עמ"ת 38783-12-25

ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1966 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופטת ג' ג'בארין כליפה) במ"ת 48323-10-25 מיום 24.11.2025, בגדרה נעצר המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

1. העורר הואשם ביום 26.10.2025 בעבירה של ייבוא נשק בלא רשות על פי דין לפי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 29(א), ובעבירה של נשיאת והובלת נשק בלא רשות על פי דין לפי סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2. על פי כתב האישום, העורר ונאשם נוסף קשרו קשר עם אחר לייבא לישראל כלי נשק ללא היתר כדין. במסגרת זאת, יצאו העורר והנאשם הנוסף ברכב מרצדס ממרכז הארץ לכיוון הצפון, כשלחלקו האחורי של הרכב מחובר אופנוע. בשעת צהריים הגיעו השניים סמוך לגדר הגבול שבין ישראל לסוריה, באזור תל פארס. העורר יצא מרכב המרצדס, נסע עם האופנוע עד לגדר הגבול, ולאחר מכן נסע במקביל אליה, מספר פעמים. בשלב מסוים, נעצר העורר בסמוך לגדר והתקרב אליה רגלית. אל הנקודה הגיע אדם אחר, מצדה הסורי של הגדר, והשליך לשטח ישראל חמישה אקדחים. העורר נשא את האקדחים עמו, חזר בנסיעה על האופנוע אל הרכב, בו חיכה לו כל העת הנאשם השני, והשניים נסעו מהמקום. כעבור זמן לא רב, נעצרו השניים סמוך לצומת קשת.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר, ואת הנאשם הנוסף, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה טובות להוכחת ההאשמות המיוחסות. כן נטען כי נגד העורר והנאשם הנוסף קמה עילת מסוכנות סטטוטורית, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים.

4. ביום 24.11.2025 קיבל בית משפט קמא את בקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. כפי שנכתב בהחלטת בית משפט קמא, בא-כוח העורר הסכים בדיון לקיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר, אך טען לפגמים בחקירה ובחומר הראיות. אולם, נקבע כי אין בפגמים או בחוסרים שאליהם הפנה בא-כוח העורר כדי לצמצם מהמצב הראייתי הלכאורי, אשר יתברר לגופו בשלב התיק העיקרי. כן נקבע כי נגד העורר קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, וכי המסוכנות במקרה זה מתעצמת לאור הברחת הנשק לישראל וייבוא כלי הנשק בסמוך לגבול, המציבה גם את כוחות הביטחון בסיכון. נקבע כי הכלל של מעצר מאחורי סורג ובריח בעבירות נשק חל באופן מוגבר בעבירות של ייבוא נשק, ובמיוחד משמדובר בקשר מול מדינת אויב. כן נקבע כי נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על מסוכנות גבוהה מצדו. זאת, שכן חלקו של העורר, להבדיל מהנאשם הנוסף, הינו המרכזי והמהותי באירועים. לצד זאת צוין כי העורר שמר על זכות השתיקה בחקירותיו. במכלול הנסיבות קבע בית משפט קמא כי המקרה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים שבהם נכון להורות על הזמנת תסקיר מעצר טרם החלטה סופית בבקשת המעצר, וכי נוכח נסיבות העבירה החמורות, אין בהיעדר עבר פלילי לעורר כדי לאיין את מסוכנתו. לפיכך, כאמור, בית המשפט הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

טענות הצדדים

5. העורר טוען כי בית משפט קמא שגה כשלא בחן את האפשרות להורות על חלופת מעצר או על מעצרו בפיקוח אלקטרוני. זאת שכן, לטענתו, לא קיימת אינדיקציה לתכלית התקפית להחזקת הנשקים ואלה נתפסו על ידי המשטרה ללא תחמושת; סוג הנשק לא נקבע; העורר לא היה זה שקשר את הקשר עם המבריח או נתן לו את התמורה, והוא מצוי בדרג זוטר במערך העברייני. כן נטען כי העורר הופלה לעומת הנאשם השני בתיק, אשר הופנה לקבלת תסקיר משירות המבחן. עוד נטען כי לא ניתן משקל לכך שהעורר מבוגר, אב לשישה ילדים, סועד את אמו ונעדר עבר פלילי; וכי לא ניתנה התייחסות לטענות שהועלו ביחס למסד הראייתי בתיק החקירה. לבסוף, נטען כי נשלל ללא בדיקה קיומם 'טעמים מיוחדים' המצדיקים את העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני.

6. ביום 17.12.2025 נערך לפניי דיון בערר. בא-כוח העורר שב על טענותיו. באת-כוח המדינה ציינה כי המדינה סבורה שההחלטה בעניינו של הנאשם הנוסף בתיק שגויה, וגם אותו לא היה מקום לשלוח לתסקיר של שירות המבחן. מכל מקום, לטענת באת-כוח המדינה, נעשתה הבחנה מסוימת בין הנאשמים ונקבע כי הראיות הלכאוריות מצביעות על העורר בתור המבצע העיקרי, כאשר חלקו בביצוע העבירות גדול בהרבה משל הנאשם השני.

דיון והכרעה

7. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8. כידוע, מעצר נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו מותנה בקיומן של ראיות לכאורה נגדו; בקיום עילת מעצר; ובכך שבית המשפט שוכנע כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים; עמ"ת 55163-02-25 מדינת ישראל נ' גלמודי, פסקה 23 (25.02.2025)).

9. בענייננו, אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. אמנם, בא-כוח העורר העלה שורה של טענות, כבדות משקל, ביחס למסד הראייתי שביסוד האישומים: טענות הנוגעות להיעדר סמכות לערוך חיפוש; לאופן עריכת החיפוש ברכב המרצדס ועל גוף הנאשמים, לרבות היעדר אזהרה ועדכון בדבר זכויותיהם; טענות ביחס לפגמים ב'שרשרת המוצגים' בתיק; טענות להיעדר בדיקה מספקת ביחס לאפשרות מעורבותו של אדם נוסף באירוע, ולהיעדר קיום של ממצאים שונים הרלוונטיים, לטענתו, לאישומים. ואולם, אף בא-כוח העורר לא חלק, לפניי או לפני בית משפט קמא, על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר. דין טענות העורר לפגמים בתשתית הראייתית, אפוא, להתברר בגדרי התיק העיקרי (ראו: בש"פ 7376/20 חמאד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (06.11.2020)).

10.  אם כן, בהינתן הראיות הלכאוריות להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום, קמה נגדו חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים (ראו: עמ"ת 40205-08-25 שימונוב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.08.2025)). בצד זאת, נסיבות המקרה החמורות מלמדות כי המסוכנות הנשקפת מהעורר גבוהה. עסקינן במעשה מחושב ומתוכנן היטב של הברחת חמישה אקדחים מעבר לגדר הגבול עם סוריה. הראיות הלכאוריות מצביעות על כך שהעורר לקח חלק מרכזי ביותר בביצוע העבירה עת הגיע סמוך לגבול עם סוריה, במתווה המשלב שימוש בשני כלי רכב, קיבל לידיו את האקדחים אשר הושלכו על-ידי המבריח מעבר לגבול, ונשא אותם בחזרה אל רכב המרצדס. בנסיבות אלה, לא ראיתי להתערב במסקנת בית משפט קמא, אשר לא מצא מקום לבחון חלופת מעצר. זאת אף בשים לב לטיעוני העורר באשר לנסיבות העבירה. בפרט, לא שוכנעתי כי המקרה המתואר הוא ממין המקרים שבהם היעדרה של 'תכלית התקפית' לשימוש בנשק, כנטען, מלמד על מסוכנות שניתן לאיין בחלופת מעצר (השוו: עמ"ת 21592-08-25 אלעברה נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (21.08.2025)). כן לא שוכנעתי כי יש בעובדה שהאקדחים נמצאו בלי תחמושת וכשהם לא טעונים, וכי סוגם לא נקבע, או בטענה לפיה העורר מהווה 'דרג זוטר' במערך העברייני כדי להצדיק את הפניית העורר לתסקיר שירות המבחן.

11.  אשר לטענות הנוגעות לנסיבותיו האישיות של העורר, אלה עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא עת החליט כי אין מקום לבחון חלופת מעצר, ולא מצאתי להתערב בהחלטתו. בהקשר זה אעיר, כי היעדר עבר פלילי לחובת העורר אין בו, לבדו, כדי ללמד כי אין לעצור נאשם עד תום ההליכים, ואף לא כי קיים הכרח להפנות את עניינו לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר (ראו: בש"פ 3428/23 אבראהים נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (30.05.2023)).

12.  גם בטענה כי העורר 'הופלה' ביחס לנאשם השני, אשר נשלח לעריכת תסקיר בשירות המבחן, לא מצאתי ממש. כמתואר לעיל, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, בית משפט קמא ערך הבחנה בין העורר לבין הנאשם השני. ואכן, על-פי הנסיבות המתוארות בכתב האישום, העורר הוא המבצע העיקרי באירועים המתוארים, וחלקו בהם גדול משמעותית מזה של הנאשם השני. העורר הוא זה שיצא מרכב המרצדס, נסע באופנוע אל גדר הגבול וכן נסע במקביל לגדר, התקרב אל הגדר באופן רגלי עד כדי קירבה אל המבריח מצדו הסורי של הגבול, קיבל לידיו את חמשת האקדחים, ונשא אותם בחזרה אל הרכב. כל זאת כאשר הנאשם השני חיכה כל העת ברכב המרצדס, וחלקו בביצוע המעשים בפועל היה פסיבי בהשוואה לעורר (זאת, מבלי להקל בחומרת האישומים נגד הנאשם השני). לפיכך, דומה כי קיים טעם להבחנה שנעשתה בין העורר לבין הנאשם השני.

13.  אשר לטענה הנוגעת לבחינת האפשרות למעצר בפיקוח אלקטרוני. סעיף 22ב(א) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט רשאי להורות שחלף החזקת עצור במעצר מאחורי סורג ובריח, יימצא הוא במעצר בפיקוח אלקטרוני. לצדו, סעיף 22ב(ב) לחוק המעצרים קובע כי ביחס לעבירות שלגביהן קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, 'לא יוטל מעצר בפיקוח אלקטרוני [...] אלא אם כן שוכנע בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי בשל נסיבות ביצוע העבירה או נסיבותיו המיוחדות של הנאשם, ובכלל זה היותו של הנאשם קטין, ניתן להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני'. אכן, בעבר הורה בית משפט זה, לא אחת, על מעצר של נאשמים בעבירות נשק בדרך של פיקוח אלקטרוני (ראו: עמ"ת 73182-05-25 אבו זאידנ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10, וההפניות שם (10.06.2025)). בענייננו טוען העורר כי כלל לא נבדק קיומם, או היעדרם, של 'טעמים מיוחדים' כאמור. ואולם, בית משפט קמא התרשם ממסוכנותו של העורר, שמע את טיעוני בא-כוחו באשר לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות, והגיע למסקנה, אף אם הדבר לא נאמר בפירוש, כי אין בנמצא טעמים מיוחדים המצדיקים להורות על מעצרו עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח. בהחלטה זו, כאמור, לא מצאתי עילה להתערב.

14.  לא מצאתי ממש אף בטענה כי לו בית משפט קמא היה בוחן את חלופת המעצר שהוצעה, ומשוחח עם המפקחים המוצעים, יכול היה להתרשם כי ניתן לאיין את מסוכנות העורר. בית משפט קמא התרשם, על יסוד החומר שלפניו ולאחר ששמע את בא-כוח העורר, כי אין מדובר במקרה בו ניתן להסתפק בחלופת מעצר כלשהי. לפיכך, לא שוכנעתי כי דיון מפורט בחלופת מעצר זו או אחרת, או שיחה עם מפקחים אלה או אחרים - עניין שממילא מגיע רק על יסוד הנחה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר - היה בו כדי להביא לתוצאה שונה (וראו: בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.01.2015)).

15.  הערר נדחה, אפוא, בזאת.

ניתנה היום, ב' טבת תשפ"ו (22 דצמבר 2025).