רקע

1.  לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' הנשיא מנחם מזרחי) מיום 4.1.26 (מ"י 18029-05-25), במסגרתה לא ניתנה החלטה לגופה של בקשת המדינה להאריך את התנאים המגבילים בעניינו של המשיב בשתי פרשיות: פרשת "הרכבת בשער" (קטרגייט), ופרשת הבילד. אקדים ואומר, כי דין הערר להידחות בכל הנוגע לעניין הרכבת בשער, ולהתקבל לעניין הבילד. זאת לאור השוני במצב המשפטי בין הפרשיות, כפי שאבהיר להלן.

2.  תיאור השתלשלות העניינים - ביום 21.12.25 החליט כב' הנשיא מזרחי, בהתאם להסכמת הצדדים, שהתנאים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ביום 18.9.25 יוארכו ב-60 ימים וזאת עד ליום 4.1.26 בשעה 10:00. עוד נקבע בהחלטה כי המבקשת תהא רשאית להגיש בקשה מחודשת, וככל שתעשה כן תעביר העתק בקשתה להגנה והצדדים יוכלו להוסיף טיעון כתוב בתוך 5 ימים. כן נקבע כי החלטה בבקשה תינתן על סמך טיעוני הצדדים בלא צורך בדיון נוסף.

ביום 4.1.26 בשעה 8:00 הגישה היחידה החוקרת בקשה להארכת תוקף התנאים ב-60 ימים נוספים.

החלטה בבקשה ניתנה באותו היום ובה נקבע כי נוכח הגשת הבקשה כשעתיים טרם פקיעת תוקפם של התנאים המגבילים, לא ניתן לקיים דיון בבקשה, כדרישת הדין. משכך, תנאי השחרור בפרשת "רכבת בשער" פקעו כיוון שחלפה תקופת 180 הימים הקבועים בחוק. נקבע כי הצדדים יגישו התייחסותם לשאלת סמכות בית המשפט להידרש לבקשה על הארכת התנאים במסגרת פרשה זו. בכל הקשור לארכת התנאים בפרשת "הבילד" הוחלט כי הצדדים יגישו עמדתם האם ניתן למסור החלטה בהתבסס על הטיעונים הכתובים והאם קיימת הסכמה להאריך את התנאים בפרשת "הבילד" עד להחלטה אחרת ללא דיון.

באותו היום הגישה המבקשת מענה כאמור ובקשה להארכת תוקף התנאים המגבילים עד למועד הדיון. המבקשת טענה כי אינה רואה פגם בסמכותו של בית המשפט להידרש לבקשתה, כיוון שהבקשה עצמה הוגשה בתוך בתקופת 180 הימים. אולם גם אם יקבע בית המשפט כי אינו מוסמך לדון בבקשה להארכת התנאים בהקשר לפרשיית "רכבת בשער", הרי שהמצב שונה בפרשת "הבילד", ולבית המשפט סמכות לתת החלטה על בסיס הכתובים - ולכן שבו ובקשו הארכת התנאים בפרשייה זו עד להחלטה אחרת.

3.  ביום 5.1.26 הוגשה תגובת המשיב ובה נטען כי בהתאם לסעיף 58(א) לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן:החוק), ובהתאם לפסיקה, בית המשפט מוסמך להאריך תוקף תנאים מגבילים רק "בתוך תקופת הערובה". בנסיבות אלה, לא קיימת סמכות להאריך את התקופה לאחר שפקעו התנאים. היה על המבקשת להגיש את הבקשה בתוך תקופת הערובה, לאפשר לצדדים להשלים טיעונים בתוך התקופה, באופן שיאפשר לבית המשפט להכריע בבקשה בתוך תקופת הערובה, ומשלא עשתה כן, בית המשפט אינו מוסמך להאריך את התנאים.

4.  ביום 5.1.26 נתן בית המשפט קמא החלטה ביחס לתנאי השחרור הנוגעים לחקירת "רכבת בשער" - במסגרתה קבע כי היה על המבקשת להגיש בקשה בהתאם לדין ודחה את טענת המבקשת כי ניתן בהחלטה הקודמת היתר להגיש את הבקשה מחוץ לתקופה הערובה. מכיוון שהבקשה הוגשה כשעתיים טרם פקיעת התנאים, לא ניתן היה לקבוע דיון בתוך תקופת הערובה כדרישת החוק.

עוד נקבע בהחלטה כי המשיב שוחרר במסגרת פרשת "רכבת בשער" בחודש אפריל 25' , מעת לעת הוארכו התנאים ועתה חלפה תקופת 180 הימים, ודיון "בתוך תקופת הערובה" כפי שקובע הדין, לא התקיים בשל מחדלה של המבקשת. נקבע כי המבקשת לא הגישה את בקשתה "בתוך תקופת הערובה" כדרישת החוק, וממילא לא נקבע דיון בתוך תקופה זו. משמעות הדבר היא כי לבית המשפט אין סמכות להאריך את תנאי השחרור ככל שאלו נקבעו ביחס לחקירת "רכבת בשער" ואלו בטלים מבלי שהמשיב נדרש לנקוט בפעולה משפטית ביחס אליהם.

נקבע כי ביחס לתנאי השחרור שנקבעו בפרשת "הבילד" הדין שונה, כיוון שתקופת 180 הימים טרם חלפה. דיון בבקשה להארכת תוקף התנאים נקבעה ליום 15.1.26.

החלטה זו של בית המשפט קמא ניתנה אמנם לאחר שהוגש הערר הנוכחי, אך יש להתייחס אליה כחלק מן המכלול.

טיעוני הצדדים בפרשת "רכבת בשער"

5.  ב"כ העוררת, רפ"ק אביב פורת ורס"ל זהר ארז, טענו כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי אין בסמכותו לדון בבקשה ביחס לפרשייה זו. הבקשה להארכת תנאי הערובה הוגשה בתוך תקופת הערובה - קרי בשעה 8:00. בית המשפט שגה בהחלטתו כי מועד הגשת הבקשה שהיה בסמיכות לתום התנאים, מפקיע את התנאים ואת סמכותו לקבוע דיון לאחר תום תקופת הערובה. לשם המחשת הטיעון השוו ב"כ העוררת לדין הנוהג בבקשת להארכת מעצר של ממש, כאשר הבקשה מוגשת בתוך הזמן והדיון מתקיים בשעה מאוחרת - מצב שלא פוגם בחוקיות המעצר. ההלכה הנוהגת בעניין היא שאין מתקנים עוול בעוול. במקרה זה, יכול היה בית המשפט לקבוע דיון דחוף באותו היום. מועד הגשת הבקשה נבע מהבנת היחידה החוקרת את החלטת בית המשפט מיום 21.12.25 כי החלטה תינתן ללא צורך בקיום דיון. בנוסף בית המשפט לא נתן דעתו לשינוי הנסיבות בתיק, במסגרתו חומר הראיות עבר לעיון הפרקליטות.

6.  ב"כ המשיב, עוה"ד עמית חדד, נועה מילשטיין ואלי פרי, טענו כי מכיוון שהתנאים המגבילים שהוטלו על המשיב במסגרת פרשה זו פקעו ביום 4.1.26 בשעה 10:00, לפי החוק והפסיקה בית המשפט אינו מוסמך להאריך את התנאים שפקעו, ועל כן דין הערר להידחות על הסף מחמת היעדר סמכות. סעיף 58(א) לחוק קובע בברור כי בית המשפט מוסמך להאריך תוקפם של תנאים מגבילים "בתוך תקופת הערובה" משמע כאשר התנאים המגבילים עדיין בתוקף. בנוסף נדרש שהדיון במעמד הצדדים וההכרעה בבקשה יתקיימו ויינתנו בתוך התקופה. במקרה זה המשמעות היא כי בהיעדר החלטה שיפוטית, התנאים פקעו אוטומטית, ועל כן אין כל החלטה שניתן להגיש עליה ערר ודינו להידחות על הסף.

אף בהינתן שבית המשפט קמא קבע בהחלטתו מיום 21.12.25 כי תינתן החלטה ללא צורך בדיון - הוא קבע כי הצדדים יהיו רשאים להגיש טיעון בכתב תוך 5 ימים, מיום הגשת הבקשה להארכת התנאים, כך שאף אם העוררת סברה שניתן יהיה להכריע ללא דיון נוסף, אין בכך כדי לגרוע מדרישת הדין כי ההכרעה בבקשה תינתן בתוך תקופה הערובה. לפיכך, היה על העוררת להגיש את הבקשה זמן סביר טרם פקיעת התנאים באופן שיאפשר למשיב להגיב לבקשה ולהשלים טיעוניו.

החלטה בפרשת "רכבת בשער"

7.  אקדים ואומר כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא באשר לחוסר הסמכות למתן החלטה בבקשה להארכת תנאים בתום תקופת הערובה.

במסגרת תיק החקירה המכונה "רכבת בשער" נקבעו תנאי שחרור בעניינו של המשיב ביום 4.4.25. וביום 21.12.25 הוארכו התנאים עד ליום 4.1.26 בשעה 10:00. נקבע כי העוררת תוכל להגיש בקשה מחודשת והצדדים יהיו רשאים להוסיף טיעון כתוב בתוך 5 ימים, וההחלטה תימסר בלא צורך בדיון נוסף.

8.  סעיף 58(א) לחוק עוסק בתוקף הערובה ומורה כך:

"הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע."

סעיף 58(א) קובע באופן ברור כי בית המשפט רשאי להאריך את תנאי השחרור בערובה מעבר ל-180 ימים וזאת בתוך בתקופת הערובה.

במקרה זה הגישה העוררת את הבקשה להארכת התנאים כשעתיים טרם פקיעתם, באופן שאינו מאפשר שמיעת וטענות הצדדים ומתן החלטה בתוך תקופת הערובה.

טענת העוררת כי עצם הגשת הבקשה בתוך תקופת הערובה, מקנה לבית המשפט סמכות למתן החלטה בבקשה אף לאחר תום תקופת הערובה, אינה עומדת במבחן לשון החוק והפסיקה.

סעיף 57(א)לחוק קובע כדלקמן:

"דיון לפי סעיפים 43, 52, 53 ו-58, יהיה בפני המשוחרר בערובה או סניגורו, בפני עצור, ובפני תובע; ואולם מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע הודעה על הדיון 24 שעות מראש; מותר לדון בבקשת תובע שלא בפני המשוחרר בערובה אם הומצאה למשוחרר בערובה הודעה על הדיון 48 שעות מראש".

כלומר, סעיף 57 לחוק קובע כי דיון לפי סעיף 58 יהיה בפני המשוחרר בערובה או סנגורו. מכאן שהגשת הבקשה להארכת תנאי השחרור בפרק זמן כה קצר טרם פקיעת התנאים, אינה מאפשרת מתן החלטה בתוך תקופת הערובה. כמו כן, לא שוכנעתי כי היה ראוי שבית המשפט יורה במקרה זה על הארכה זמנית של התנאים בטרם נתקבלה תגובת המשיב.

אף הטענה כי העוררת התבססה על החלטת בית המשפט קמא שלפיה ההחלטה בבקשה תינתן ללא צורך בקיום דיון, דינה להידחות. זאת מפני שבהחלטת בית המשפט קמא נכתב במפורש כי לצדדים יהיו 5 ימים לשם הגשת טיעוניהם, קרי היה עליה להגיש את הבקשה במועד מוקדם מחמישה ימים טרם פקיעת התנאים המגבילים, כדי לאפשר הגשת טיעוני הצדדים ומתן החלטה בהתבסס עליהם וכל זאת בתוך תקופת הערובה.

9.  בבש"פ 7094/22 מדינת ישראל נ' אזריאל (14.11.22) (להלן:עניין אזריאל), קבע כב' השופט ד' מינץ כי סעיף 58(א) קובע את הרף המקסימלי לתקופת הערובה ותנאי שחרור שהוטלו על חשוד. הכלל המעוגן בסעיף הוא כי תוקפם יתבטל בתוך 180 ימים אם לא הוגש כתב אישום בפרק זמן זה, כאשר בית המשפט מוסמך להאריך את הערובה "בתוך תקופת הערובה". כלומר, הערובה תתבטל אם לא יוגש כתב אישום תוך 180 ימים, אולם בית המשפט רשאי "בתוך תקופת הערובה" להאריך את הערובה ואת תנאיה לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים. עוד קבע כב' השופט מינץ כי "עניינו של הסעיף הוא אפוא בתקופת הימים המקסימלית - 180 ימים, והאופן שבו ניתן להאריכה לאחר חלוף 180 הימים. ההגבלה הטמונה בסעיף על פיה הארכת התקופה תתאפשר "בתוך תקופת הערובה", מכוונת להארכה לתקופה נוספת, לאחר תום התקופה המקסימלית הראשונה - 180 ימים. הא ותו לא... אין בסעיף התייחסות להארכת תנאי השחרור בערובה בתוך תקופת 180 הימים כאשר תנאי השחרור בערובה כבר פגו וחלפו מהעולם."

כלומר, קביעת בית המשפט העליון בעניין אזריאל היא ברורה, ועל פיה, הסמכות להאריך את תנאי השחרור והערובה במקרה של חלוף 180 ימים, היא רק "בתוך תקופת הערובה". לצד זאת, נקבע כי הוראותיו של סעיף 58(א)אינן רלוונטיות כלל לערובה שפקעה בטרם חלפו 180 ימים להטלתה.

העוררת טענה כי בעניין אזריאל נקבע בפיסקה 18 כי אין באיחור בדיון להארכת התנאים המגבילים כדי לשלול מבית המשפט את הסמכות להורות על הארכתם, וכי פגם בהליך בדמות איחור בקיום דיון, יכול שיינתן לו משקל בין כלל נסיבות העניין. אין ביכולתי לקבל טענה זו. דברים אלה בעניי אזריאל נאמרו בכל הנוגע לאותו מקרה שבו כלל לא חלפו 180 ימים להטלת תנאי הערובה, ולפיכך אין בקביעה זו כדי לסייע לעוררת בפרשת "הרכבת בשער", במובחן מפרשת הבילד.

10.  בבש"פ 962/01 רבינוביץ נ' ממדינת ישראל, פ"ד נה(3)529 (2001)קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, כי לשונו של סעיף 58 היא ברורה וחד משמעית. נקבע כי יש לבית המשפט סמכות להאריך את תקופת הערובה ואת תנאי השחרור בערובה "בתוך תקופת הערובה". לפיכך, המחוקק לא הותיר בידי בית המשפט שיקול דעת להאריך ערובה ותנאים לשחרור כתום המועד הקבוע בחוק. נוסח הסעיף אף מדגיש כי מדובר בהארכת התנאים ולא בחידושים - והארכה היא תמיד, מעצם טיבה, בתוך תקופת התוקף של העניין נושא ההארכה. בהטלת מגבלות כגון אלה על חירויות הפרט, אין לפעול אלא על פי הסמכה המפורשת של המחוקק. פרשנות הוראת סעיף 58 לחוק, כאילו מקנה היא לבית המשפט סמכות לחדש ערבויות לאחר שפקעו, מרוקנת את הוראת החוק מתוכן.

11.  בבש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל (22.8.06), קבעה כב' השופטת (כתוארה אז)א' חיות, כי בהתאם לסעיף 58 לחוק יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, קיום דיון בתוך תקופת הערובה, והשני קיום הדיון יהיה במעמד שני הצדדים, אלא אם כן נתקיימו הנסיבות המפורשות בסעיף 57 לחוק. כן נקבע כי אין לפרש את סעיף 58 באופן המקנה לבית המשפט סמכות לחדש ערבויות לאחר שפקעו עד דרך של הארכה, למעט במקרים חריגים ביותר ולנוכח שינוי נסיבות שבהם תהא הצדקה להגשת בקשה לחידוש הערבויות, כפי שנקבע בעניין רבינוביץ (לעיל). בית המשפט קבע כי "המחוקק תחם בזמן את האפשרות להארכת תוקפם של ערובות ותנאים כאמור, וכן התנה את סמכותו של בית המשפט להורות על אותה הארכה בכך שהדיון בעניין יתקיים במעמד החשוד ובתוך תקופת תוקפם המקורית של הערובה והתנאים. "עמידה דווקנית על הוראות אלו כפשוטן אינה מעוררת קושי מיוחד, ועל כן יש לצפות כי המשיבה תקפיד להגיש את בקשת ההארכה מבעוד מועד ובית המשפט מצידו מחויב לקבוע דיון במעמד הצדדים מיד עם הגשתה, על מנת שיינתן יהיה לקיימו בתוך תקופת הערובה, כדרישת החוק".

בעניין חלידו בית משפט השלום נתן החלטה במעמד צד אחד שנועדה לשמר את המצב הקיים עד לקיום דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, וסבר כי ניתן ללמוד על סמכותו להורות על הארכת ביניים כסמכות עזר או סמכות נגזרת. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. בית המשפט העליון, קיבל את הערר וביטל את החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, תוך שקבע כי קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי, וכי אין המדובר בפגם הניתן לריפוי.

12.  בבש"פ 6940/14 אלמדיגם נ' מדינת ישראל (2.11.14) קבע כב' השופט ח' מלצר כי סעיף 58 משקף את נקודת האיזון שבחר המחוקק בין הפגיעה בזכויותיו וחירויותיו של חשוד לבין האינטרס שבאכיפת החוק ובניהולם התקין של הליכים משפטיים. בהתאם לסעיף זה, ערובה ותנאי שחרור בערובה יפקעו בתוך 180 ימים מיום הטלתם, ולבית המשפט סמכות להאריך את תקופת הערובה ותנאי השחרור ב-180 ימים נוספים, בתוך תקופת הערובה. מקום שלא הוארכו הערובה ותנאי השחרור בהתאם לסעיף 58(א) לחוק, פוקע תוקפם ואין נדרשת לשם כך כל פעולה נוספת של החשוד או הערבים לו.

לעניין החובה בקיום דיון בבקשה נקבע בעניין אלמדיגם לעיל כי הוראת סעיף 57(א) לחוק יסודה בזכות להליך הוגן, קרי זכותו של חשוד לדעת מהן הטענות המועלות נגדו ולאפשר לו להתגונן מפניהן. לאור האמור, במקרים בהם נמנעה הערכאה הדיונית לקיים דיון במעמד הצדדים עובר למתן החלטה - ראה בית המשפט העליון את ההחלטה כבטלה והורה על קיום דיון כמתחייב. דיון בבקשה להאריך את תקופה הערובה ותנאי השחרור לפי סעיף 58 לחוק, מחייב כי הדיון יתקיים בתוך תקופת הערובה, ועניין זה אינו נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אין לפרש את סעיף 58 באופן המקנה לבית המשפט סמכות לחדש ערבויות לאחר שפקעו על דרך של ההארכה, באשר הדבר מרוקן מתוך את הסעיף. עם זאת, הוכרה האפשרות, שיוחדה למקרים חריגים ביותר, בהם בהתקיים שינוי נסיבות, תהא הצדקה להגשת בקשה לחידוש, וזאת כפי שנקבע בעניין רבינוביץ' לעיל.

13.  החריגים לכלל - כאמור לעיל, הכלל הוא שאין סמכות להורות על הארכת תנאי השחרור והערבויות, לאחר שחלפו 180 ימים, אלא בתוך תקופת הערובה. אכן, כפי שעולה מהפסיקה, קיימים מקרים חריגים ונדירים שבהם בית המשפט רשאי להורות על חידוש תנאי הערובה גם לאחר תום תקופת 180 הימים הנזכרת בסעיף 58 לחוק.

כך למשל, כב' השופט ביניש בעניין רבינוביץ בחנה באמרת אגב מה הדין במקרה שבו לקראת תום תקופת 180 הימים סבורה המשטרה שהחקירה אינה מובילה לתוצאה מפלילה בהעדר ראיות, ולפיכך לא ביקשה את הארכת הערבויות, וכעבור זמן השתנו הנסיבות וחידוש החקירה מחייב את חידוש תנאי הערובה. לעניין זה ציינה כב' השופטת ביניש כי היא סבורה כי במצב של שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק חידוש חקירה או עקב התפתחות חדשה בחקירה תלויה ועומדת, ניתן לבקש חידוש ערבויות, אף כאשר מדובר באותה חקירה עצמה, ובתנאים שהבקשה לחידוש מבוססת על התפתחות חדשה שהיא בגדר שינוי נסיבות.

באופן דומה כב' השופטת חיות בעניין חלידו, קבעה כי באותו מקרה המבקש סיכל למעשה את האפשרות להביא על תיקונו את הפגם במועד, ולפיכך אינו רשאי להעלות את הטענה האמורה.

סבורני כי אכן, מובן הדבר, שלא ניתן לאפשר לחשוד לסכל את הוראות החוק, למשל בדרך של התחמקות מדיון או בדרך של בקשה לדחותו למועד אחר לאחר תום התקופה. ואולם, נסיבות המקרה הנוכחי, אינן דומות למקרה לעיל שתיארה כב' השופטת ביניש בעניין חידוש חקירה, או למקרה בעניין חלידו שבו החשוד עצמו סיכל את האפשרות להביא לתיקון הפגם - וממילא העוררת לא טענה זאת.

במקרה הנוכחי מחדל של העוררת, הוביל להגשת הבקשה באיחור, ולא היה בפי העוררת הסבר של ממש למחדל זה. ממילא לא ניתן לקבל את טענת העוררת שסברה שמפני שבית המשפט קמא קבע שהצדדים יגישו טיעונים בכתב, ותינתן החלטה ללא צורך בדיון - היה ביכולתה להגיש את הבקשה בסמוך למועד פקיעת התנאים, וזאת כאמור לעיל מפני שבית המשפט קמא קבע שיתאפשר פרק זמן של חמישה ימים להגשת הטיעונים, ולפיכך היה על העוררת להגיש את הבקשה מבעוד מועד. לפיכך, מקרה זה אינו נמנה עם החריגים אשר יאפשרו לחרוג מלשונו הברורה סעיף של 58 לחוק. בהעדר הסבר למחדל - לא קיימת הצדקה להורות על הארכת התנאים.

14.  נוכח כל האמור, משחלפו 180 הימים, הערובה ותנאי השחרור שהוטלו על המשיב פקעו. מדובר במחדל של העוררת, אשר לא ניתן לו כל הסבר מניח את הדעת, כאשר הגישה את הבקשה פחות משעתיים טרם פקעו התנאים, בעת "שהרכבת כבר יצאה מהתחנה", מבלי לצרף את תגובת המשיב, ומבלי להגיש את בקשתה פרק זמן סביר המאפשר הגשת תגובה מנומקת או לאפשר קיום דיון או מתן החלטה המבוססת על טיעוני הצדדים.

במצב זה פקעו התנאים המגבילים בחלוף תקופת הערובה, ובהתאם לסעיף 58(א) ולפסיקה, לא קיימת סמכות להאריך את התנאים שפקעו.

15.  לפיכך, הערר בעניין זה נדחה.

פרשת "הבילד"

16.  ב"כ העוררת טען כי שגה בית המשפט קמא שלא האריך את תוקפם של התנאים המגבילים במסגרת תיק "הבילד" וזאת על למתן החלטה אחרת, אף שהיה בסמכותו לעשות כן ותוך שלא נתן דעתו לכך שבהעדר הארכת התנאים תתאפשר חזרתו של המשיב למקום ממנו על פי החשד ביצע את העבירות, ובכך מייתר בפועל את הבקשה מבלי שהתקיים דיון. בית המשפט קמא האריך את תוקפם של התנאים המגבילים מספר פעמים בעבר בבקשות שהוגשו אף ביום פקיעת התנאים. מדובר בבקשה בתוך תקופת 180 הימים, ואין טענה בדבר הסמכות למתן החלטה.

17.  ב"כ המשיב טען התנאים המגבילים שהוטלו במסגרת פרשייה זו פקעו ביום 4.1.26. גם במקרה שבו פקעו התנאים המגבילים שנקבעו בתוך התקופה של 180 הימים, בית המשפט אינו מוסמך להאריך תנאים שכבר פקעו. טרם ניתנה החלטה בעניין, ובהיעדר החלטה שעליה ניתן לערור יש לדחות את הערר על הסף.

18.  לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, ואת החלטות בית המשפט קמא, סבורני שלעניין פרשת הבילד, דין הערר להתקבל. להלן אפרט את טעמיי:

במסגרת פרשת הבילד, ההחלטה על התנאים ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2025 (עמ"י 43374-08-25), ולפיכך, מדובר בפקיעת התנאים בתום התקופה שנקבע בצו, אך בתוך תקופת 180 הימים.

פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי התנאים שנקבעו בסעיף 58 לחוק, שלפיהם בית המשפט רשאי להאריך את תנאי השחרור והערובה רק "בתוך תקופת הערובה" - רלוונטיים רק למקרה שבו הסתיימה תקופת 180 הימים, ואינם רלוונטיים למקרה שבו טרם הסתיימה תקופת 180 הימים.

כך למשל, בבש"פ 8634/23 בוקובזה נ' מדינת ישראל (13.12.23) קבע כב' השופט (כתואר אז) נ' סולברג, במצב שבו מבוקשת הארכת תנאי שחרור בתוך תקופת 180 הימים המוזכרת בסעיף 58 לחוק - אין לפנות ל'מסלול' ההארכה הקבוע בסעיף זה, הדורש כי ההארכה תהא בתוך תקופת הערובה. כלומר, אין כל דרישה שהבקשה להארכת תוקף התנאי תוגש בתוך תקופת תחולתה. בעניין בוקובזה בקשת המדינה הוגשה יומיים בלבד בטרם פקיעת תוקף התנאים, וסד הזמנים הביא את בית משפט השלום לקבוע כי התנאי יוארך עד החלטה אחרת עוד בטרם קיום דיון בבקשה. בית המשפט העליון קבוע כי בכך חלה פגיעה מסוימת בזכויות החשודים, משום שדרך המלך להארכת התנאי היא קיום דיון בנוכחותם, לפי מתן כל החלטה בנושא, ואולם הפגם האמור נלקח בחשבון כחלק ממכלול השיקולים שאותם שקל בית משפט השלום בהחלטתו, ואין כל יסוד לטענה שבית המשפט אינו מוסמך לקיים דיון בבקשה, ולהאריך (או לחדש) את התנאי לאחר שפקע. דברים דומים נקבעו בעניין אזריאל דלעיל.

מכאן שלבית המשפט קמא הייתה סמכות להורות על הארכת התנאים (או חידושם), בית המשפט קמא היה יכול להורות על הארכת התנאים בעניין הבילד עד לקיום הדיון בבקשה, ובהמשך לקחת עניין זה בחשבון במסגרת החלטתו הסופית. כל זאת כיוון שלא חלה המגבלה של סעיף 58(א). סבורני כי בכך שלא עשה כן, שגה בית המשפט קמא.

19.  לפיכך אני מורה כי התנאים שהוטלו על המשיב במסגרת פרשה זו ואשר תוקפם פג ביום 4.1.26, יחודשו עד למתן החלטה אחרת.

בית המשפט קמא קבע דיון בבקשה ליום 15.1.26, ועל כן אינני נדרש להחלטה בעניין הארכת התנאים אשר תינתן לאחר הדיון כאמור.

20.  סוף דבר - התנאים שנקבעו בעניין פרשת רכבת בשער פקעו, ולא קיימת סמכות להארכתם. התנאים שנקבעו בפרשת הבילד יחודשו עד להחלטה אחרת של בית המשפט קמא.

ניתנה היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.