3. אשר למסירת הודעת הקנס המנהלי, המערערת טענה כי מדובר במסירה שאינה כחוק, ושנפלו בה פגמים המאיינים את חוקיותה. נטען, כי בתצהיר השליח שמסר את הודעת הקנס, ובאישור המסירה, צוין כי הודעת הקנס נמסרה לידי מר ראני מואסי ביום 28.7.24 בהיותו "מנהל החברה". אך ראני מואסי אינו מנהל החברה אלא עובד בחברה, אשר נמצא על תקן "מתלמד". לכן, הוא לא היה מוסמך לקבל דברי בי-דין; ואף אם קיבל את הודעת הקנס, הוא מעולם לא מסר את ההודעה לנציגיה המוסמכים של המערערת. עוד נטען, כי למערערת, מס' סניפים בבאקה אל גרביה, ואותו ראני עובד בסניף אחר ולא במשרדי החברה, והשליח לא דייק בציון מיקום משרדה של המערערת, והמסירה היא בניגוד להוראות סעיף 237(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

4. לגופה של הודעת הקנס טענה המערערת מפי מנהלה, כי היא כופרת בעובדות המתוארות בהודעת הקנס, בשטח השימוש המיוחס לה, ואף בזיהוי המקרקעין. לדבריה, היא עושה שימוש כמחסן בחלק מהמקרקעין הנידונים, כשוכרת ולא כבעלים; השימוש אינו קבוע או יום-יומי, אלא בהתאם לצרכיה; במתחם המקרקעין בו המבנה עשרות מבנים ועסקים, והחלטת המשיבה להטיל עליה קנס היא החלטה מפלה ומגמתית ומכוונת לפגוע במערערת; עיריית באקה אל גרביה הגישה תכנית המייעדת את כלל המקרקעין במתחם למסחר ומלאכה, והתכנית נמצאת בשלבי אישור מתקדמים; היה על המשיבה היה לזמן את מנהלי המערערת לחקירה ורק אח"כ לשגר הודעת קנס; הקנס המנהלי גבוה ויפגע במערערת, ומכל מקום, לפי הפסיקה גובה הקנס מהווה שיקול משמעותי ולעיתים עיקרי בשקילת הארכת המועד להישפט, תוך הסתמכות על הנאמר ברע"פ 53886-09-24 חוות רעננה בע"מ נ' עיריית רעננה (16.12.24); להלן: "עניין חוות רעננה"].

5. לאחר שבית המשפט קמא שמע עדויות ואת טענות הצדדים, נתן החלטה מפורטת ומנומקת, דָבַר דָבּור על אוֹפניו, בה דחה את בקשת המערערת להאריך לה את המועד להישפט על הודעת הקנס. אשר למסירה, נקבע כי המסירה בוצעה כחוק. בית המשפט קמא ציין, כי שמע עדויות מזה ומזה, ובסופו של יום העדיף את עדות שליח המשיבה על פני עדות נציגי המערערת. צוין, כי בתצהיר השליח, צוין מפורשות, כי הודעת הקנס ושובר הקנס נמסרו לידי אותו ראני מואסי, אשר הציג עצמו בפניו כמנהל המערערת ומסר את פרטיו. מנגד, בתצהירו של ראני מואסי מטעם המערערת, לא גילה האחרון את עובדת היותו בנו של בעל החברה. אשר לטענה כי המשיבה לא פעלה בהתאם לנוהל הרשות לאכיפה במקרקעין. קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, אשר גובתה במסמכים, אשר לימדו כי בתאריך 15.2.24 נמסרה לידי המערערת התראה לפני הטלת קנס מנהלי על עבירות תכנון ובנייה [נספח ב' לתגובת המשיבה]. בנוסף, המשיבה הזמינה פעמיים את מנהל המערערת [נספח ה' לתגובת המשיבה]. הזמנה ראשונה נמסרה לו במשרדי המערערת ביום 18.7.23, אולם מזכירתו סירבה לחתום על ההזמנה. ההזמנה השנייה נמסרה במשרדי המערערת ביום 16.11.23. בתגובה לכך פנה מנהל המערערת למפקח, טען כי חלה, המציא לו אישור מחלה, וביקש לתאם מועד חדש לחקירה. מועד חדש תואם לו כבקשתו. אך מנהל המערערת לא התייצב לחקירה. נדחו טענות המערערת בדבר אכיפה בררנית בהעדר תשתית כלשהי.

6. אשר לגובה הקנס כשיקול להארכת המועד להישפט. בית המשפט קמא הבהיר כי נתן דעתו לגובה הקנס המנהלי ולטענה כי מימושו יגרום למערערת נזק. עם זאת, קבע כי על פי הפסיקה, אין בגובה הקנס, כשלעצמו, כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להישפט. בית המשפט ציין, כי גובה הקנס משקף את חומרת המעשה, וכי קיים אינטרס ציבורי בצמצום המקרים בהם ייעתרו בתי המשפט לבקשות להישפט באיחור, ואך ורק מטעמים מיוחדים, כהוראת החוק, תוך הפניה לפסיקה. ואשר להסתמכותה של המשיבה על עניין חוות רעננה, מצא בית המשפט קמא, כי מדובר בנסיבות שונות מענייננו אותן פירט. ולגבי האיחור בהגשת הבקשה להישפט ב- 13 ימים, צוין כי אמנם לא מדובר באיחור משמעותי, אך בהינתן תכלית החוק, העדר סיבה ממשית לאיחור, והעדר הגנה ממשית לא נמצא כי מתקיים "טעם מיוחד" כדרישת החוק, המצדיק מתן רשות להישפט מפני הודעת הקנס, תוך הפניה לפסיקה, למקרה בו איחור של יומיים ללא "טעם מיוחד", לא התקבל בבית המשפט העליון כמצדיק הארכת מועד להישפט. על יסוד כל האמור דחה בית המשפט קמא את בקשת המערערת ומכאן הערעור שבפני.

7. בערעור שב וחזר ב"כ המערער המלומד על טענותיו והשגותיו כפי שאלה נטענו בבית המשפט קמא ואף ניסה להעלות טענות שחרגו מכתב הערעור שהגיש הנוגעות לסיכויי הגנה טובים שלא פורטו די צורכם בהודעת הערעור ועלו רק בטענות בעל פה ולכן זכו להתנגדות מצד ב"כ המשיבה שטען כי מדובר בהרחבת חזית.

דיון והכרעה

8. לאחר העיון בהחלטת בית המשפט קמא הנכבד, בטענות הצדדים ובתיק בית המשפט קמא בדיון שהתקיים בפניו, כתבי הטענות והראיות שנשמעו והוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אתייחס להלן לעיקרי הטענות המהותיות המצריכות מענה והתייחסות ואף לטענה בדבר סיכויי ההגנה, אשר לטענת המערערת מהוות כל אחת בפני עצמה, כל שכן כולן יחד, "טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד.

9. לפי הוראות חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו 1985, יש להגיש בקשה להישפט בתוך 30 יום או בקשה לביטול הקנס בתוך סד זמנים זה [סעיפים 8 ו-8(א) לחוק העבירות המנהליות]. אשר להארכת מועד זה, קובע החוק כי בית המשפט מוסמך להאריך את המועד רק אם "שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש" [סעיף 8א(ו) לחוק העבירות המנהליות] או אם מצא כי מתקיימים "נימוקים מיוחדים שיפרט בהחלטתו" [סעיף 13(ב) לחוק העבירות המנהליות]. חוששני שתנאים אלה לא מתקיימים במקרה הנידון, כשם שאבהיר להלן.

שאלת קיומן של "סיבות שאינן תלויות במערערת"

10. סלע המחלוקת בעניין זה נגע למסירת הודעת הקנס במקום מושבה של המערערת בבאקה אל גרביה. בית המשפט קמא שמע את עדי המשיבה אשר העידו על המסירה ואת עדי המערערת אשר התכחשו למסירה. בית המשפט התרשם מהעדים שהעדים בפניו - הן מצד המערערת והן מצד המשיבה - ומהחלטתו עולה כי הוא העדיף את עדות השליח מטעם המשיבה, על פני עדות עדי המערערת. לפי עדות השליח קבע כי בוצעה מסירה כדין למערערת. עיגון לעדותו מצא בית המשפט באישור המסירה אשר נחתם ומולא על פרטיו, בידי מר ראני מואסי, מי שהתברר בדיעבד, כי הינו לא אחר מאשר בנו של בעל החברה - נתון שלא זכה לגילוי נאות בתצהירי המערערת.

11. אציין בהקשר זה, כי ההלכה הפסוקה קבעה, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה או מהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית [ראו מיני רבים, ע"פ 5706/24 תאג' נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (17.8.2025)]. אין מקרה זה עונה על החריגים המצדיקים התערבות כזאת. עדות השליח שהעיד בפני בית המשפט קמא גובתה בפרטים של בנו של מנהל החברה אשר הזדהה בפניו ואף טען כי הוא מנהל החברה, וחתם על אישור מסירה. טוענת המערערת, כי המדובר במתלמד שאינו נושא תפקיד בחברה. ברם, היא לא מצאה לציין בתצהיריה כי מדובר בבנו של מנהל ובעל החברה. מכל מקום, השליח אינו אמור לפשפש בציציותיו של העומד מולו ואין הוא בוחן לב וכליות. משעה שזה נראה בגיר, הציג עצמו כמנהל החברה, מילא את פרטיו וחתם, והמסירה בוצעה במקום מושבה של החברה, ובית המשפט קמא קיבל את עדותו כמהימנה, יש לקבוע כי התבצעה מסירה כדין, וכך קבע בית משפט קמא [ראו פסקה 27 להחלטה]. כאמור, לפי הפסיקה אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה המבררת שהתרשמה בעין מן העדים שהעידו בפניה. מכאן שהוכחה כדבעי מסירה כדין של הודעת הקנס. ממועד המסירה עמד לרשותה של המערערת 30 יום להגיש בקשה להישפט. ברם, המערערת איחרה בהגשת הבקשה ב- 13 יום וטוענת כי הנימוקים שלהלן מקנים לה "טעם מיוחד" כדרישת סעיף 13(ב) לחוק העבירות המנהליות. להלן אפנה לבחון את טענותיה.

שאלת התקיימותם של "נימוקים מיוחדים" -

12. גובה הקנס המנהלי כטעם מיוחד להארכת מועד להישפט - המערערת מבקשת להסתמך על עניין חוות רעננה בו נקבע כי שיעור גבוה של קנס יכול וישמש כנסיבה מיוחדת המצדיקה הארכת מועד. מצב הדברים באותה פרשה היה כזה: המערערות הקימו חווה טיפולית על קרקע חקלאית תוך שימוש אסור במקרקעין. הן קיבלו הודעות קנס שהאמיר ל-900,000 ש"ח. במקביל התנהלו מגעים עם גורמים שונים למציאת קרקע חלופית. תוך כדי ההידברות הזו הן העתיקו את החווה מהקרקע החקלאית והשימוש האסור הופסק. בית המשפט העליון מפי כב' השופט י' אלרון הבהיר את הכלל ואת היוצא מן הכלל [ההדגשות שלי - ש.ב.]:

"לאחרונה ציינתי כי "גובה הקנס, כשלעצמו, אינו מהווה 'נימוק מיוחד' מספק" להארכת מועד להגשת בקשה להישפט (עניין ביטון, ההדגשה הוספה - י' א'). לצד זאת, במקרים שבהם גובה הקנס משמעותי, היבט זה יהווה שיקול, ולעיתים שיקול מרכזי, בהיענות לבקשה להארכת מועד להישפט. ויודגש, אין באמור כדי להוביל למסקנה כי כל אימת שיושת קנס בסכום גבוה, עצם השתת הקנס תצדיק היענות מצד בית המשפט להארכת המועד להישפט. מסקנה כזו תחטא למטרותיו של תיקון 116, והיא בלתי רצויה. ברירת המחדל היא כי על החייב בקנס מינהלי לפנות לערכאה שיפוטית בתוך 30 יום ממועד הטלת הקנס (רע"פ 4102/23 פ.מ. קולינג בע"מ נ' רשות האכיפה במקרקעין, פסקה 6 [נבו] (6.7.2023)). ברובם של המקרים, מי שלא יפעל כך עלולה להישלל ממנו האפשרות להשיג על הקנס לגופו לפני ערכאה שיפוטית..." [שם, פסקה 14].

13. כאמור, הובהר בפסיקה זו, כי אכן קנס גבוה הוא שיקול משמעותי אך אין בו כדי לשמש בסיס "אוטומטי" להיענות מצד בית המשפט להארכת מועד. בית המשפט העליון הבהיר כי ברירת המחדל היא, שיש לפעול לפי סד הזמנים הקבועים בחוק. זהו הכלל. אך לצד הכלל הבהיר בית המשפט את היוצא מן הכלל. כזה היה המקרה הייחודי שהובא בפניו בעניין חוות רעננה בו החליט לאפשר למערערות להישפט נוכח גובה המשמעותי של הקנס [900,000 ₪] ונוכח התקיימותן של שלוש נסיבות ייחודיות מצטברות שאינן מתקיימות כאן:

(א) אינטרס ציבורי-בריאותי. בחווה ניתן טיפול לציבור רחב ולנפגעי אירועי 7 באוקטובר 2023; לניצולים ממסיבת "הנובה", וכן כי בחווה פעילות טיפולית נרחבת של רכיבה טיפולית לבני נוער בעלי מוגבלויות והסובלים מבעיות נפשיות, גופניות וקוגניטיביות. "פעילות זו היא חשובה מאין כמותה, בפרט בימים אלה";

(ב) הפרת החוק הסתיימה. החווה שפעלה תוך איסור שימוש העתיקה את פעילותה למקום חלופי. הגם שאין בכך כדי לפטור מהעבירה שבוצע נקבע כי "הפגיעה באינטרס הציבורי מהמשך ניהול ההליך המשפטי תהיה מוגבלת, בהתחשב בכך שהקרקע פונתה זה מכבר. היינו, המשך ניהול ההליך לא ישפיע על יכולת הרשויות להמשיך ולפתח את הקרקע";

(ג) קיימת הגנה טובה לכאורה. למערערות עמדה הגנה ברת קיימא לכאורה לאור תחולת הלכת עמיצור על עניינן [בג"ץ 416/76 עמיצור נ' ראש עירית פתח-תקוה, פ"ד לא(1) 833 (1977)], לפיה בנסיבות מסוימות ניתן לקבל היתר לשימוש חורג לאחר שינוי ייעוד מקרקעין. וכמו כן, צוין כי טענות המערערות להבטחות שונות מהרשויות "אינן מופרכות על פניהן, וראוי כי יתבררו לפני ערכאה שיפוטית" [למכלול ההנמקה ראו שם, בפסקה 15].

14. כפי שהוטעם בפסיקה קודמת של אותו מותב נכבד בבית המשפט העליון [רע"פ 1399/24 ביטון נ' מדינת ישראל [נבו] (6.5.2024) להלן: "עניין ביטון"], והן בפסיקה מאוחרת יותר שיצאה תחת ידו בעניין חוות רעננה, נקבע כי לקנס הגבוה אכן משקל אך זאת רק כאשר לצידו נסיבות מיוחדות נוספות. בעניין ביטון ציין כב' השופט י' אלרון: "צודקת המשיבה כי גובה הקנס, כשלעצמו, אינו מהווה "נימוק מיוחד" מספק. אולם, בענייננו נלווים לגובה הקנס שיקולים נוספים, אשר הם המטים את הכף, וביניהם מצבו הבריאותי והכלכלי של המבקש..."; ובעניין חוות רעננה לצד שיעור הקנס הגבוה מנה כב' השופט י' אלרון מס' שיקולים נוספים המטים את הכף לעבר היות השיקולים האלה "טעם מיוחד" לצורך סעיף 13(ב) לחוק העבירות המנהליות.

15. ואילו בנדוננו, מעבר לשיעורו הגבוה של הקנס, לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים הייחודיים שקבעה הפסיקה. אין מתקיים בנדוננו מצב בריאותי וכלכלי חריף [עניין ביטון]; או נסיבות ייחודיות כמו, אינטרס ציבורי-בריאותי רב מעלה; השימוש אסור בנדוננו נמשך ולא נפסק; וכפי שיפורט להלן לא עומדת למערערת הגנה ברת קיימא, לכך אפנה עתה.

16. סיכויי הגנה כטעם מיוחד להארכת מועד - המקרקעין מושא הערעור הינה קרקע חקלאית מוכרזת במובן סעיף 243(א)(3) לחוק התכנון והבניה [להלן: "החוק"]. הוראת סעיף 243(ד) לחוק קובעת כי "העושה שימוש אסור במקרקעין המפורטים בסעיף קטן (א) [בין היתר גם קרקע חקלאית מוכרזת - ש.ב], דינו - מאסר שנתיים או כפל הקנס...". סעיף 203 לחוק קובע כי "שימוש אסור" הוא כל אחד מאלה: "(1) שימוש במקרקעין הטעון היתר שנעשה בלא היתר, או בניגוד לתנאי היתר או שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית; (2) שימוש בעבודה אסורה". "עבודה אסורה" מוגדרת כ"בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר". אין חולק בנדוננו כי מדובר בקרקע חקלאית מוכרזת, ואין המערערת מחזיקה בהיתר לעשות שימוש חורג במקרקעין. אשר לטיב השימוש האסור שנעשה במקרקעין, הוצגו תמונות של מבנה רחב מימדים הבנוי מקונסטרוקציית ברזל ומה שנראה כבניה קלה, הגג פתוח אך דמוי חממה. בתוך המבנה מאחסנת המערערת קרמיקה וכלים סניטריים. הוגשו דוח פיקוח ודוח ביקור של המפקח [נספחים א' ו- ג' לתגובת המשיבה בבית משפט קמא]. טוענת המערערת שאין לדעת באיזה סניף צולמו התמונות, ולכן אין לזהות את התמונות כתמונות מהמחסן הממוקם על המקרקעין החקלאיים הנידונים. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות בתיק [ראו עדות המפקח אשר ביקר במקום מושא הודעת הקנס וצילם את התמונות ונמצא ע"י בית המשפט קמא כאמין; תצלומי האוויר של המבנה הנושאות נקודות ציון; גרסת מנהל המערערת המאשר שימוש בחלק מהחלקה לאחסון סחורה אך לא באופן קבוע, ראו פרוטוקול מיום 10.4.25 בעמ' 7-8].

17. בהקשר אחרון זה אבהיר, כי מבחינת החוק, אין זה משנה אם האחסון אינו תדיר, החשוב הוא אופי השימוש, והאם הוא מנוגד לייעוד המקרקעין והתוכנית החלה. בנוסף, אין חולק כי המערערת לא מחזיקה כיום בהיתר כדין לשימוש שהיא עושה במקרקעין. לכן השימוש מהווה "שימוש אסור" במובן החוק התכנון והבניה, בהיותו שימוש נוגד את התוכנית החלה במקום ואת ייעוד המקרקעין [סעיף 243(ד)(1) לחוק]. וככל שהמבנה עצמו הוקם ללא היתר, אף השימוש בו מהווה "שימוש אסור" לפי החוק [סעיף 243(ד)(2) לחוק]. נמצא, כי התשתית הראייתית עליה הצביעה המשיבה, מקימה יסוד סביר לקיומה של עבירה לכאורה של עשיית שימוש אסור במקרקעין, לפי הוראות סעיף 243(ד) לחוק. אל מול תשתית ראייתית זו, לא הניחה המערערת תשתית כלשהי שבכוחה לשמש הגנה מפני עבירה זו, או שיהיה בה כדי לכרסם בראיות המשיבה.

18. לפיכך, המסקנה המתחייבת היא, שאין המקרה הנידון עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין חוות רעננה ועניין ביטון, והגם ששיעור הקנס הגבוה עומד לימין המערערת כשיקול בר התחשבות, אין הוא שיקול מכריע שעה שאין מתקיימים לצידו נסיבות ייחודיות שהתקיימו בפסיקה זו.

19. מכאן לשאלה האחרונה לדיון, האם אופק תכנוני יש בו כדי להוות טעם מיוחד, והאם לעובדה שהמערערת קיבלה רשות להישפט על מס' הודעות קנס אחרות יש משקל לצורך מתן הארכת מועד להישפט.

20. אופק תכנוני כטעם מיוחד להארכת מועד - אופק תכנוני אינו הגנה מפני עבירה של שימוש אסור ואף לא מפני בניה לא חוקית. לכל היותר, יכול מצב תכנוני מתקדם להוביל, במקרים חריגים, לעיכוב ביצוע צו הריסה. אולם, מעבר למשאלת לב להתפתחות תכנונית, אין באופק הנראה לעין תכנית אשר מכוחה ניתן לבקש היתר לשימוש הלא חוקי שנעשה במקרקעין החקלאיים. כך שלא ניתן לומר כי יש בידי המערערת "היתר בהישג יד" כמאמר הפסיקה [וראו הוראת סעיף 254ט(ד)(2) לחוק המבהירה, כי "תכנית" - תכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה בלא צורך באישורה של תכנית נוספת"].

21. קיומן של בקשות אחרות להישפט בהן ניתנה רשות להישפט - עוד נטען, כי המערערת הגישה בקשות אחרות להישפט בגינן נפתחו נגדה הליכים משפטיים פליליים. לכן יש לאפשר לה גם במקרה זו להישפט, ולו כנגד הפקדה כספית משמעותית. טענה זו על פניה נראית שובת לב, אך אין לקבלה.

22. ראשית, הבקשות עליהן מדבר המערערת הוגשו במועדן ללא איחור ולכן נענו בחיוב וניתנה רשות להישפט. הבקשה הנוכחית הוגשה באיחור של 13 יום, תוך אי עמידה בסד הזמנים שקבע המחוקק, ובצדק הפנה בית משפט קמא לפסיקה העוסקת במועדים שנקבעו על פי חוק, ואביא את דברי בית המשפט העליון מאותה אסמכתא, כלשונם [הדגשה שלי -ש.ב]:

"אכן, עסקינן באיחור של יומיים (לפחות) בהגשת ההליך. ואולם לא אחת נקבע בפסיקה כי גם איחור של יום אחד איחור הוא, וגם מי שאיחר בהגשת ההליך ביום אחד (וממילא ביומיים) נדרש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים את מתן הארכה (ראו למשל, ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה (1) 375 (1980); ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' ויסמן, [פורסם בנבו] פיסקה 5 (30.7.2001) (להלן: עניין ויסמן)). במילים אחרות, העובדה שמדובר באיחור קצר אין בה כשלעצמה כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד" [ע"א 2393/19 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' דידיה, פסקה 11 (25.7.19)].

23. שנית, נפסק לא אחת, כי חריג לכלל ההמצאה הינו 'חריג הידיעה', אשר פותח כמענה למצבים בו בעלי דין נשענים, בחוסר תום לב, על המצאה פורמלית, שעה שידעו, "...ובמצבים בהם היה באפשרותו של בעל הדין לדעת את הפרטים הנוגעים לפעולה הדיונית שבוצעה נגדו, אך הלה בחר לפעול באי-סבירות כדי לא לברר את הפרטים" [רע"א 6648/20 גבעון נ' ון-אמדן, פיסקה 7 [נבו] (21.12.2020)]. בנדוננו שעה שהמערערת הייתה ערה לביקורים במבנה, קיבלה התראות קודמות על ההליכים נגדה, ואף טיפלה כדבריה, במס' הודעות קנס דומות אחרות ובהליכים משפטיים שנגעו להן [סעיפים 1-10 להודעת הערעור], יכלה בשקידה סבירה לדעת על הודעת הקנס הנידונה.

24. כך או כך, כפי שכבר נאמר לעיל, המחוקק קבע מסגרת זמנים ברורה כדי לאפשר להישפט על הודעת הקנס. חריגה מסד הזמנים הקבועים בחוק אפשרית רק אם מתקיימים הטעמים המיוחדים המאפשרים זאת, אחרת יחטא הדבר לתכליתו של תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבניה, טעמים כאלה לא מתקיימים במקרה הנידון ולכן בדין נדחתה בקשתה [ראו: רע"פ 4102/23 פ.מ. קולינג בע"מ נ' רשות האכיפה במקרקעין (6.7.23)].

סוף דבר

25. משלא נמצא כי בית המשפט שגה בהחלטתו או ביישום הוראות הדין, הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאותיה של המשיבה בסך של 10,000 ₪, אשר יקוזזו מהפיקדון ויועברו למשיבה, היתרה תוחזר למערערת. עיכוב הביצוע מבוטל.

ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"ו, 04 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.