המערער טוען, בהסתמך על הוראות סעיף 2 לחוק חניה לנכים, כי החוק מסדיר חניית נכים, ומקום בו מוצב תמרור חניה לנכה, אין להפלות בין נכה המחזיק במעלון לבין נכה שאינו כזה. לדבריו, כל מי שמקבל תו נכה הוא מוגבל בגפיים התחתונות ואינו מתנייד באופן עצמאי, וכזה היה אביו המנוח, ולכן משהחזיק תו חניית נכה, חנה כחוק. בנוסף, נטען כי לסעיף 3(9) לחוק הנכים האוסר חניה במקום יש תחולה רק כאשר מדובר ברכב מסוים, ואין התמרור המוצב במקום נוקב ברכב ספציפי על אף היותו מכוון לרכב נכה עם מעלון.

דין הטענות להידחות, אנמק בקצרה.

הוראת סעיף 2 לחוק הנכים התשנ"ד-1993, קובעת הסדר לפיו מותר לנכה, כהגדרתו בחוק, להחנות את רכבו, במקום שאינו מותר לחניה ליתר הנהגים, בכפוף לתנאים הקבועים בהוראה זו. תנאים אלה מחולקים לשתי קבוצות. האחת, כשאין אלטרנטיבה אחרת לחניה [סעיפים 2(א)(1)+(2)]. הקבוצה השניה של התנאים, שאין בחניה משום הפרעה או קיפוח זכות יתר המשתמשים בדרך [סעיפים 2(א)(3)+(4)]. סעיף 3 לחוק הנכים מוסיף וקובע רשימת סייגים לחנייתו של רכב נכה באופן שיש בו להפריע או לקפח את זכותם של יתר משתמשי הדרך.

רשימת הסייגים להעמדת רכב וחנייתו שבחוק הנכים אינה הסדר שלילי. חלק מהסייגים מפורטים בהוראות אלה של חוק הנכים, וחלק אחר, בתקנות התעבורה, המסדירות באופן ספציפי, לכלל הציבור, את נושא העמדת רכב וחנייתו. הוראות אלה של תקנות התעבורה, אשר היו קיימות בעת חקיקת חוק הנכים, לא בוטלו ולא הוכפפו להוראות חוק הנכים, והן מתקיימות לצידן.

בנדוננו, חניית המערער אינה מתיישבת עם התנאים והסייגים הקבועים בחוק הנכים, ואינה מתיישבת עם הסייגים הקבועים בתקנות התעבורה, לכן האופן בו חנה המערער לא היה כחוק. אסביר.

בהוראת סעיף 2(א)(3) לחוק הנכים נקבע, כי חניית נכה מותרת אם "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך, ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים".

החניה הנידונה, הינה חניה ייעודית לרכב המצויד במעלון. הסבר קצר: רכב עם מעלון הוא בדרך כלל רכב גבוה, אחוד, כמו וואן, המותאם להסעת מוגבלים בניידות המרותקים לכסא גלגלים. בדרך כלל, הרכב מותאם לנהיגת הנכה, וכולל אביזרי נהיגה המותאמים לנכות הגפיים ממנה סובל הנכה. ברכב מותקן מָּעַלוֹן או כֶּבֶשׁ ("רמפה"), המאפשרים לנכה לצאת ולהכנס לרכב עם עגלת הנכים. הנכה עובר עם עגלת הנכים בתוך הרכב, לאותו כבש, ומשם באמצעות המעלון והורדתו, יוצא הנכה מהרכב למפלס הרחוב. כך מתאפשרת הנגשת המרחב הציבורי, ביתר נוחות, לנכה הסובל מנכות גפיים והמתנייד עם רכב בעל מעלון.

ברור לחלוטין, כי אם רכב, לרבות רכב נכה שאינו מצויד ברכב עם מעלון, חונה בחניה ייעודית לנכה הניזקק למעלון לצורך ניידותו, הוא בהכרח מקפח את זכותו של אותו נכה הזקוק למעלון לצורך הנגשה לרחוב, ומונע ממנו תנועה ומעבר חופשי עם עגלת הנכים שלו [סעיף 2(א)(3) לחוק הנכים].

זאת ועוד, סעיף 3(9) לחוק הנכים, עליו מסתמך המערער, מכפיף חניית נכה לרשום בתמרור וקובע כי "במקום חניה שהוקצה לרכב מסוים של נכה וסומן בתמרור שבו צוינו פרטי הרכב, ואם צוינו בתמרור ימים או שעות מסוימים - רק בימים או בשעות שצוינו בתמרור".

על כן, חניית רכב נכה שאינו בעל מעלון בחניה ייעודית זו, אינה מותרת לפי חוק הנכים, על אף היות רכב המערער רכב נכה.

יתרה מזאת, תקנה 72(א)(16) לתקנות התעבורה, אשר נועדה להכווין, בין היתר, את התנהגות נהגי הרכב בעלי תו הנכה, קובעת כך:

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת, ואלה המקומות:

......

(16) ליד תמרור 437 בניגוד להוראות התמרור, או ליד תמרור 437 שהוצב מתחתיו ובצמוד לו תמרור 439 שבו צוינו פרטי רכב מסוים של נכה, אם הרכב אינו זה שפרטיו צוינו בתמרור האמור; צוינו בתמרור ימים או שעות מסוימים - יחול האמור בפסקה זו רק בימים או בשעות שצוינו בתמרור".

במקום בו חנה המערער מוצב תמרור 437, שהינו תמרור חניית נכה, ולצידו תמרור 439 שהינו ממשפחת תמרורי "איסורים והגבלות". לפי הוראות התקנות, תמרור 439 קובע הוראה מחייבת שלגביה אין תמרור בלוח התמרורים, ולפי הוראה זו: "הוצב התמרור מתחת ובצמוד לתמרור אחר - יחול האמור בו בתוספת לתמרור שמעליו ובצמוד לו" [ראו: תמרור 439 בהודעת התעבורה (קביעת תמרורים) התשע"א - 2010]. כלומר, משעה שמוצב תמרור חניית נכה אבל לצידו תמרור עם הוראות, יש לקרוא את ההוראות המסייגות את החניה יחד עם תמרור הנכה, כחלק בלתי נפרד ממנו.

בנדוננו, תמרור 439 המוצב במקום, קבע כי החניה מותרת רק לרכב נכה עם מעלון. אין חולק כי רכבו של המערער אינו כזה. הוא מודה בכך.

לפיכך, משהחנה המערער את רכבו בניגוד להוראות התמרור והשילוט הצמוד לו, חנה שלא כחוק ולכן בדין הורשע.

טוען המערער כי לא צוין רכב ספציפי בשלט שהוצב במקום [תמרור 439], ולכן לא חל הסייג הקבוע בסעיף 3(9) לחוק הנכים האוסר חניה אם מצוין רכב מסוים.

כפי שכבר הובהר, הנלמד מהוראת סעיף 3(9) לחוק הנכים הוא כי החניה כפופה לרשום בתמרור, כומר הכוונה מפורשת לתמרור 439, בו יכול ויקבע כי החניה מותרת לרכב מסוים או בשעות וימים מסוימים, או כבנדוננו שהוראת התמרור מייעדת את החניה לציבור נכים מסוים.

מעבר לכך, אין בעובדה שמדובר ברכב נכה, כדי לפטור אותו מחניה כחוק, לפי תקנות התעבורה המסדירות באופן ספציפי התנהגות במישור זה של השימוש בדרכים, ולפי השילוט המוצב במקום ומבהיר כי החניה הינה ייעודית לרכב נכה עם מעלון. משהחניה אסורה לפי הוראת תקנה 72(א)(16) לתקנות והשילוט שבמקום, נעברה עבירה. חובתו של נכה לנהוג ברכב ולהשתמש בדרכים בהתאם לחוקי התעבורה העוסקים ספציפית בהכוונת התנהגות במישור זה, לצד הסדר ההנגשה המטיב שנקבע בחוק הנכים. אין הסדר זה שולל את תחולת דיני התעבורה. לא למותר יהיה לציין את השכל הישר וההיגיון הבריא, שאם קיים שילוט כה ברור המייעד את החניה לנכה עם מעלון, פשיטא שאסורה החניה על נכה שאינו נוהג ברכב כזה.

המערער לא טען דבר כנגד העונש שהוטל עליו, אולם, מאחר ואינו מיוצג, בדקתי גם את הקנס שהוטל עליו בסך 1200 ש"ח, ובשים לב לקנס המקור [1000 ₪], מצאתי כי הקנס שהוטל הינו על הצד המתון בלשון המעטה בהינתן נסיבות ביצוע העבירה כמפורט לעיל, שבוצעה ע"י המערער [נהג הרכב] שאינו נכה, אשר חנה במקום אסור [גם אם הסיע נכה], כך שנכה מוגבל עם מעלון שהיה מגיע למקום לא יכול היה להחנות את רכבו.

הערעור נדחה.

ניתן היום, ט"ז שבט תשפ"ו, 03 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.