3. בית המשפט מוסמך להורות על חילוט חפץ ששימש לביצוע עבירה, גם אם לא הוגש כתב אישום בגין אותה עבירה. סמכות זו מעוגנת בהוראות סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), המאפשר למשטרה או לכל אדם התובע זכות בחפץ לפנות לבית משפט השלום בבקשה להורות כיצד ינהג בחפץ, לרבות חילוטו. סמכות זו אינה מותנית בקיומו של הליך פלילי (ראה רעת"ח 81411-01-25‏ קמאל אל סאנע ואח' נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 13/5/25, בה דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערר על החלטת ערכאות קמא לחלט רכב ששימש לביצוע עבירה; גם בה"ת (ב"ש) 59040-08-21 תחנת משטרה - ערד נ' רשד אלעטונה, החלטה מיום 20/3/22, בית המשפט הגיע למסקנה זהה).

4. סעיף 34 לפקודה מקנה לבית המשפט סמכות רחבה ביותר. אולם, הפקודה שותקת באשר לשיקולים שאמורים להנחות את בית המשפט בהפעלתה. לשיטתי, מקום בו שוקל בית המשפט להורות על חילוט חפץ שבעליו ידועים, יש ליתן משקל משמעותי לזכות הקניין של הבעלים שנפגעת בצורה קשה מהחילוט. כאשר מדובר בחילוט שלא במסגרת הליך פלילי, כלומר תכליתו אינה עונשית, יש לנהוג בזהירות יתירה.

5. באשר לשיקולים הנוספים, ניתן ללמוד מהוראת חוק ספציפית העוסקת בחילוט לאחר הרשעה (סעיף 39(ב) לפקודה):

"ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת; ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה".

במילים אחרות, על המבקשת להוכיח קיומה של זיקה בין החפץ לעבירה, וכן מודעותו או הסכמתו של בעל החפץ לכך שהחפץ ישמש לביצוע העבירה. בנוסף יש להתחשב במגוון שיקולים רלבנטיים נוספים, כגון חומרת העבירה והיחס בינה לבין שווי החפץ או ערכו בעיני בעליו; היות החפץ אסור או מותר בהחזקה ושימוש; עוצמתו של חשש כי יעשה שימוש חוזר באותו חפץ לביצוע העבירה; ועוד.

6. בשל הפגיעה הקשה בזכות הקניין הנגרמת מחילוט החפץ, נדרש קיומה של זיקה מובהקת בין החפץ המחולט לבין העבירה שבוצעה. בבש"פ 7992/22 עדנאן נורי נגד מדינת ישראל (החלטה מיום 1/3/23) נקבע, אומנם ביחס לחילוט זמני, אך הדברים לשיטתי ישימים גם כאן:

"עסקינן אם כן במידת ובעוצמת הקירבה שבין החפץ לעבירות המיוחסות לנאשם, ועד כמה החפץ שימש באופן מהותי לביצוען. המבחן הוא של "מהותה ועוצמתה של הזיקה", כך שרק חפץ אשר ימצא בעל זיקה של ממש למעשה העברייני שבוצע, יחשב כאמצעי אשר שימש לביצועה. קביעה זו חייבת להתבסס, כאמור, על תשתית ראייתית לכאורית, אולם היא אינה עובדתית גרידא, אלא מערבת שאלות של עובדה ומשפט, ביחס למידת ועוצמת הקירבה שראוי להכיר בה כמכניסה את החפץ לגדרי סעיף 32(א)לפקודה; והיא מושפעת, במידה רבה, גם מטעמים של מדיניות משפטית. על בית המשפט לקבוע אימתי החפץ נכנס לגדרי "המעגל הפנימי" של מעשה עבירה, או, לחלופין נשאר אך "חיצוני" לו, במובן זה שעל אף שמבחינה עובדתית החפץ "נכח" בזירה בעת המעשה העברייני, הוא לא "השתתף" בו בפועל, לא כמכשיר עיקרי ואף לא "כמכשיר עזר לביצועו של המעשה האסור" (עניין סורני, פסקה 5). נדרש להראות שהחפץ "שימש בעצמו מכשיר לביצוע העבירה" (עניין אבו ג'אבר, פסקה 38 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז) או "הוכתם בכתם העבירה" (עניין לרגו, עמ' 9)..."

אציין כי גם באותו עניין היה מדובר ברכב ששימש את הנאשם להגעה למקום ביצוע העבירה ולבריחה מהמקום ובית המשפט הורה על חילוט זמני.

7. באשר לרמת ההוכחה, בעניין אל סאנע דלעיל לא מצא בית המשפט העליון להכריע בשאלה האם נדרשת עמידה במאזן הסתברויות או במאזן הסתברויות "מוגבר" (ראה ע"א 9796/03 חביב שם טוב נגד מדינת ישראל, פסקה 45 לחוות דעתו של כב' השופט מ' חשין). הצדדים לא טענו בעניין זה, אך לצורך ההכרעה אניח, בשל עוצמת הפגיעה בזכות הקניין של המשיב, כי נדרשת עמידה במאזן הסתברויות מוגבר.

8. מצויד בכלים אלה, בחנתי את תיק החקירה ואת טענות הצדדים.

9. המודיע מסר שתי הודעות, מהן עולה כי ביום 11/2/25 בסביבות השעה 23:00-23:30 טייל עם הכלבה שלו בשכונה (לא מצאתי לציין את הכתובת המדויקת של מקום האירוע) והבחין ברכב שחור מסוג רנו גראנד קופה בתוכו שני רעולי פנים. הדבר עורר את חשדו ולכן עקב אחרי הרכב. בשלב מסוים ראה אחד מהחשודים יורד מהרכב ומניח חפץ ליד כניסה לאתר בנייה סמוך. לאחר מכן החשוד חזר לרכב והביא מהרכב משהו שנראה למודיע כמו סלע (בהמשך המודיע הבין שמדובר בחומר מוקצף באמצעותו החשוד כיסה את המטען). המודיע מיד הזמין משטרה, למקום הגיע חבלן משטרתי שפירק את המטען ותפס אותו ואת החומר הקצפי שכיסה אותו.

למחרת ביקר במקום חוקר זי"ט יגאל כהן (מסמך ד). הוא לא איתר מצלמות המתעדות את האירוע אך הוריד מצלמות אבטחה של בניין סמוך. במצלמות ניתן לראות בשעה 23:32 רכב שחור, הנראה בצורתו כרנו מגאן, חולף מצפון לדרום, כאשר פנס קדמי ימני שלו לא פעיל.

בהמשך החוקר צפה גם במצלמות רלבנטיות של עיריית נהריה. מדוח צפייה במצלמות אבטחה של העירייה (לא מסומן) ניתן להבחין ברכב רנו מגאן שחורה עם פנס ימני קדמי לא פעיל (נרשם בדוח "שמאלי קדמי", אך ברור מהתמונה שמדובר בפנס ימני קדמי - מצד ימין ממושב הנהג) חולף בדרך העצמאות לפני צומת המייסדים בנהריה בשעה 23:29:03. בשעה 23:29:43 הרכב נראה חולף את צומת הגעתון בכניסה לנהריה. הרכב נראה היטב במספר מצלמות בכיוון הנסיעה גם בשעות 23:29:48 ו-23:29:52. בשעה 23:32:34 הרכב חולף במצלמה של הבניין הסמוך למקום האירוע. בכל המצלמות נראה רכב סקודה אפור נוסע לפני הרכב.

ממצלמות "עין הנץ" התקבלו בין היתר הנתונים הבאים לגבי הרכב נשוא הבקשה ביום 11/2/25 (מסמך שכותרתו: "תשתית LPR- אישור תמונות, לא מסומן, מיום 13/2/25): בשעה 23:20:21 הרכב עבר בצומת כברי למערב ובשעה 23:40:56 בצומת שז"ר לדרום. כלל התנועות המפורטות במסמך תואמות את מסלול הרכב מראמה לצפון בשעה 22:18:46, דרך נהריה, עד צומת גילון למזרח בשעה 23:51:18 (ראה מפה מצורפת).

10. בין לבין, ביום 12/2/25, לאחר שהרכב הוכרז כדרוש, המשיב נעצר כשהוא נוהג ברכב בראמה (דוח פעולה של השוטר שמואל אמר). ברכב נמצאו, בין היתר, מארז כפפות גומי שחורות, שני בקבוקים עם מעט נוזל בפנים מהם עלה ריח חזק של דלק, חומר החשוד כסם וממצאים נוספים המעידים על שימוש בסמים. המשיב עוכב בחשד לנהיגה תחת השפעת סמים והובא לתחנת כרמיאל. לאחר שהתעורר חשד למעורבותו באירוע הנחת המטען, המשיב הועבר לימ"ר. הרכב נלקח למשטרת זבולון.

11. בהתאם למזכר לח, ביום 13/2/25 החוקר יוסף זמואלסון צילם את הרכב בו הבחין בין היתר כי פנס ראשי ימני לא עובד.

לפי דו"ח מסכם חקירת מז"פ של מירי גלילי מיום 25/2/25 (מסמך ריד), ביום 13/2/25 בדקה את הרכב בתחנת זבולון. בין היתר, במושב האחורי נמצאו פיסות חומר בצבעים חום לבן שהועברו לבדיקה. לפי חוו"ד מומחה ניר פינקלשטיין מיום 19/3/25 שהתבקש להשוות את החומר שנמצא ברכב עם החומר הקצפי דמוי סלע שכיסה את המטען, נמצאה התאמה מלאה במהלך קו הקריעה בין אחת מהפיסות שנתפסו ברכב לבין היציקה שכיסתה את המטען. נקבע כי "הפיסה והיציקה הללו, היו בעבר יחידה אחת".

12. המשיב, תושב ראמה, נחקר מספר פעמים באזהרה. בהודעה מיום 12/2/25 שמר על זכות השתיקה באופן גורף, אם כי כאשר נחקר לגבי הרכב, טען כי "הרכב שלי נשאר בשכונה והמפתחות בפנים" (ש' 116). גם בהודעה מיום 17/2/25 שמר על זכות השתיקה, אך באשר לרכב טען כי "הרכב תמיד פתוח וכולם עולים על הרכב, יותר מחמישים איש עולים על הרכב ביום" (עמ' 4 למעלה). ביתר חקירותיו שמר המשיב באופן גורף על זכות השתיקה, גם לאחר שהוטחו בו הממצאים המפלילים.

13. אציין, כי ב"כ המשיב לא ביקש לחקור מי מעורכי המסמכים ולא הציג חוות דעת נגדית או ראיות מטעמו. המשיב לא הגיש תצהיר, לא העיד ולא מסר גרסה.

14. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפניי אין לי אלא לקבוע כי הוכח בדרגת ודאות גבוהה ביותר, הרבה מעבר למאזן הסתברויות, כי הרכב אכן שימש להנחת המטען ביום 11/2/25 בנהריה. שילוב סרטוני מצלמות אבטחה, מסלול הרכב לפי מצלמות עין הנץ ותפיסת חלק של החומר הקצפי שכיסה את המטען במושב האחורי של הרכב, בהעדר ראיות סותרות או גרסה חלופית, לא מותירים מקום לספקות. על כן, מתקיימת זיקה ברורה וחד משמעית בין הרכב לעבירה ואני דוחה את הטענה שהועלתה ע"י ב"כ המשיב לפיה יתכן שהמטען הונח במקום לפני הגעת הרכב.

15. כך גם לגבי מודעות המשיב לכך שהרכב שימש לביצוע עבירה. גרסתו סתמית לחלוטין. המשיב נעצר כ-15 שעות לאחר האירוע, כשהוא נוהג ברכב. הוא לא מסר שמו של אדם או אנשים שעושים שימוש ברכב שבבעלותו. נהפוך הוא, מחקירותיו אפשר להבין כאילו הרכב נגיש לכולי עלמא ולכל מטרה. המשיב לא הגיש תצהיר ולא העיד. במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע שהמשיב היה מודע לביצוע העבירה באמצעות הרכב. אך גם אם אניח שהמשיב לא היה מודע פוזיטיבית לביצוע העבירה (וכאמור איני קובע זאת), קיימת מצדו עצימת עיניים בדרגה גבוהה ביותר לאפשרות של ביצוע עבירות באמצעות הרכב.

16. בהקשר לנטל המוטל על בעל החפץ שחילוטו מתבקש לאחר שהיה מעורב בביצוע עבירה, נקבע בע"א 6702/04 גומעה מאזן נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 10/11/05, פסקה 4; הדברים נאמרו ביחס לסמכות חילוט לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973, אך יפים גם לענייננו):

"על מנת לאזן ככל הניתן בין אינטרסים אלה ולהבטיח כי החילוט לא יפגע באופן בלתי מידתי או בלתי צודק בזכויות קנייניות, ניתנה לטוען לזכות ברכוש כאמור, הזדמנות להשמיע את דברו... נטל השכנוע לצורך הוכחת ההגנה הקבועה בו מוטל על הטוען לזכות ברכוש (ראו ע"פ 7376/02 וע"א 7338/02 כהן נ' מ"י, פ"ד נד(4) 558). על מנת להרים נטל זה לא די לו לטוען כי יוכיח שלא ידע בפועל שהרכוש שימש לביצוע העבירה. עליו להראות כי לא יכול היה לדעת שהרכוש שימש לביצוע עבירה או הושג בעבירה והמבחן הוא מבחן אובייקטיבי."

17. בה"ת 13753-06-24 מדינת ישראל נ' אל סאנע ואח' (החלטה מיום 20/10/24) נקבע:

"קשה להלום טענה לפיה בעל הרכב משאיר את הרכב לכל דורש, אולם לא יישא באחריות כלשהי באם הרכב מעורב בעבירה פלילית. אכן, בחוק העונשין לא קיימת "חזקת הבעלות" הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה,ועובדת הבעלות ברכב לא היוותה תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום כנגד המשיב 1 באירועי השוד. יחד עם זאת, הנטל המוטל על המדינה בהליך זה מחד, ועל המשיב 1 מאידך - הוא נטל של מאזן הסתברויות כאמור. מקום בו המשיב 1 לא נקט את כל האמצעים הנדרשים על-מנת שרכבו לא יהיה מעורב בעבירה פלילית, לא כל שכן עת אפשר בהתנהלותו שהרכב יהיה מוכן ומזומן לכל נסיעה - הרי אך בשל נסיבה זו ניתן לקבוע כי לא הרים את הנטל המוטל עליו."

אחדד ואפשט: על בעל הרכב לנקוט באמצעים סבירים למניעת ביצוע עבירות באמצעות רכבו. בענייננו המשיב כשל בכך במובהק.

18. במצב הדברים המתואר, גם בהינתן משקל משמעותי לזכותו היסודית של המשיב לקניין, חומרת העבירה - הנחת מטען רב עוצמה בשכונת מגורים, על פוטנציאל הנזק הרב הכרוך בכך, לצד עוצמת הראיות הקושרות את הרכב לעבירה והמסוכנות הנשקפת מהמשך החזקת הרכב בידי המשיב, מובילים לשיטתי למסקנה חד משמעית לפיה אין מנוס מחילוט הרכב, וכך אני מורה.

אציין, כי החלופה שהוצעו ע"י ב"כ המשיב - התחייבותו כי הרכב לא ישמש לביצוע עבירות - רחוקה מלהניח את הדעת, ואין בה כדי להשיג את תכלית החילוט במקרה זה.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים.

תיק החקירה יוחזר למבקשת באמצעות המזכירות.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשפ"ו, 07 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.