3. ביום 15.10.24 הגישה המשיבה לבית המשפט קמא את תגובתה לבקשה. נטען, כי עבודות הבניה בגינן הוצא הצו - בוצעו ללא היתר, וכי המקרקעין עליהם הוקם המבנה הם קרקע חקלאית מוכרזת. לפי תכנית מתאר מקומית מס' 263-0536151 ייעוד המקרקעין "מבנים ומוסדות ציבור", ולא ניתן להוציא מכוחה הרשאות או היתרים. כן נטען, כי העבודות שביצע המערער מסכלות תכנון מיטבי, תוך פגיעה בבעלי קרקע נוספים. המשיבה ציינה כי בשים לב לממצאים שבדו"ח המפקח, הטענה כי העבודות הסתיימו נטענה באופן סתמי ואין בה ממש. בנוסף, התכנית עליה מסתמך המערער הוגשה לאחר שהוצא הצו, והיא מצויה אך בשלב ראשוני. לפיכך, לא נפל כל פגם בהוצאת הצו או בהליכי האכיפה ביחס לעבודות הבניה האסורות שביצע המערער, ולא מתקיימות מי מהעילות הקבועות בחוק לביטול הצו.

4. המשיבה הוסיפה כי ביום 9.9.24 הגיע מפקח אל המקרקעין ואיתר את העבודות האסורות, וביום 16.9.24 הוגש למנהל המחוז תצהיר מפקח לצורך הוצאת צו הריסה מנהלי בהתאם להוראת סעיף 221(ב) לחוק התכנון והבניה. ביום 18.9.24 התקיימה התייעצות עם יועמ"ש היחידה הארצית, וביום 23.9.24, עובר להוצאת הצו על ידי מנהל המחוז, נערכה התייעצות עם מ.מ מתכנן המחוז, ושניהם אישרו כי אין מניעה להוצאתו.

5. בפני בית משפט קמא התקיימו 3 דיונים. אל הדיון שהתקיים ביום 15.10.24 - ושאליו התייצבו, מלבד בעלי הדין, גם ראש העיר טמרה, יו"ר הוועדה המרחבית לתכנון ובניה שפלת הגליל ומנהל מחלקת פיקוח הוועדה המרחבית - נבצר מהמפקח להתייצב עקב שירות מילואים. נשמעו דברי ראש העיר, מר מוסא אבו רומי, אשר מסר כי העירייה נמצאת ב"הליך מואץ" על מנת להגיע לאישור הבניה לאחר מתן היתרי בניה, בבנייה חוקית ומסודרת. נוכח עמידתו של המערער על חקירתו של המפקח, קבע בית משפט קמא דיון נוסף בבקשה והורה על עיכוב ארעי של ביצוע צו ההריסה בכפוף להפקדת ערבון בסך 20,000 ₪ בקופת בית המשפט. לאחר מספר דחיות, ביום 6.5.25 התקיים דיון במהלכו הודיע ב"כ המערער כי הוא מוותר על חקירתו של המפקח, אשר נכח בדיון. ב"כ המערער ביקש שהות נוספת לשם מיצוי המו"מ עם המשיבה ועל מנת לשקול זימונם של עדים מטעם המערער. דיון נוסף התקיים ביום 20.5.25, במהלכו טען ב"כ המערער כי חלה התקדמות רצינית בעניין התכנית שבכוחה להכשיר את הבניה. התבקש זימונם של עדים לשם ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית (אם כי בסופו של יום ויתר ב"כ המערער על זימונם). ב"כ המשיבה טען כי המסמכים שהציג המערערים מלמדים על כך שהתכנית מצויה בשלבי הפקדה, ועל כך אין מחלוקת. מדובר בתהליך ארוך ולא ניתן לומר כי היתר בניה מצוי בהישג יד.

הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב.

6. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, ביום 26.8.25 הגיש המבקש בקשה לצירוף אישור בדבר הפקדת תכנית מתאר מקומית אשר לטענתו רלוונטית להכרעה בעניינו. המשיבה סברה כי אין במסמך כדי להשפיע על תוצאת ההליך משום שלא מדובר בתכנית שמכוחה ניתן להוציא היתר בניה.

7. בהחלטתו מיום 30.9.25 דחה בית המשפט קמא את בקשת המערער לביטול צו ההריסה. נקבע כי העבודות נשוא הצו בוצעו ללא היתר בניה, במקרקעין שטרם עברו שינוי ייעוד או הליכי איחוד וחלוקה לצורך הוצאת היתרי בניה, ומכאן שמדובר בעבודה אסורה. כן נדחו הטענות לאכיפה בררנית, לאי קיום התייעצות כנדרש והיעדר תשתית מתאימה בפני הגורמים המייעצים, משום שהן נטענו ללא כל ביסוס, ובשים לב לחזקת תקינות המעשה המנהלי והמסמכים שצורפו לתגובה מטעם המשיבה. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי המבנה שהקים המערער הינו בשלב שלד בלבד, וכי המערער לא פירט אילו נזקים עלולים להיגרם בעקבות דחיית הבקשה.

8. בית המשפט קמא ציין כי נקיטה בהליכים תכנוניים או פליליים נגד המערער אינה מאיינת את צו ההריסה המנהלי, כי לא צורף אישור ביחס לבטיחות העבודות, וכי לא הוצג כל מסמך מקצועי או חוות דעת מהם ניתן להסיק כי היתר בניה נמצא בהישג יד וצפוי להינתן בתקופה הקרובה.

9. משלא הוכח קיומו של אופק תכנוני או פגם חוקי אשר מצדיקים ביטולו של הצו או עיכוב נוסף בביצועו, ובפרט בשים לב לפרק הזמן שחלף ממועד הוצאתו, הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי או לעיכובו - נדחתה.

מכאן הערעור.

10. בהודעת הערעור נטען כי המערער הגיש לבית משפט קמא מכתבים מעיריית טמרה מיום 12.3.25 ומיום 29.4.25, מכתבים של האדריכל עבד אלסלאם קוידר מיום 29.4.25 ו-16.5.25, מסמכים מהוועדה המרחבית לתכנון ובניה שפלת הגליל ובקשה לצירוף אישור בדבר הפקדת תכנית מתאר מקומית וכל אלה מעידים על ההתקדמות בהליכי התכנון והאפשרות שיינתן למערער היתר בניה.

11. לטענת המערער, החלטתו של בית המשפט קמא שגויה ומתעלמת מזכויותיו. הוא מדגיש כי העירייה הגישה לוועדה המרחבית תכנית איחוד וחלוקה שבמסגרתה הופשר שטח המגרש שלו וכעת ייעודו למגורים בלבד. בעקבות שינוי הייעוד קיים סיכוי כי המערער יקבל היתר בניה. לטענתו, צו ההריסה הוצא על בסיס תשתית עובדתית חסרה, ובכלל זה, ללא מידע מלא בנוגע להליכי התכנון שיוזמת העירייה ומדובר בפגם מהותי אשר מצדיק את ביטול הצו. לחלופין, ולאור ההתפתחות התכנונית הנטענת, עותר המערער להורות על עיכוב ביצע הצו לתקופה של 6 חודשים לפחות, תוך שהתחייב להקפיא את עבודות הבניה עד למתן היתר כדין.

12. עוד טוען המערער לאכיפה בררנית. לטענתו, עבודות הבניה בוצעו בקרקע פרטית בתוך שכונה שכוללת כ-100 בתים שכולם נבנו ללא היתרי בניה, והמשיבה לא הוכיחה כי פעלה נגד מי מבעלי הזכויות האחרים במקרקעין, או ביצעה צו הריסה מנהלי בעניינו. לתמיכה בטענה צירף המערער תמונות וצילומי אוויר שלטענתו מדברים בעד עצמם.

13. לטענת המערער, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו, ובעוד שעיכוב הצו לא יגרום כל נזק למשיבה, הריסת המבנה תגרום לו נזק כספי כבד ובלתי הפיך.

14. בתגובה מטעם המשיבה נטען כי המערער ביצע עבודות אסורות בהיקף נרחב, ללא היתר, בקרקע חקלאית מוכרזת, ולפיכך צו ההריסה המנהלי הוצא כדין.

15. לטענתה, לפי תכנית מתאר מקומית מס' 263-0536151 ייעוד המקרקעין "מבנים ומוסדות ציבור", ולא ניתן להוציא מכוחה הרשאות או היתרים. חרף כל המסמכים שצירף המערער, לא צורף תצהיר איש מקצוע אשר יעיד על קיומו של היתר "בהישג יד", וחרף קיומם של 3 דיונים בעניינו - לא הוצגה אף תכנית מאושרת שמכוחה ניתן להכשיר את העבודות האסורות. תכנית מס' 263-1360049 ממנה מבקש המערער להיבנות הופקדה לאחר שהוצא צו ההריסה, ההליכים בעניינה מצויים בשלב ראשוני, ואין כל וודאות כי לאחר אישורה הסופי ניתן יהיה להכשיר מכוחה את העבודות האסורות.

16. ביחס לטענתו של המערער לאכיפה בררנית נטען כי המערער לא פירט מקרים קונקרטיים דומים לעניינו של המערער - קרי, בניה "טרייה" שניתן להוציא לגביה צווים מנהליים - ושבהם לא בוצעה אכיפה. המשיבה מוסיפה כי אף אילו היו הטענות נכונות, הן אינן מצדיקות הימנעות מנקיטה בהליכי אכיפה נגד עבודות בניה חדשות שמבוצעות ללא היתר.

17. ביחס למאזן הנוחות וטענתו של המערער לנזק הכבד שייגרם לו כתוצאה מהריסת המבנה, נטען כי זו התוצאה הטבעית של בחירתו להקים מבנה בלתי חוקי ללא היתר, ואין לו להלין אלא על עצמו. בבחינת למעלה מן הצורך, נוכח זניחת הטענה בידי המערער, ציינה המשיבה כי נקיטה בהליכים תכנוניים או פליליים בגין בניה לא חוקית אינה מאיינת צו הריסה מנהלי שהוצא בגין הבניה.

18. ביום 6.1.26 נשמעו בפניי טיעוני הצדדים. הצדדים חזרו על עיקרי טענותיהם בכתב, וכן הוסיפו טיעונים בעל פה.

19. ב"כ המערער טען כי בעוד שצו ההריסה ניתן בהסתמך על תכנית 263-0536151, הרי שביום 22.9.25 פורסמה תכנית 263-1360049 ושלב ההתנגדויות בעניינה הסתיים. תכנית זו מקודמת במרץ על ידי כל הגורמים הרלוונטיים על מנת שניתן יהיה לאשר מכוחה היתרי בניה. לשיטתו, האפשרות שיינתן היתר בניה בעתיד היא ממשית ולשם כך דרוש למערער פרק זמן נוסף, כאשר הצפי להגשת בקשה להיתר הינו 6 חודשים. כן נטען כי המערער בן 76 וכי הוא השקיע בבניית המבנה את כל חסכונותיו.

20. ב"כ המשיבה סמך את ידיו על החלטת בית המשפט קמא. נטען כי המערער לא הצביע על אף מבנה בעל נתונים זהים למבנה מושא צו ההריסה לביסוס טענתו לאכיפה בררנית. בנוסף, נטען כי על פי התכנית הקודמת (שעמדה בבסיס הוצאת הצו), בשונה מהמבנים האחרים, המבנה שבנה המערער נמצא בקרקע שיעודה היה מבני ציבור. בנוסף, כל עוד לא אושרה התכנית שהופקדה, ייעוד המקרקעין יכול להשתנות.

דיון והכרעה

21. לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בהודעת הערעור ובתגובה על נספחיהן, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, נחה דעתי כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא, ולפיה המערער לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של מי מהעילות הקבועות בדין אשר מכוחן רשאי בית המשפט להורות על ביטולו של צו הריסה מנהלי או עיכוב ביצועו. התוצאה המתבקשת לפיכך היא כי דין הערעור להידחות.

22. כידוע, צו הריסה מנהלי הוא כלי אכיפה מהיר ויעיל, שנועד למנוע קביעתן של עובדות בלתי חוקיות בתחום התכנון והבנייה.הביקורת השיפוטית על צווי הריסה מינהליים מצומצמת ומוגבלת לפגמים חמורים. על הטוען כי צו הריסה מינהלי הוצא שלא כדין או שנפל בו פגם, מוטל הנטל להוכיח זאת, בשים לב לחזקת התקינות אשר עומדת לרשות המנהלית, ולפיה הפעולה המנהלית נעשתה כדין אלא אם הוכח אחרת [רע"פ 2958/13 סבאח נ' מדינת ישראל (8.5.13); רע"פ 5130/20 דמסיה נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה חוף הכרמל (18.8.20)].

23. סמכותו של בית המשפט לבטל צו הריסה מנהלי מוגבלת לעילות המנויות בחוק התכנון והבניה, כאשר סעיף 229 לחוק קובע 3 עילות עיקריות לביטול צו:

א. הוכח שהעבודה או השימוש בוצעו כדין;

ב. לא התקיימו הדרישות למתן הצו, כך שבמועד הגשת תצהיר המפקח העבודה האסורה הסתיימה או כי בית המגורים אוכלס;

ג. נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו.

24. בענייננו, אין מחלוקת כי לעבודות הבניה שביצע המערער לא ניתן היתר.

25. בנוסף, לא הרים המערער את הנטל המוטל עליו, ולא הניח בפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית שבכוחה לשכנע כי בניית המבנה הסתיימה, או כי המבנה אוכלס בעת שהוגש תצהיר המפקח. קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה מקובלות עלי, ולעניין זה די בעיון בתמונות אשר צולמו על ידי המפקח (צורפו לתגובת המשיבה מיום 15.10.25, אשר הוגשה לבית המשפט קמא), כדי ללמד שאין המדובר במבנה אשר בנייתו הסתיימה.

26. המערער גם לא הוכיח אכיפה בררנית או כי נפל פגם, בוודאי לא פגם חמור, שבשלו יש לבטל את הצו. אזכיר, כי למשיבה עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי, ומשכך על המערער מוטל הנטל להוכיח, כי בהתנהלות המשיבה נפל פגם חמור, אשר בגינו יש להורות על ביטול צו ההריסה. לא די בטענות בעלמא, ולא די בהצבעה כללית על פגמים אפשריים. לקביעתי, לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת על אכיפה בררנית בה נקטה המשיבה, כטענת המערער. לא די בכך שקיימים מבנים נוספים בסמיכות למבנה שהוקם על ידי המערער. שהרי אכיפה בררנית עניינה בנקיטת מדיניות אכיפה שונה במקרים דומים. מכאן, שעל מנת להוכיח אכיפה בררנית, היה על המערער להציג תשתית ראייתית המלמדת כי מדובר במבנים שאותו תוך כדי בנייתם, וכי התקיימו בעניינם התנאים המאפשרים הוצאת צווי הריסה מנהליים. הדבר לא נעשה על ידי המערער, ומכאן שבדין דחה בית המשפט קמא את הטענה בדבר אכיפה בררנית.

27. לשיטתי, אף צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי לא נפל כל פגם בתהליך קבלת ההחלטה להוצאת צו הריסה מנהלי, בהינתן תצהיר המפקח כדין לפי סעיף 221(ב) לחוק, ובהינתן ההיוועצויות הנדרשות לפי הוראות סעיף 225(א)(1) לחוק, ושעה שמדובר בהקמת שלד בניין רחב ידיים ללא היתר, על קרקע שהתוכנית החלה עליה אינה מאפשרת קבלת היתר. טענתו של המערער "כי מאחר ולפי המצב העובדתי העדכני הופקדה תוכנית שיש בה כדי להכשיר את הבניה, הרי אין מחלוקת כי התשתית העובדתית השוררת היום, שונה בצורה מובהקת מהתשתית העובדתית שעל בסיסה ניתן צו ההריסה" (סעיף 20 לערעור), תומכת בקביעה כי צו ההריסה הוצא על סמך תשתית מתאימה ובוודאי כי לא נפל פגם חמור בהוצאתו.

28. עיקר טענותיו של המערער מתמקדות באופק התכנוני שהוא צופה בעקבות הפקדת תכנית איחוד וחלוקה מס' 263-1360049, והאפשרות להוציא בעתיד היתר בניה מכוחה. לשם כך עותר המערער, לצד בקשתו לבטל את צו ההריסה, להורות על עיכוב ביצועו מכוח סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה.

29. לא מצאתי ממש בטענות המערער. עיכוב צו הריסה מנהלי שהוצא כדין, בשל שינוי תכנוני, אפשרי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם הוכח קיומו של אופק תכנוני ממשי וכי היתר בניה שבכוחו להכשיר את העבודה האסורה מצוי "בהישג יד". בענייננו, לא זו בלבד שלא הונחה תשתית ראייתית המאפשרת קביעה ודאית בדבר הכשרת העבודות האסורות, אלא שההליך התכנוני מצוי עדיין בשלבים מוקדמים שלו.

30. אין בעובדה כי הופקדה תכנית מס' 263-1360049 בתנאים, כדי להצביע על קיומו של אופק תכנוני, לא כל שכן על היותו של היתר הבניה "בהישג יד". לא די בעצם הפקדתה של תכנית (בתנאים) כדי להקים טעם מיוחד לעיכוב ביצועו של צו הריסה מנהלי. היענות לבקשות מסוג זה - תסכל את כוונת המחוקק, כפי שזו באה לידי ביטוי בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה.

סוף דבר

31. עולה מן המקובץ כי אין בטיעוני המערער כדי להקים עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. החלטה זו נטועה היטב, בדין ובתשתית העובדתית אשר עמדה לפני בית המשפט קמא. החלטתו - לפיה אין עילה לביטול צו ההריסה המנהלי - ראויה בנסיבות העניין.

32. על כל אלה נוסיף את המובן מאליו - המערער לא הצביע על קיומו של היתר בניה, ואף לא על קיומו של "אופק תכנוני" המלמד על היתר "בהישג יד".

33. אשר על כן, ומשלא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא המצדיקה את ביטול הצו - אני דוחה את הערעור. נוכח התוצאה אליה הגעתי - אני מורה על ביטול צו עיכוב הביצוע שניתן כנגד העבודות מושא ההליך, הנזכרות לעיל. על מנת לאפשר למערער התארגנות טרם ביצוע צו ההריסה, אני מורה כי צו עיכוב הביצוע שניתן בהחלטתי מיום 25.11.25 - יישאר בתוקף עד ליום 24.2.26.

34. אני מחייב את המערער בהוצאות המשיבה בגין הערעור, בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' שבט תשפ"ו, 21 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.