4. בערעור נטען כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק להוצאת הצו, חלפו יותר מ-6 חודשים ממועד איתור הבנייה ועד הוצאת צו ההריסה המנהלי, הבנייה הסתיימה זה מכבר, נפלו פגמים בתשתית העובדתית שעל יסודה הוצא הצו, צוין כי מדובר ברצפה מבטון, דבר שאינו נכון, שכן מדובר ברצפת אספלט שקיימת שנים רבות. עוד נטען, כי התשתית התכנונית שבבסיס הוצאת הצו הייתה לקויה וחסרה, שכן הצו ניתן בלי שקוימה התייעצות כנדרש על פי חוק ועל כן, מדובר בצו בטל מעיקרו. בנוסף צוין, כי האכיפה נעשתה באופן בררני הואיל ובמקום קיימת בנייה רבה שכנגדה לא בוצעה אכיפה מנהלית. בנסיבות אלה נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר דן בבקשה ללא המערערת ודחה אותה ללא קיום דיון ענייני במעמד הצדדים.

5. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור תוך שהיא תומכת יתדותיה בהחלטת בית משפט קמא וטוענת כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו. המערערת הייתה מיוצגת לכל אורך ההליך, היא בחרה שלא להתייצב לשני הדיונים שנקבעו לבקשתה, בא כוחה ויתר על חקירת המפקח ועל כן לא קיימת שום נסיבה מיוחדת המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. בנוסף נטען כי צדק בית משפט קמא שדחה את הבקשה וראוי היה לדחותה על הסף מחמת אי עמידה בהוראות החוק והתקנות.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את דבריהם בדיון שהתקיים לפניי, וכמו כן נתתי דעתי להחלטתו של כב' בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

7. אין חולק כי צו ההריסה הומצא כדין למערערת שעה שהודבק על המבנה נשוא הצו כפי שמאפשר החוק (סעיף 226 לחוק התכנון והבנייה). למרות זאת, הבקשה לביטול הצו הוגשה באיחור, שכן לפי הוראת סעיף 208(א) לחוק התכנון והבנייה רשאי הנפגע מהצו להגיש בקשה לביטולו בתוך 15 יום מיום המצאת הצו. דא עקא, כי צו ההריסה הומצא למערערת ביום 14.1.2025 ואילו הבקשה לביטולו הוגשה ביום 20.2.2025, כלומר, באיחור ניכר מהמועד הקבוע בחוק. זאת ועוד, הבקשה חסרה בתצהיר של איש מקצוע אשר יכול להעיד על כך שקיים "סיכוי ממשי כי היתר הבנייה יינתן בתוך פרק זמן קצר" (סעיף 2(ג) לתקנות סדר הדין); בנוסף, סעיף 228(א) לחוק התכנון הבנייה מעניק זכות עמידה לאדם "הנפגע מצו מנהלי". משמעות הדבר כי היה על המערערת להוכיח כי יש לה זכות במקרקעין נשוא הצו [ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' יו"ר הוועדה לתכנון ובניה פתח תקוה (17.4.2005)]. מעיון בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא נראה כי לא צורפה בפני בית המשפט קמא כל אסמכתה להוכחת זכות במקרקעין, ורק בשלב הערעור צורפה אסמכתה שלפיה לכאורה יש למערערת זיקה למקרקעין. תקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) תש"ע 2010 קובעת שבית המשפט לא יידרש לבקשה שלא מולאו כלפיה כל דרישות התקנות. על כן, לאור הוראות החוק, היה בית משפט קמא רשאי לדחות את הבקשה על הסף אך מטעמים אלה.

8. למרות זאת נדרש בית המשפט לבקשה ודחה אותה לגופו של עניין. בית משפט קמא ציין כי אין בבקשה טענות המצדיקות ביטולו של צו הריסה, המבנים הוקמו על קרקע חקלאית מוכרזת, הטענה על אכיפה בררנית הועלתה באופן כללי ביותר, הטענה בדבר חובת ההיוועצות שלא קוימה נסתרת באמור בתגובתה המפורטת של המדינה, וגם הטענה בדבר אופק תכנוני הועלתה באופן כללי ללא תימוכין, תוך ששוב הודגש כי מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת.

9. מהחומר שלפניי עולה כי מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת שייעודה יער, בהתאם לתכניות החלות במקום (תמ"מ 2/9; תמ"א 22). המערערת הגישה לבית המשפט קמא תצהיר התומך בבקשה לביטול הצו שם הצהירה כי הקימה במקום תשתית לצורך "שוק ירקות". עיון בחומר שבפני מלמד על הקמת שני מבנים בשטח של 375 מ"ר, גבוה רחב ידיים העשוי קונסטרוקציית עמודי ברזל הנטועים בקרקע ומבוטנים, עם חיפוי של פלטות בניה קלה והפך לבית עסק מסוג סופר מרקט לירקות ופירות, הנושא שלט ענק בראש המבנה המצהיר: "אֵל סוּק שיח' אֵל חוּדר וּאֵל פָאוּוק" [ובתרגום: שוק השיח' לירקות ופירות]. בניה מסחרית מסוג זה טעונה היתר כחוק, אך היא נעשתה ללא היתר, בשטח המיועד ליער, ובקרקע חקלאית מוכרזת. השימוש המסחרי סותר חזיתית את התוכניות החלות, מנוגד להוראות החוק, ואסור בתכלית. בנוסף המבנים נבנו במיקום שהינו מחוץ לתכנית המתאר של כאבול.

10. המערערת לא הוכיחה כי נפל פגם בהוצאת הצו, נימוקיה בדבר אי קיום חובת ההיוועצות היו לאקוניים ולא מבוססים, ובכל מקרה עיינתי במסמכים שמכוחם הוצא הצו, ולא מצאתי כל יסוד לטענותיה. הצו הוצא על יסוד חומר ראייתי שכלל תמונות ותצהיר של המפקח תוך היוועצות מסודרת, כחוק. הטענה בדבר אופק תכנוני הועלתה באופן כללי, ועד היום בחלוף כשנה מאז אותרו המבנים הלא חוקיים הבנויים על המקרקעין, לא הוצגה כל התקדמות תכנונית שיש בכוחה ללמד על היכולת לקבל היתר המצוי בהישג יד כנדרש על פי הפסיקה, וכפי שכבר צוין, הבניה מנוגדת למצב התכנוני.

11. אשר לכך שהדיון התקיים במעמד בא כוחה הקודם של המערערת עו"ד ריאן פלאח, ללא המבקשת. לא מצאתי שבית המשפט קמא שגה בהחלטתו זו. המבקשת היא זו שפנתה לבית המשפט לקבלת סעד, בית המשפט קבע דיון, הדיון נדחה בזמנו מטעמי ביטחון, ולאחר מכן נדחה לבקשת המערערת בטענה שהיא לא חשה בטוב. בית המשפט קבע דיון נוסף ליום 7.9.2025. ב"כ המערערת התייצב והצהיר לפרוטוקול "אני הודעתי לה, אינני יודע מדוע לא התייצבה, הודעתי לה שהדיון בשעה 14:00 והשעה כעת 14:40". בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא כאשר קבע שהמערערת לא התייצבה לדיון מבלי שהוצגה בפניו סיבה מוצדקת לכך. בית המשפט לא הסתפק בדחיית הבקשה בהעדר התייצבות, אלא נדרש אליה גם לגופה, בחן אותה ודחה אותה כאמור מהטעמים המפורטים לעיל. בנסיבות אלה, לא מצאתי שנפלה שגגה לפני בית משפט קמא, שעה שנתן למערערת את יומה מספר פעמים והיא לא התייצבה לדיון ללא סיבה מוצדקת, וכפי שכבר הובהר, גם לגופה, אין בבקשה כל ממש.

12. אשר לדחיית הבקשה לעיון חוזר בהחלטה שדחתה את הבקשה, גם כאן סבורני שצדק בית משפט קמא שעה שלא מצא לעיין מחדש בהחלטתו, הואיל ובדיון שנקבע ביום 7.9.2025 הצהיר בא כוחה עו"ד פלאח שהוא הודיע למערערת על הדיון. בית משפט קמא המתין כ-40 דקות ולא הייתה התייצבות למערערת, ולא נמסרה מצידה באמצעות בא כוחה כי היא חולה, ורק בבקשה לעיון חוזר עלו טענות בדבר נסיבות רפואיות שלא אפשרו התייצבותה. גם טענה זו לא נתמכה באישור רפואי ואף לא בתצהיר מטעם המערערת.

13. בשים לב לכל הטעמים שמניתי לעיל, ומשאין לבקשה לביטול צו ההריסה תוחלת וסיכוי של ממש, סבורני כי החלטת בית משפט קמא נכונה, ועל כן אני דוחה את הערעור. צו עיכוב הביצוע מבוטל. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של - 10,000 ₪ שיקוזזו מהפיקדון שבתיק. היתרה תושב למערערת. המשיבה רשאית לבצע את צו ההריסה בתוך 60 יום מיום החלטה זו.

ניתן היום, י"ח כסלו תשפ"ו, 08 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.