1.  לפני בקשה לפסיקת פיצוי לטובת המשיב בשל טענה שנפגמה זכות מהותית בענינו בשלב המעצר.

2.  המשיב נעצר בחשד לביצוע עבירות של גניבת רכב תוך שהייה שלא כדין ועבירות נלוות. בתום חקירתו הוגש כנגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

3.  בדיון בתאריך 12/11/2025 העלתה ב"כ המשיב בקשה לפיצוי המשיב מקופת המדינה. לדבריה לא ניתנה לו זכות שבדין למתן הודעה בדבר מעצרו לבני משפחתו.

4.  לדבריה עם מעצרו הראשון ניתן לה פתק עם פרטי התקשרות אך מספר זה היה שגוי או מנותק ולכן לא היה באפשרותה ליידע בני משפחת המשיב בדבר מעצרו.

5.  לדבריה, במהלך הדיונים בשלב מעצר הימים חזרה וביקשה שיתאפשר למשיב ליצור קשר עם בני המשפחה או לחילופין שיועבר לה מספר טלפון ליצירת קשר אך היחידה החוקרת לא אפשרה למשיב לעיין במכשיר הסלולרי ולכן נבצר ממנו להודיע לבני משפחתו על מעצרו.

6.  בטיעונה הבהירה ב"כ המשיב שהמשיב הצליח בזכות תושייתו ליצור קשר עם בני משפחתו באמצעות חברים.

7.  בגין פגיעה זו עןתרת היא לפיצויים לדוגמה מאוצר המדינה .

8.  אפשרתי לתביעה להעביר תגובתה.

9.  אציין שלאחר הדיון ביקשתי מב"כ המשיב להרחיב לעניין סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי בשל הפרה של זכות בשלב המעצר.

10.  ב"כ המשיב בתגובתה בכתב הפנתה את בית המשפט לסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי( סמכויות אכיפה: מעצרים) התשנ"ו 1996 ( להלן: "החוק") ובנוסף הפנתה את בית המשפט לסמכותו הטבועה לפי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב 1982( להלן:"החסד"פ").

11.  ב"כ המשיב הפנתה גם לפסיקה התומכת לגישתה בטיעונה.

12.  תגובה זו הופנתה לעיון המשיבה אשר במענה שהעבירה ציינה שלהשקפתה אין סמכות לבית המשפט לפסוק פיצוי בנסיבות, וזאת לאור לשונו המפורשת של סעיף 38 , לפיו תנאי ראשון לסמכות הוא שמדובר במי שנעצר ולא הוגש בעניינו כתב אישום, ובמקרה שלפנינו- מדובר במי שהוגשו בעניינו כתב אישום ובקשת מעצר.

13.  אין מחלוקת שסעיפים 32 ו-33 לחוק מעגנים את זכותו של עצור ליידע מקורב בדבר מעצרו . סעיף 33(א) אף מטיל חובת הודעה שכזו על קצין המשטרה כאשר על פי לשון הסעיף עליו לנסות לאתר באמצעים סבירים את הגורם אותו ביקש העצור שתועבר לו הודעה על מעצרו.

14.  לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי שאין מקום להיעתר לבקשה לפסיקת פיצוי מאוצר המדינה .

15.  סעיף 38 לחוק ברור בלשונו ותנאי מקדמי לסמכות לפסוק פיצוי מהטעמים המפורטים בו הוא ש "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום,".

16.  לא זה המקרה שבפנינו.

17.  אם אכן נשללה זכותו של המשיב ליידע בן משפחה בדבר מעצרו מדובר בהתנהלות פגומה של היחידה החוקרת . אולם אני סבור שבירור הסוגייה צריך להיעשות בהליך אזרחי מתאים. ייתכן שהמשטרה בהתנהלותה חבה בנזיקין לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נןסח חדש], הקובע כעוולה "הפרת הוראה חקוקה".

18.  אני מוצא שדרך המלך לבירור הסוגייה הוא בהליך אזרחי מתאים בו יתברר הפן העובדתי הנדרש ( האם ניתנה למשיב האפשרות לעיין בסלולרי ? האם ניתנה לו האפשרות להתקשר?) וכמובן יתברר אם התנהלות המשטרה עולה לכדי עוולה אזרחית המזכה בפיצוי. בנוסף יתברר מהו הנזק שנגרם ומהו הפיצוי שראוי שיפסק.

19.  לעניין זה אני מפנה ל רע"פ 2707/17 פלוני נ' מ"י

פרשנות זו נתמכת גם מהגיונו ותכליתו של סעיף 38(א) לחוק המעצרים. כפי שציין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעניין זבידאת, "עצם ההחלטה על הגשת כתב אישום יש לה השלכה לעניין הערכת הצורך במעצר, והאם מדובר במעצר שווא". אמנם ייתכנו מקרים בהם ייעצר חשוד, ובסופו של יום הוא ישוחרר ממעצרו ואף יוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום, ועדיין המעצר ייחשב כמוצדק. ואולם, החלטה על אי הגשת כתב אישום מקימה, מניה וביה, חשש, כי מלכתחילה, היה המעצר שלא לצורך. מטעם זה ראה המחוקק מקום לקבוע הליך מהיר ומיוחד, החורג מדרך המלך לקבלת סעד בגין פגיעה בזכויות בעקבות מעצר שווא, באמצעות הגשת תביעה אזרחית. במסגרת זו, ניתנת לבית המשפט, הדן בהליך הפלילי, סמכות שבשיקול דעת להורות על פיצויו של החשוד ששוחרר. במקרים שבהם לא מתעורר חשש מוקדם כאמור, יכול החשוד לפנות להליך הרגיל של תביעה אזרחית, על מנת להוכיח כי נגרם לו עוול, שראוי לפצותו בגינו. מן העבר השני ניתן לומר, כי מקרה שבו הוחלט בסופו של יום על הגשת כתב אישום נגד החשוד, כפי שארע במקרה דנן, מעלה לכל הפחות סברה הגיונית, לפיה אין מדובר במעצר שווא, ולפיכך אין מקום לאפשר נקיטה בהליך המהיר והמקוצר. ככל שהנאשם סבור שחרף העובדה שהוגש נגדו כתב אישום, הוא זכאי לפיצוי בשל מעצרו שהיה, לטעמו, שלא צורך, הוא רשאי לנקוט בדרך המלך של תביעת פיצויים במסגרת הליך אזרחי, כאמור לעיל.

20.  ככל שנוגע לטענה שמקורה המסכות לפסיקת פיצוי נשען על סמכותו הטבעית של בית המשפט אציין שאני מתקשה למצוא בהוראת החיקוק אליה הופניתי כבסיס חוקי לפסיקת פיצוי. ראשית אני מוצא שסעיף זה על פי לשונו נועד לסייע לבית המשפט בנושאים הנוגעים לסדר הדין כאשר אין הוראת חוק מסדירה . ספק בעיני אם הוראת חוק זו מאפשרת פסיקת פיצוי בשל עוול שלכאורה נגרם.

21.  ככל שנוגע לע"פ 230/15 כהן אברהם נ' מדינת ישראל (נבו 4.2.2015)‏‏ אליו הופנייתי- אציין שהוא נוגע בסמכות לפסוק הוצאות לטובת המדינה בגין בקשה שהגיש וספק ביני אם ניתן להקיש מהליך זה כמקור סמכות לבית המשפט לפסוק פיצוי לטובת עצור בגין הפרת זכות שהוקנתה לו בדין. ויש לזכור שפתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליך אזרחי מתאים. אינני סבור שהיזקקות לסעיף 3 לחסד"פ מטרתה לשמש "קיצור דרך" להליך הראוי.

22.  לפיכך הבקשה לפסיקת פיצוי מאוצר המדינה לפי סעיף 38 לחוק- נדחיית.

23.  המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

24.  ערעור- כמפורט בדין.

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ו, 15 ינואר 2026, בהיעדר הצדדים.