביניים במשפט פלילי. על החלטה זו ניתן לערער לבית משפט זה רק במסגרת פסק הדין הסופי [בג"ץ 6876/01 ברלאי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב הגב' זיוה הדסי-הרמן (18.11.01)].

7. אשר לטענת ב"כ המערער המלומד כי האפיק הנכון הוא סעיף 74 לחסד"פ, וסווג כערעור לפי סעיף 74(ה) לחסד"פ, אבהיר, כי אין תחולה לאפיק זה בנדוננו, שכן, סעיף 74(א)(1) לחסד"פ פותח במילים:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו...".

8. העבירה המיוחסת למערער בבית המשפט קמא היא עבירת חטא, לפי סעיף 2(א) לחוק העזר חיפה, שעניינה הוא ביצוע פרסומת על גבי רכב, ללא היתר מהעירייה, לכן אין תחולה להוראות סעיף 74 לחסד"פ על עבירה זו, וממילא אין מוקנית למערער דכאן זכות ערר (ולא ערעור) על ההחלטה לבית משפט זה. עוד יוער, כי "חומר החקירה" בנדוננו, הוא 'דוח הנסיבות' שערך הפקח, הרשום בתחתית הדוח, וככל שצילם את הרכב גם התמונה נכללת בחומר זה.

9. די בכך כדי לדחות על הסף את הערעור, אך אתייחס גם לטענת המערער בדבר שגיאת בית המשפט בסיווג המסגרת הדיונית לבחינת בקשתו.

10. כאמור, המערער טוען כי המשיבה אוכפת את הדין כלפיו באופן בררני ולא צודק. כבר נפסק, כי דרך המלך להעלאת טענות אודות פגמים שנפלו בהגשת כתב אישום - לרבות טענה לאכיפה בררנית - היא במסגרת ההליך הפלילי (בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד התעשייה המסחר והתעסוקה, [פורסם בנבו] פסקאות 5-4 (6.2.2006); רענן גלעדי, בית המשפט הפלילי בשבתו כבג"ץ - הלכת ניר עם כהן ודוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים, חלק א, הסניגור 190, 6-5 (2013)).

11. לצד זאת, נפסק כי טענה אודות התקיימותה של אכיפה בררנית, יש להניח תשתית עובדתית מבוססת [ראו: בג"ץ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג (3) 289, 307 (1999); ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, בפסקאות 22-20 (12.8.2012); מיכל טמיר, אכיפה סלקטיבית, בעמ' 404-401 (2008)]; והאמצעי הדיוני להעלאת הדרישה לקבלת חומר לצורך ביסוס הטענה לאכיפה בררנית הוא סעיף 108 לחסד"פ, ולא סעיף 74 לחסד"פ [ראו: בג"ץ 4922/19 נווה נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז מרכז (פלילי), פסקה 30 (9.12.19) להלן: "עניין נווה"].

12. בכל הנוגע לשאלה של רמת ההוכחה הנדרשת לצורך דיון בטענת אכיפה בררנית, נפסק, כי "...שהנטל הראשוני לצורך קבלת מידע ומסמכים לשם העלאת טענה לאכיפה בררנית מוטל על הנאשם. אין להפוך את היוצרות, באופן שהליכי הגילוי והעיון ישמשו בסיס להנחת התשתית הראייתית הראשונית בבחינת "נעשה ונשמע" - נקבל את המידע והמסמכים מתוך תקווה כי מהם תצמח התשתית הנדרשת להגנה מן הצדק" [דברי כב' הנשיא י' עמית בעניין נווה, פסקה 29; ההדגשה בציטוט הנ"ל שלי - ש.ב.; ראו גם: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ [פורסם בנבו] (10.9.2013)].

13. נוכח הוראות הדין, כב' בית המשפט קמא סיווג נכונה את בקשת המערער לקבלת מידע אודות דוחות אחרים, ככל שהוגשו, כבקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ. בהתאם לכך, קבע, כי המערער לא עמד בנטל הראיה על מנת לבסס מתן צו כזה, על פי ההלכות הנוהגות, ועל כן דחה את בקשתו. משדחה בית המשפט את בקשת המערער, אנו חוזרים לנקודת המוצא בהחלטה זו, לאמור: מדובר בהחלטת ביניים, שאינה ברת ערעור אלא בתום ההליך [עניין נווה, פסקה 8].

14. בנסיבות אלה, משהוגש הערעור ללא שקיימת זכות ערעור הקבועה בדין, אין מנוס מדחייתו על הסף, ויובהר כי בית משפט זה אינו מביע כל עמדה לגופו של עניין.

ניתנה היום, כ' חשוון תשפ"ו, 11 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.