1. כנגד המשיבים 2-3 הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת - עבירה לפי סעיף 301ב(ג) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן- חוק העונשין), בצירוף סעיף 34א(א)(1) וסעיף 29 בנסיבות סעיף 300(א) לחוק העונשין. למשיב 3 יוחסה גם עבירה של ניסיון השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין, בצירוף סעיפים 29 וסעיף 25 לחוק.

2. בחלק הכללי של כתב האישום נטען שבין המנוח למחמוד סאלח התגלע סכסוך כספי ובשל סכסוך זה, החליט מחמוד (להלן מחמוד/ המשיב 1) לרצוח את המנוח ולשם כך קשר מחמוד קשר עם אדם שזהותו אינה ידועה למאשימה המוכר בכינוי "הגמד", נביל ותחסין, על מנת לרצוח את המנוח. עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום, הייתה בבעלות משפחת המשיב 3 (להלן: בדראן) מכונית טויוטה שהורדה מהכביש לפירוק בהוראת משרד הרישוי ובמקום לוחיות הזיהוי המקוריות, הותקנו לוחיות אחרות, והרכב שימש את בני משפחת המשיב 3. במסגרת הקשר ולשם קידומו, תכננו הקושרים והמשיבים כי לשם ביצוע הרצח, מחמוד, "הרוסי" ו"הגמד", יצטיידו בכלי נשק, כי תחסין יעדכן מתי הלך המנוח לישון, יכניס את הרוצחים לדירה והשלושה ירו במנוח למוות. בפרק העובדות נטען, ועל כך אין מחלוקת, שביום 14.7.25, הורה מחמוד למשיב 2 (להלן: לית) להיפגש עם תחסין בא-רם והמשיב 2 אמר לו שאין לו איך להגיע לשם ובתגובה נאמר לו שיבקש מהמשיב 3 את הרכב של המשפחה. בהמשך, המשיב 3 מסר למשיב 2 את הרכב והמשיב 2 נסע ברכבו כדי לפגוע את תחסין בא-רם, שם נערך סיור מקדים בקרבת הבניין שבו נכחו תחסין ולית. לאחר הסיור המקדים, נסע לית בחזרה לכיוון המגרש, הרכב נתקע במרחק כ-150 מטר מהמגרש, ובעזרת עובד של משפחת משיב 3 הותנע מחדש והוחזר למגרש. לאחר מכן מחמוד שאל את לית על הסיור המקדים וביקש מלית להגיע בדחיפות לבית חנינא. לית נסע לבית חנינא, פגש את הקטין ובהמשך חזר לקלנדיה, שם פגש את המשיב 3 והם המתינו במקום לקבלת הנחיות. בעת שהם היו באזור המגרש, המשיב 2 פירק מצבר מרכבו הפרטי והחליף את המצבר בטויוטה כדי לוודא שהרכב נוסע.

3. בהמשך, ולאחר שמחמוד ביקש מהמשיב 2 אם ניתן לשאול את הרכב של המשיב 3, מחמוד ביקש מהמשיב 3 להביא את רכבו, בהמשך הקטין התקשר למשיב 2 ואמר לו לנסוע לבית הסבא בא-רם, המשיב 2 אמר לקטין שאינו יודע איך להגיע והקטין השיב למשיבים 2-3 שיסביר להם כיצד להגיע לבית הסב באמצעות שיחת וידיאו. משיב 2 נהג ברכב ומשיב 3 ישב לידו. הם נסעו בהתאם להנחיות הקטין בא-רם, עד שהגיעו לחניה שליד אולמי יסמין, שם פגשו את האחרים. באותה עת נשאו הרוסי וה"גמד" בשני אקדחי תחמושת בהם הצטיידו מבעוד מועד לצורך ביצוע הרצח. מחמוד סימן למשיבים 2-3 לנסוע אחריו והרכבים עצרו ליד מכולת שכונתית.

4. בסעיף 12 לכתב האישום נטען כי במהלך ההמתנה הטעינו ה"רוסי" ו"הגמד" את האקדחים שהיו ברשותם בתחמושת. מחמוד סיפר למשיבים 2-3 כי לאחר שיקבל הודעה שהמנוח הלך לישון, הוא ה"רוסי" ו"הגמד" ייכנס לדירה ויחטפו אותו ואם לא יצליחו לחטוף אותו יירו ליד רגליו, זאת על רקע הסכסוך, ומחמוד סיפר שהמנוח גנב ממנו 800 אלף ₪. בהמשך הגיע הקטין ונתן ליושבים ברכב השני משקה אנרגיה ונסע מהמקום. בהמשך, משנמסר שהמנוח לישון, נסע הקטין על האופנוע לבית הסבא כשהוא נוסע אקדח עם כוונת לייזר וכשפגש הקטין את מחמוד נתן לו את האקדח. בשלב זה, נאמר למשיב 2 שהוא יהיה הנהג ברכב ויסיע את הרוצחים לבניין ואילו הקטין והמשיב 3 ירכבו על האופנוע לפניהם כדי לוודא שהשטח פנוי. רוכבי האופנוע הודיעו שהשטח פנוי ונסעו בחזרה לכיוון בית הסבא ובשלב זה נסעו משיב 2 והרוצחים לכיוון הדירה, כשמשיב 2 נוהג בטויוטה. בהמשך בוצע הרצח. משיב 2 הסיע את הרוצחים בחזרה לבית הסבא, שם פגשו את הקטין ואת המשיב 3. המשיב 3 נכנס בחזרה לרכב, כשאחרים - למעט משיב 2 - יוצאים ממנו, ובמהלך הנסיעה סיפר משיב 2 למשיב 3 שהשלושה אותם הסיע ירו במנוח. למחרת בשעות הצהריים התקשר מחמוד למשיב 3 ואמר לו שעליו לשרוף את הרכב ובהמשך עובד מטעם משפחת משיב 3 שרף את הרכב.

5. ב"כ המשיב 2 אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לעובדות המפורטות בכתב האישום, אך טען כי המשיב 2 לא היה מודע לקשר פלילי כלשהו, לא לרצח ולא לחטיפה, וכי הוא הוטעה לחשוב שהוא מסיע את החבורה למקום הימצאו של המנוח כדי לחטוף אותו כאשר החבורה תכננה מראש לרצוח אותו. ב"כ המשיב 2 טען כי מעשיו מהווים לכל היותר סיוע למעשה עבירה והוא אינו יכול להיחשב כמבצע עיקרי.

6. ב"כ המשיב 3 טען כי המשיב 3 לא היה מודע לכך שבני החבורה מתכננים לחטוף או לירות וכי כאשר המשיב 3 נחשף לתכנון, לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך ולהראות שהוא "בסדר" וכי הוא סירב לשמש נהג, לא עשה כל דבר כדי לסייע וכי לא קיימים סיכויים להרשעה.

7. לא ניתן להקל ראש בעבירה המיוחסת למשיבים ובכך שבסופו של יום מת המנוח. קדושת החיים היא ערך מוגן והיא אחת מיסודות חברתנו המושתתת על האיסור "לא תרצח". "נאשם שמגלה אדישות כלפי אפשרות התרחשותו של מוות אינו רחוק באשמתו מהמתכוון להמית"(ע"פ 6576/23 עמיר ברכאת נ' מדינת ישראל פסקה 34 (27.04.25).

8. עם זאת, בשלב זה יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים. בעניין זה לא נח ליחה של הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בעמ' 144):""ראיה לכאורה" היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה   רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא אפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית ולאחר קביעת אמינות ומשקל. הראיה ה"רגילה" אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על-פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורי, בחינה שכזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות. הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית. השאלה אשר בית המשפט מציב לגביה היא בדבר טיבה כראיה פוטנציאלית. ודוק: גם במסגרת הראיות לכאורה, בית המשפט צריך לקבוע מימצאים. מימצאים אלה הם לכאורה, ואין עניינם הכוח הראייתי האקטואלי הטמון בחומר החקירה. מימצאים אלה עניינם הכוח הראייתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. אכן, "ראיות לכאורה" מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות ולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. בכך מושג איזון ראוי בין הערכים החברתיים המתנגשים. אכן, אין זה ראוי לעצור נאשם אלא אם כן קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו. אם חומר החקירה אינו מטיב זה, אין זה ראוי לשלול את חירותו של הנאשם. מסקנה זו נותנת ביטוי לאופיו המיוחד של ההליך אשר במסגרתו מתקבלת ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים בהתבסס על ראיות לכאורה. על-כן אינה נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה".

9. ב"כ המבקשת טען כי המשיבים מבצעים בצוותא וכי למשיבים הייתה מודעות זהה לתוכנית לחטוף את המנוח או לירות לרגליו לצורך סחיטה וזאת על רקע סכסוך כלכלי.

10.כדי לאבחן בין המבצע בצוותא והמסייע נקבעו בפסיקה מספר מבחני עזר לבחינת מבחן ההשתתפות, לפיו המבצע בצוותא עשה מעשים לביצוע העבירה ממש בעוד המסייע עשה מעשים שנועדו אך לאפשר את ביצועה, להקל עליה או לאבטחה (ע"פ 2549/19 מדינת ישראל נ' עאמר זעאתרה (25.01.22) והאסמכתאות שם):

א.  שליטה פונקציונאלית- מהותית על האירוע.

ב.  המבצע בצוותא ב"מעגל הפנימי" של ביצוע העבירה לעומת המסייעים המצויים ב"מעגל חיצוני" יותר של התכנית העבריינית

ג. המבחן המשולב - בחינת איכות התרומה הפיזית של המבצע בצוותא והיסוד הנפשי. ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה גבוה יותר, כך ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר בכל הנוגע ליסוד העובדתי. בעניין זה יש לבחון תכנית משותפת, מעגל פנימי, שליטה פונקציונאלית וגוף אחד.

לשם השלמת התמונה יצוין כי גם שותפות ספונטנית לביצוע בצוותא מהווה שותפות (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב פ"ד נו(5) 580, 590).

11.המשיב 1 והקטין שמרו על זכות השתיקה. המשיבים 2 ו-3 הכחישו בתחילה את מעורבותם באירוע, אך בהמשך הודו בחלק מהמיוחס להם.

12.בכל הקשור למשיב 2 - כאמור, המשיב 2 נטל חלק פעיל במעשה. המשיב 2 פנה למשיב 3 וביקש ממנו את הרכב ולאחר מכן נסע המשיב 2 ברכב ותצפת עם תחסין על המקום. לאחר ששב למגרש המשיב 3, פירק המשיב 2 מצבר מרכבו הפרטי והחליף את המצבר ברכב כדי לוודא שרכב הטויוטה נוסע בצורה תקינה. הרוצח מחמוד הוא שהתקשר למשיב 2 מספר פעמים ויצר עמו קשר. כך גם הקטין שהיה שותף לרצח. בעניין זה הודה המשיב 2 בביצוע שיחות רבות ביום האירוע כעולה ממחקרי התקשורת (הודעה מיום 28.07, ע' 12; ראו גם מזכר מיום 28.07.25 בשעה 08:42). המשיב 2 נהג ברכב ושמע על התכנית בדבר החטיפה. גם לאחר שהיה מודע לתכנית זו בחר להמשיך ולנהוג ברכב אשר הוביל את הרוצחים למקום ומילט אותם לאחר מעשה. אין מדובר בנהיגה בלבד, אלא בשותפות, בשליטה פונקציונלית על התכנית ובהימצאות במעגל פנימי יותר של ביצוע העבירה. השאלה אם היה "מידור" אם לאו מצד העבריינים כלפי המשיב 2 - תיבחן בתיק העיקרי (ראו והשוו: ע"פ 8074/16 סוליימנוב ואח' נ' מדינת ישראל פסקה 66 (02.04.20)) ואולם, בשלב זה עולה לכאורה שהמשיב 2 היה שותף פעיל לביצוע העבירות ואף אם היה "מידור" חלקי, אין בכך כדי לשנות מהתוצאה בשלב זה.

13.מכאן שהמשיב 2 השתתף בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, כלשון הוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין ותרם תרומה משמעותית לביצוע העבירה. המשיב 2 היה חלק מהחבורה שהגיעה למקום כדי לפגוע במנוח. נוכחותו במקום, התצפית שערך, השמשת הרכב שביצע, נהיגת הרכב למקום, הסעת הרוצחים למקום ומילוטם מהמקום, היו חלק מפעילות קבוצתית מתואמת. המשיב 2 פעל יחד עם האחרים להגשמת העבירות, שלט על חלק מהפעולות העברייניות, הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה ואינו גורם חיצוני שבא להקל על ביצוע העבירה בגזרה מסוימת (ראו והשוו: ע"פ 4389/93 מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 239, 251).

14.אמנם, המשיב 2 טען שהוטעה לחשוב שכוונת המרצחים הייתה אך חטיפה, אך אף אם הוטעה וכוונתם מראש הייתה לרצוח את המנוח, עדיין בשלב זה קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב 2 היה מודע לאפשרות גרימת המוות ולכל הפחות היה לו יחס רצוני של פזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות (ע"פ 2112/13 פלוני נ' מדינת ישראל (06.04.16)). שכן, המשיב 2 היה פעיל באירוע, ראה אקדחים שלופים וטעונים ונשק עם כוונת. לא ניתן לומר בעניינו שלא קיימות ראיות לכאורה לכך שהיה מודע לאפשרות גרימת מוות מנשק זה. ממילא, ניתן להניח לחובתו, בשלב זה, כי צפה מלכתחילה, כאפשרות קרובה לוודאי, שהחטיפה עלולה להיתקל בהתנגדות "והרי כל בר דעת מבין שעשיית שימוש בכלי הנשק עלולה להסתיים בתוצאה קטלנית"(ע"פ 5671/07 אל תראבין זוהר נ' מדינת ישראל פסקה 21 (22.12.09)). ממילא יש לדחות את טענתו כי סבר שלא יהרגו את המנוח, משום, שלסברתו, הריגת המנוח תוביל לאי פירעון החוב מצדו. די בכך שהמשיב 2 היה מודע לאפשרות התרחשות של תוצאה קטלנית תוך אדישות או קלות דעת לגבי האפשרות שתוצאה זו תתממש, כדי לדחות את טענתו בשלב זה (ע"פ 2113/13 פלוני נ' מדינת ישראל (06.04.16)).

15.מכאן שבכל הקשור למשיב 2 קיימות ראיות גולמיות לכך שנטל חלק פעיל במעשה והיה שותף למעשים ומכאן שקיימות ראיות לכאוריות בעניינו.

16.שונים הם פני הדברים בכל הקשור למשיב 3. אמנם קיימות ראיות לכאוריות לעבירה של ניסיון השמדת ראיה ואולם מעורבותו בעבירת ההמתה פחותה. המשיב 3 לא היה במעגל הראשוני של מבצעי העבירה והוא לא היה בסיור המקדים שהיה במקום. המשיב 3 אמנם הודה שהכיר את מוחמד זמן לפני הרצח, אך היכרות זו הייתה על רקע רכישות סמים מתחנת סמים שמחמד ניהל (הודעה מיום 6.8.25 ע' 6). המשיב 3 גם לא היה בעת ביצוע הרצח בסמוך למקום, לא נהג ברכב ונוכחותו הייתה סבילה. העובדה שהמשיב 3 לא היה במעגל הפנימי נתמכת גם מהודעתו לפיה בעת שהם נפגשו עם הרוצחים, הם שאלו את המשיב 2 אם יש על המשיב 3 "משהו" ושאלו מי הוא (הודעה מיום 28.07 ע' 13), "השלושה שהיו ברכב היונדאי אמרו ללית מי זה בא איתך שאלו עלי הוא אמר להם הוא ממשפחת בדראן"(הודעה מיום 24.07 ע' 11) וכי כשיושבי הרכבים נפגשו לראשונה הם מסרו לו בתחילה שלא לרדת מהרכב (הודעה מיום 24.07 ע' 10). המשיב 3 מסר שסרב לנהוג ברכב גם לאחר הרצח ואמר שאין לו רישיון (הודעה מיום 28.07 ע' 14) ומכאן שהמשיב 3 סרב לקחת חלק בעניין שנקלע אליו. המשיב 3 מסר בהודעתו שפחד מהרוצחים וחשב שהם יהרגו או יחטפו אותו (הודעה מיום 28.07 ע' 15). המשיב 3 נתן את רכבו לעבירה שבוצעה, תוך שהוא מסרב לנהוג בו, לא נטל חלק פעיל ממשי ולא סייע ממשית ביצירת התנאים לביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי. גם העובדה שלא נהג אלא נסע באופנוע כשהוא מובל מלמדת על הקושי בכל הקשור למסקנה שהתנהלותו הייתה בגדר אמצעי עזר פיזי או נפשי וכי הוא סייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי (ראו והשוו: ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3)388).

17.המשיב 2 טוען כי חלקו של המשיב 3 רב. כך למשל נטען שהמשיב 3 שלח אותו לתצפת (הודעה מיום 24.07 ע' 5) וכי גם המשיב 3 ניהל שיחות עם הרוצח. עם זאת, כמפורט לעיל, המשיב 3 לא תצפת בפועל, לא נהג ברכב ואף מודר מחלק מתכניות החבורה. גם ב"כ המבקשת בהגינותו מודה בכך כי, לכל הפחות, בשלב שבו המשיב 3 עלה כנוסע על האופנוע "יש לנו פיצול מבחינת רמת הביצוע הישירה" בין השניים (ע' 9 ש' 5-6). מכאן שקיים שוני בין השניים, בכל הקשור בשלב זה בו נבחן הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות.

18.לסיכום שאלת בחינת הראיות לכאורה בתיק זה, קיימת חולשה ראייתית של ממש בכל הקשור להוכחת אשמתו של המשיב 3 לעבירת ההמתה באדישות ומנגד קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב 2 בעבירה זו. בנוסף, לא יכול להיות חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה לעבירה של ניסיון השמדת ראיה מצד המשיב 3.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשפ"ה, 16 ספטמבר 2025, במעמד הנוכחים.